יענקי והשעועית

הרב מימוני

חדא הוא דכתיב- יפה שיחתן של עבדי אבות- מתורתם של בנים.

מתי יפה שיחתן של עבדי אבות? כשזה בא מתורתם של בנים,
הסיפורים מקבלים את עומקם ויופים, כשהבנים המספרים אותם לבניהם יחד עם דברי תורה.

[מיימוני,

ראשית, יישר כוח. תמיד מלבב לקרוא יצירות ספרותיות כאן בפורום. כן ירבו.

שנית, אני מצטרפת מעומק הלב לדברי כמתעסק. סיפור טוב (וספרות טובה בכלל) הוא הרבה מעבר לתיאור של "עובדות" (במרכאות, כדי להכיל גם עלילת פנטזיה ודמיון), וגם הרבה מעבר לאוסף מסרים (יהיו ערכיים, חיוביים ועמוקים ככל שיהיו). אם תיאורי נוף משעממים אותך אולי הם פשוט לא כתובים טוב (נניח באופן כזה שמעביר אליך את תחושותיהן הפנימיות של הגיבורים או את האוירה השוררת ב"מרחב" הסיפורי). סיפור טוב הוא כזה שנוגע בנפש גם באמצעות תיאורי הנוף, המשקל הלשוני, המבנה הייחודי של המשפטים, ההומור וכו' ולא רק באמצעות המסר שהוא מחנך אליו (ובד"כ, אם יש רק מסר אחד ברור, זה מפחית מאוד מאיכותו של הסיפור) או רצף האירועים העלילתיים.
אני מצטרפת גם לעצת כמתעסק - חשוב מאוד לקרוא ספרים וסיפורים, מסוגים שונים. זה לא רק תורם לאיכויות הלשון וההבנה הלשונית והתרבותית, אלא גם לפיתוח דקויות הרגש (גם הרגשות שלנו מושפעים מן הדרך בה אנו לומדים לנסח ולמלל אותם, ואם הדרכים שלנו לכך מוגבלות, כך יהיו גם רגשותינו...) והקשב שלנו לעולם (ע"ע תיאורי נוף...). ]

אי פעם הראה לי מישהו מדרש מפורש המספר וריאציה ברורה  על סיפור ג'ק ואפון הפלא.

אין לי שמץ זכרון על איזה מדרש מדובר, אלא רק על כך שזה היה קשור איכשהו ליהושע בן נון.

מישהו מכיר?

לומד

אני רואה שבמו ידי סטיתי מן הנושא הראשי. ואולי בעצם מעולם לא היה כזה?

מילא.

הייתי רוצה לצטט לך, על דבריך האחרונים ובכלל, מלשונו של גרשם שלום. (יש מי שיראה בכך הוכחה שכל מה שאני כותב הוא מוטעה, שהרי אני מצטט מהאי גברא רשיעא= אותו אדם רשע, שטען שהזוהר מאוחר. סמיילי). ב"פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", הוא מתאר את הקסם שבדרשות הקבלה. והוא מעיד על עצמו כי לפעמים קשה לו, לחוקר הספקן, שלא להתפעל מן הקישור האמנותי, שהוא כה מוצלח עד שקשה שלא להגיע למסקנה כי הדברים אכן מכוונים!

ואם גרשם שלום כך, אחרים על אחת כמה וכמה.

הווה אומר: כל מערכת סמלים עשירה ועניפה דיה מסוגלת לתמוך במציאת ויצירת קשרים מורכבים ויפהפיים עד בלי די. ואדרבה, היוצר מאמין שהוא מוצא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

זה כל מה שיש לך לומר? שאפילו גרשום שלום היה צריך "להחזיק את עצמו" כדי לא להודות שיש דרשות שמוכח מתוכן שהקשר אמיתי, והן אינן סמלים בעלמא?

ומה הקל וחומר? שאם גרשום שלום לא האמין בדרשות הללו, קל וחומר אנחנו? או שאם גרשום שלום כמעט האמין, קל וחומר שאנחנו (יכולים להאמין)?

באמת שלא הבנתי

לומד

כנראה לא הבהרתי עצמי יפה.

כוונתי היתה כזו: כפי שכתבתי, כל מערכת סמלים עשירה דיה יכולה לספק תשתית ליצירת פרשנויות שיקסימו אותנו. הפרשנויות האלו אינן חלק מ"כוונת המחבר" (להלן דוגמה וניתוח של מונח זה). אבל הן כה מרשימות אותנו וכה קולעות, לכאורה, לרעיון מזהיר עד שקשה שלא לומר, כמוך, כי "מוכח מתוכן שהקשר אמיתי, והן אינן סמלים בעלמא".


אבל: אין בכוונתי לטעון שהדרשות הללו אמיתיות הן, כפי שדרשת ירוחם על סמלי הסיפור אינה "בכוונת המחבר" למרות שהיא יפהפיה. וגם גרשם שלום לא חשב כן.

הקל וחומר שלי הוא כזה: אם גרשם שלום, שיש לשער שהיה חשדן כלפי דרשות מסוג זה, בכל זאת הרגיש לפעמים שליבו מושך אותו להאמין שהדרשות אכן מכוונות בכוונת המחבר, מה יגיד מי שלא התרגל לבדוק כל דרשה בעין חשדנית במשך עשרות שנים? ואין לו רקע ונסיון מספיקים בפיענוח ההבדלים - הקיימים - בין בירור של כוונת המחבר לבין תלית דרשות על המילים והסמלים כעין קולב.

ההבדל הגדול בין מה שאני אומר לבין מה שאתה אומר הוא שאתה סבור שדרשות כאלו הן אמיתיות (בכוונת המחבר) ואני לא. וגם גרשם שלום, לפי עדותו על עצמו, לא.

(נכון שלא נעים לגלות את עצמי במחנה של אדם שכה מושמץ במחנה שלנו? אני בטוח שעוד יצטטו לי את הפסקה הקודמת כדי להוכיח שאני כמוהו...)

אקח לדוגמא את הדרשנות שהבאת, שהיא נאה מאד.

בקטע של פיוט מקובל מאד שהפך לחלק מתפילת שבת, "א-ל אדון", (למרות הבעייתיות של הפסק בתפילה) נאמר שבח זה:

"שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת".

והנה, כדבריך, "ראשי התיבות של המילים הללו הן שנלכצמ"ת. לכאורה אין בהן כל משמעות. אבל פעם ראיתי בספר כלשהו שנרמזו כאן שמותיהם של שבעת כוכבי הלכת, הידועים בר"ת שצ"מ חנכ"ל."

מקסים. האם גילינו כך את כוונת הפייטן?

הבה נבחן את השיקולים בעד ונגד.

בעד 1: הדרשה מתאימה לתוכן של הפסקה. הפסקה מדברת על "צבא מרום" וראשי התיבות מתאימים לשמות הכוכבים שעשויים להיתפס כ"צבא מרום".

בעד 2: אנו רגילים לייחס לפייטנים כישורים רבים גם בלמדנות, גם בידיעת קבלה, גם ביכולת למצוא בדיוק את המילים הדרושות להן כדי להביע כל רעיון, כאילו השפה אינה מוגבלת.

בעד 3: אנו מאד מתפעלים מן הדרשנות הזו. והיא מוסיפה הרבה טעם לפיוט.

דברים שיש לבדוק: מתי מופיעות ראשי התיבות של שמות הכוכבים? כלומר, האם רשימה זו נולדה לפני הפייטן כך שהיתה מוכרת לו ויכול היה לעשות בה שימוש?

מחיר: עלינו להניח כי המונח "צבא מרום" אינו מתייחס למלאכים אלא לכוכבים (אבל יתכן שזה סביר).

נגד1: המשך הפיוט הוא "שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת - וגדולה, שרפים וכו'". מדוע הדרשה נעצרת באמצע משפט? "תפארת וגדולה" הן המשך אחד וקשה מאד לראות מדוע לנתק באמצע.

תשובה לנגד1: הפייטן ישתמש באמצעי מליצי ככל שהוא מסוגל לזה, ואם לשם כך יש לעצור באמצע ביטוי, מדוע לא.

נגד 2: היכן, כדבריך, ה"חמה"?

נגד 3: הנימוק המשכנע ביותר לדעתי. עלינו להיזהר מאנכרוניזם. ראשית, צריך לברר מתי נכתב הפיוט. שנית, צריך לברר מתי מופיע השימוש במילה "תפארת" בקבלה ומתי נולד הזיהוי תפארת=חמה, או תפארת=יעקב=חמה.

זה שזיהוי כזה אפשרי החל משנה מסויימת בהיסטוריה היהודית אינו אומר שהוא היה קיים בזמן חיבור הפיוט!

גילוי נאות: הצגתי את הצד של ה"בעד" כאילו יש לו טענה שהיא לא נכונה. עם זאת, משתמשים בה, ואפילו גרשם שלום היה ער לה, כפי שציטטתי לעיל.
ה"בעד 3", על התחושה שלנו של התפעלות, אינו יכול ממש לשמש כקריטריון לאמיתות של פרשנות. עם זאת, אנו בהחלט מפרשים כל דבר בלי להתבונן במראה ולשאול כיצד עשינו זאת. והתחושה של "כן הבנתי" או "לא הבנתי" היא אכן מכשיר זיהוי רגיל. אמנם כאן, בדיון מודע לעצמו, נראה שכבר אין לה מקום כמכשיר בדיקה, לא בלי שנתרגם אותה לטיעונים מסודרים.

***
אני סבור שהדיון שלנו ממחיש יפה את המיגבלות של השיטה הדרשנית ביצירת/זיהוי דרשות סמליות. ואני מסכם:

1. אנו מתפעלים מחשיפה של קישורים בין סמלים שהם כה מרשימים עד שנראה לנו שהם כלולים ב"כוונת המחבר".

2. רק ביקורת היסטורית שמזהה תיארוך של הופעת סמלים יכולה לערער על היות דרשה ב"כוונת המחבר".

3. גם אז ניתן לטעון: ומי אומר שהתיארוך נכון? אולי מדובר בסמלים עתיקים בהרבה? זה שלא פגשנו בהם בטקסטים מוקדמים אינו אומר שלא היו כאלו. (מתי נולד הזיהוי תפארת=יעקב=חמה?).

ועוד ניתן לטעון: אפשר לערער על אנכרוניזם (=החלת מושגים מאוחרים על דורות שלא הכירו אותם) בזיהוי כוונת המחבר כאשר הוא בשר ודם. אבל כאשר מדובר בטקסט שניתן משמים, איך ניתן להגבילו? לא ניתן.

ובצעד נוסף, כיון שהכל בהשגחה פרטית, כל דבר, מכל דור, יכול להחשב כמכוון מראש וכנושא רמזים. וזו טענה שכמעט אין עליה תשובה (והיא רק מחייבת תיאולוגיה מסוימת, שאמנם משותפת לכולנו).

4. בעוד הדרשה עושה רושם נאה וגורמת לנו להתפעלות ואמון כמעט מיידיים, דחיית הדרשה מחייבת מאמץ אינטלקטואלי ומעוררת חשדנות. לכן בדרך כלל המתפעל יגיב בחוסר אמון ואפילו בכעס על דחיית הדרשה שלו.

ואם תרצה, יש כאן את אחד המוטיבים הראשיים בהיקלטות הקבלה בזעיר אנפין...


***
תוקנו שגיאות הקלדה. נסתרות מי יבין. ואולי זה מעיד כי כפי שכותב שורות אלו טעה בהקלדה, כך הוא עלול לטעון בפרשנותו ובתפיסה הפילוסופית שלו? לכן: זהירות! לא לקבל שום דבר בלי בדיקה ומחשבה!

_________________