לדעתי התירוץ של "מפחדים שלא יקבלו את ילדיהם למוסדות לימוד", הוא לא ממש תירוץ נכון, שהרי במוסדות החינוך הליטאיים לומדים אלפי תלמידים מעדות אחרות, כאשר הסגנון התרבותי והרוחני של המשפחה עונה על הדרישות, וגם אם זה כן תירוץ נכון, הרי שהוא עובד רק לגבי בחורות אשכנזיות, ולא לגבי בחורים, שבסופו של דבר משמרים את שם משפחתם.
אני סבורה שעדיף להפסיק להשתמש בטעות "פוליטיקלי-קורקטיות" ולומר את האמת כפי שהיא: להתחתן עם בן עדה אחרת בחברה שזה לא מקובל, זה לא נח. זה מצריך אותנו להיאבק, להילחם, החבר'ה מסביב מתחילים לשאול שאלות, ההורים מתנגדים. אנחנו לא מספיק אמיצים בשביל זה. אנחנו יותר מדי עדריים.
הכרתי פעם סיפור על זוג שהכירו ולא יכלו לממש את הקשר בגלל עניין של פער עדתי (למרות ההתאמה המנטלית). שני הצדדים סבלו מהעניין. מה לעשות, לפעמים להיות שייכים לקבוצה\קהילת בעלת מעמד מסוים, זה להיות כלאומים בתוך כלוב של זהב. הוא אמנם עשוי זהב, אך בסופו של דבר: הוא כלוב.
הרבה אנשים נמצאים בו, רק שהם לא מודעים לכך, ואם תאמר להם- הם יתכחשו לכך בכל תוקף ויאבקו כדי להוכיח לך שאתה טועה, ואולי אף יטענו שה"מגבלות" שחלות עליהם מוסכמות עליהם, ובעצמם היו נוהגים כך גם אלמלא הייתה זו הוראה מגבוה. הם ימצאו עצמם מצדיקים אותו, רק בגלל שהם התרגלו לחיות עפ"י הכללים הנהוגים בו.
בד"כ רוב האנשים ממשיכים במסלול שיועד להם, הם מתחתנים עם האנשים הנכונים, מקימים את הבתים הנכונים, ומחנכים את ילדיהם על בסיס המוסכמות הנכונות.
אך לפעמים, אצל אנשים מסוימים, מגיעה מתישו ההתפכחות.
מגיע הרגע בו החינוך מבית, עם כל ריח הנוסטלגיה והמטענים הרגשיים שהוא מכיל, מתעמת עם היצר האינדיווידואלי (שלעיתים מתפתח באדם בתוקף היותו אדם חושב, ולעיתים כופה עצמו ע"י דילמה מתוך המציאות שמחייבת החלטה לפה או לשם) ואותו יצר מביא איתו אמירה עצמאית ואמיתית, לעיתים אף אמיתית יותר מהמוסכמות עליהם הם גדלו, ולך תמצא מה עושה איתו, עם היצר המוזר הזה, המרדן הזה, חסר הגבולות הזה. מאיזה כיוון אוכלים אותו בכלל.
הרוב מדחיקים אותו, קוברים אותו, מעלימים אותו בלחשי כישוף, כאילו הוא לא היה קיים מעולם.
חלק מתעמתים איתו "אינטלקטואלית": חושבים עליו, דנים בו. הם מרגישים מאד "ליברלים מבחינה מחשבתית" רק מפני שהסכימו לשכלם לערער לרגע קט במוסכמות ובנורמות בתוכם הם חיים, ולשפוט אותם, לכאורה, באופן חיצוני, בוגר ואמיתי. מה שקורה אצל רובם הוא שזה בעצם סוג של משחק אינטלקטואלי מכור מראש ובסופו של רגע, הם מעבירים את הנורמות הללו תהליך אוטומטי של רציונאליזציה, רק כי זה הדבר הנח יותר. זה הרי מפחיד לעשות שינויים. הם מסבירים לעצמם למה זה היה טוב מלכתחילה ומצדיקים את הראשונות. ומעכשיו, לעולם אין סיכוי שישנו את דעתם. הם הרי הפכו בכך והגיעו לדעתם זו לאחר בחינה כאילו דקדקנית ומודעת.
אבל יש אנשים שנמצאים במקום טוב יותר מן השניים למעלה.
אלו שלפחות לא משקרים לעצמם, שלפחות מודעים לעובדה שהם סוג של קרבנות חברתיים.
שלפחות בהגיש צווארם לשחיטה הם מקללים בלחש, ולא טועים לחשוב שמדובר על עיסוי הוליסטי מפנק.
זה מקום בוגר ונכון יותר, מפני שלפחות שזה מקום ממנו עתיד לצמוח שינוי, ואם לא עכשיו- לפחות בדור הבא.
נ.ב.
שימו לב שהתיאור הנ"ל יכול להתייחס לא רק לנושא הנדון, אלא למוסכמות חברתיות בציבור החרדי באופן כללי.
 |
|
|
