|
|
| נשלח ב-3/1/2008 22:22 |
 |
| |
איךנדע
הקב"ה יודע אם יאמינו או לא, אבל משום מה הוא החליט לא לומר זאת למשה, ותחת זאת הוא מדבר עם משה בשפתו שלו - "והיה אם לא יאמינו" - הוא משמיע למשה מה שאזנו יכולה לשמוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2008 23:05 |
|
| |
מיכה
אתה כל כך צודק
שמות פרק ג
וְשׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתּה וְזִקְנֵי יִשׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם
שמות פרק ו
) וַיְדַבּר מֹשׁה כּן אֶל בּנֵי יִשׂרָאֵל וְלֹא שׁמְעוּ אֶל מֹשׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשׁה: פ
איך זה מסתדר אצלך?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2008 19:08 |
|
| |
כבר הביאו פה בפורום כלל - אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות. ויש לזה ראיה מפורשת בירמיהו "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו.... ונחמתי על הרעה"
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2009 21:31 |
|
| |
שטיינר:
חידה לפרשת שמות, קלה ופשוטה:
לְרוֹדְפָיו לֹא זְמַן רַב
דָּמָה בְּהַגְדָּרָתוֹ
אַךְ תֵּכֶף שַׂר וָרַב
חָזַר לְקַדְמוּתוֹ
בהצלחה
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2009 21:37 |
|
| |
ירוחםשמ:
התשובה לחידתך לענ"ד לך שוב כי מתו האנשים המבקשים את נפשך
*****
שטיינר:
כתבתי במכוון ש'דמה בהגדרתו' ולא במצבו, (לא רק בגלל החרוז אלא גם) כדי להורות שבזמן קצר היה משה מוגדר בהגדרה מסויימת שבה הוגדרו רודפיו.
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2009 21:53 |
|
| |
ירוחםשמ:
המדרש אומר על מה שבנות יתרו סיפרו לאביהם: איש מצרי הצילני - יוסף שהודה בארצו- כי גנוב גונבתי מארץ העברים- נקבר בארצו
משה שלא הודה בארצו- שנאמר איש מצרי היצילני- לא נקבר בארצו. עד כאן לשון המדרש.
שאלתי- יוסף נולד בארץ ישראל ולכן נכון אמר. אבל משה הרי נולד במצרים??
*****
שלאק:
ירחם השם
מה שהבאת את המדרש יוסף שהודה בארצו נקבר בארצו, מה השבח שהודה בארצו, בוודאי הכוונה שהודה שהוא שייך לעם העברי, והוא הוא הטענה על משה רבינו שלא מיחה והכריז שהוא שייך לעם.
*****
ירוחםשמ:
המדרש אומר- יוסף הודה בארצו, לא ביהדותו- לארץ שאליה הוא שייך, ולכן שם הוא נקבר.
משה, שהיה צריך לדעת כי יהודי, לא משנה איפה הוא גר או איפה הוא נולד. ארץ ישראל הוא ארצו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2009 23:22 |
|
| |
מימוני כתב פעם הודעה, והיות ויש לי קושיה אליה העתקתי אותה לכאן כיון שזהו מקומה, ולאחמ"כ אכתוב את קושיתי.
[הנושא: האם אכן משה הושלך ליאור בידי אמו?]
יוכבד לא ניסתה להתפטר ממשה.
היא לא שלחה אותו בתיבה לשוט על היאור, בתקווה שמישהו יאסוף אותו.
למרות שלדורות זה הרושם שנוצר. ראיתי זאת בספרים שונים,
וזה הרושם שאנו ממשיכים להחדיר לילדינו. מי לא מכיר את "דומם שטה", שיר ילדים על התיבה של משה, ששרים גם בגנים שלנו?
וזו טעות: התיבה לא שטה כלל.
הבה נתבונן יחד במקרא.
המצרים הורגים כל תינוק זכר שנולד. התינוק של יוכבד הוסתר בהצלחה שלושה חודשים. (מכאן יש מפרשים שנולד קודם זמנו, לששה חודשים - ולכן גם היה צריך לציין שהיה "טוב").
מה תעשה עכשו?
היא החליטה להחביא אותו - זמנית! - במקום אחר.
היא מכינה לו תיבה מגופרת מזפת מבחוץ ונוחה ונעימה מבפנים.
והיא מניחה אותו בתיבה, ואת התיבה ליד היאור.
לא ביאור. ליד היאור.
בקני הסוף, שמסתירים אותו מן היבשה.
לא היה סיכוי שמישהו שיעבור שם יראה אותו.
והיא הפקידה עליו את מרים, כדי שלאחר שהמחפשים ילכו להם, אפשר יהיה להחזיר את משה הביתה.
זו היתה תוכניתה של יוכבד, וזו היתה תוכנית מצויינת.
אבל ההשגחה הפרטית התערבה באמצע.
יוכבד חשבה על הכל. אבל היא לא חשבה שמישהו יכול להגיע מתוך היאור עצמו.
בת פרעה ירדה לטבול ביאור, ומתוך היאור יכלה להבחין בתיבה של משה.
היא ביקשה לדעת מה יש שם - ושאר הסיפור כבר מוכר לנו.
לפי דרכנו למדנו:
יוכבד לא התכוונה להפקיד את משה בידי הרוח והגלים, בידי ההשגחה הפרטית שתשמור עליו בידים זרות.
היא התכוונה להחביא אותו לזמן מה ולהשיבו הביתה.
והיא עשתה את ההשתדלות הטובה ביותר לשם כך.
אמנם, היתה לה טעות בחשבון, שלא יכלה לדעת מראש. והטעות הזו שימשה בידי ההשגחה הפרטית כדי להפקיד את משה בארמון פרעה, שם ילמד טכסיסי מלוכה, כדברי האבן עזרא.
ועל זאת ייאמר: נפלאות ההשגחה!
***
את הביאור הזה תיכננתי לכתוב באשכול נפרד, על פרשת השבוע.
אבל כיון שעוררת את הנושא, כתבתי אותו כאן.
וכפי שלדעתי מוכיח עיון זהיר במקרא, יוכבד לא נטשה את משה.
=====
וקשה לי 'מהו 'כי מן המים משיתיהו'. ואל תדחני ש'מן המים' היינו מעל יד המים, שמכל מקום לשון משיתיהו הוא על דבר הנמצא בתוך מים, הלא כן? וצ"ע.
שו"ר ששברשב"ם כ' בפירוש שמשיתיהו נופל על משיכה מן המים. אמנם לשון המקרא וביותר המפרשים [רשב"ם אבן עזרא] משמע להדייא כדברי מיימוני, ושוב צ"ע.
תוקן על ידי nocheiner ב- 10/01/2009 23:24:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 01:11 |
|
| |
כמדומני שהסוף נמצא בתוך המים במקום הסמוך ליבשה, כך שמחד התיבה נמצאת במים, מאידך הרוח איננה סוחפתה.
וגם אם לא, אולי "מן המים" מוסב גם על הסוף, כמו שמי ש על חוף הים יכול לומר שהוא בים, כך לשון בני אדם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 14:18 |
|
| |
מדרש למשמעות האותות. למה מאמינים בני ישראל או אינם?
והאמינו לקל האת האחרון [ד,ח]
באות ראשון מה נאמר, "וינס משה מפניו" [ד, ג]. אמרו לו בני ישראל, הרי שהרמת מטך על המצרי, סופך שנסת מפניו. עכשיו תרים ידך על פרעה, סופך לנוס מפניו, ואנו לאן ננוס? זהו שכתוב "הבאשתם את ריחנו" [ה, כא]. הראה להם משה שמרפא את הצרעת, ואמר להם: במצורע מה נאמר, "ואחר יבוא אל המחנה" [ויקרא יד, ח], הרי שנרפאה צרעתי, ולא אשוב למדיין. מה כתוב בו, "ויאמן העם" [ד, לא].
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2009 09:40 |
|
| |
"שם הפרשה איננו "שמות" רק משום "ואלה שמות" שבפתיחה. שם הפרשה והחומש כולו הוא סיפור על מנהיג ואלוהות היודעים לקרוא יחדיו בשם. לזהות את הקלקול, לקרוא לתופעות האפלות שבקיום האנושי בשם, לקום ולהושיע. "שמות""
כך כתבה הרבה תמר אלעד אפלבום.
הרעיון המרכזי במאמרה של הרבה אפלבום הוא שספר שמות נקרא כך מפני שבו קוראים לתופעות בשמם.
האם בספר בראשית לא נקראו תופעות בשם?
האם יעקב לא אמר :הבאשתם אותי וכו'
האם שמעון ולוי לא אמרו:"הכזונה יעשה את אחותינו?
האם הם לא הרגו עיר שלמה מהסיבה הזאת?
אלה הנושאים הפמניסטיים (בנות יתרו מציצות משעבוד מצריים.....)
אבל כל ספר בראשית נותן בפרוש שמות לתופעות:
מלאה הארץ חמס,
רשעתם של אנשי סדום,
קצתי בחיי מפני בנות חת,
ואביכן התל בי,
ועוד ועוד .
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2009 10:41 |
|
| |
לפי דרך ושיטת פרשנותה של הרבה אפלבוים.
שמות פרק ב
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
התורה בא ללמד אותנו- כשרואים גוי מכה יהודי- לא נכנסים לבדיקות משפטיות ,מוסריות ופילוסופיות, בלי
שאלות מיותרות -.הורגים את הגוי, ומטמינים אותו בחול, שכלי התקשורת ואנשי השמאל לא ידעו, וילכו להלשין-
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2009 23:45 |
|
| |
וירא איש מצרי מכה איש עברי - אומר המדרש שהמצרי היה נוגש ממונה על עשרה שוטרי ישראל. והיה נוהג להשכים אותם בבוקר מוקדם. בוקר אחד כשבא להעיר את אותו איש עברי מצא שכבר יצא מהבית. וראה שאישתו יפיפיה ובא עליה (חלק מהגירסאות אומרות שחשבה היא שזה בעלה וחלק לא נותנות לה את הקרדיט הזה) ואומר המדרש שהיתה זו שלומית בת דברי ונתעברה ממנו ונולד לה בן שלימים הפך למגדף שנסקל בפרשת אמור. הבעל גילה את שקרה והתעמת עם המצרי שבתגובה היכה אותו מה שגרם למשה להורגו. מדרש אחר אף אומר שאותו יהודי היה דתן שהיה כזה כפוי טובה שיום אחרי שמשה מצילו ממי שאנס את אשתו הוא מתריס כנגדו "הלהרגני אתה אומר.." ומלשין אחר כך לפרעה.
המדרשים מציירים כאן טלנובלה פנטסטית ואני שואל מה בא כל זה ללמדנו?מה מטרת המדרשים הללו שמספקים לנו פרטים לכאורה פיקנטיים שלא מופיעים בטקסט עצמו?
|
|
|
|
|
