המוות ומה שאחריו- המבט הסובייקטיבי

פרשת ויחי שנקראה בשבת זו, עוררה בי הרהורים ישנים.
מה חש האדם כלפי העתיד שאותו לא יראה?

פרשת ויחי היא פרשה של צוואות. יעקב נפרד מיוסף ובניו. יעקב נפרד מבניו שלו. יוסף נפרד מאחיו.

יעקב משאיר הוראות מפורטות. מה לעשות בקבורתו; איך לחלק את נחלתו; מה יהיו יחסי הכוחות בעם צאצאיו.

מדוע זה כל כך חשוב לו?

בהפטרה, דוד משאיר לשלמה רשימת פעולות שעליו לנקוט, בעיקר טיפול בתיקים פתוחים, נקמה.
מדוע זה חשוב כעת?
בספר מלכים נאמר, לאחר שסיים שלמה את רשימת המטלות הזו, 'והממלכה נכונה ביד שלמה'. כלומר, כל אלו היוו גורם מעכב בפני השלטון המלא של שלמה.

אך עדיין, מה מעניין את האב הנוטה למות, מה תהיה מידת השליטה של בנו?

 חזקיהו המלך, כאשר מודיע לו הנביא כי מבניו אשר יוליד יהיו סריסים בהיכל מלך בבל, זאת כעונש על מעשיו שלו, הגיב: כי שלום ואמת יהיה בימי', מה לי ולאשר יקרה בעוד מאה וחמישים שנה?

שכלית, הוא צודק. רגשית, נראה שרוב בני האדם לא יחשבו כך, או לפחות לא יאמרו כך.

בשבוע שעבר התכנסה לה ועידה בינלאומית לדון, מה תהיה הטמפרטורה הממוצעת בשנת 2100. את מי זה מעניין?

מה מונח ביסוד הטרדה של הגוסס, בדבר האירועים שלא יקרו בחמש שש השעות הקרובות?

ראיתי בימי חיי קשישים, שזכו להטרד מכמות הכבוד לה יזכה יוצא חלציהם בעוד עשרות שנים, אין לכם על מה לחשוב?


נראה כאילו יש כאן תחושה בסיסית של פרטי המין האנושי, שהם חלק מישות רחבה יותר, נצחית יותר. האדם רוצה להפרד מהעולם ולא לחדול.

_________________

כמדומה שעל יד אבשלום נזכר משהו במפרשים.

חשבתי לפי הכותרת שהאשכול יעסוק בראיה הסובייקטיבית על מה מתרחש אחרי המוות, לפי החינוך.

[בכתבה על מני פיליפ יש קטע מעניין בסוף, בנושא הזה. מני אומר, כמה קשה להיות חילוני כשכל מה שחונכנו עליו הוא "אין יתרון תחת השמש"].

מאיר
נדמה לי שהזהר בפרשת ויחי, שואל את השאלה, מה פרוש יקרבו ימי יעקב למות? הרי אדם מת תוך שניה תוך דקה. מה פרוש הימים קרבים?  עם כבר המוות קרב?
אלא לפני שאדם עוזב את העולם, כל חייו עוברים לפניו, יש עדויות על כך מאנשים שעמדו בסכנת מוות ממשית, וניצלו ברגע האחרון,
האדם לפני מותו כנראה רוצה לעשות סדר בחייו, אולי ממה שהוא לא הצליח בחייו, הוא מנסה לתקן בימיו האחרונים,
 יקרבו ימיו למות הימים שבחייו עושים איתו קרב

_________________

מודה ועוזב

כל חייו של האדם הוא זקוק להמשכיות, ללא ההמשכיות חסר לו בחייו. כבר נזכר אצל הקדמונים שחשוך בנים חשוב כמת. וכבר מצינו אצל שרה אמנו שכתוב "ויהיו חיי שרה" ויהיו בגימטריה שלושים ושבע, לומדים מכאן המפרשים שעיקר חייה של שרה היו מאז הולדת יצחק ויצחק היה בן שלושים ושבע בזמן העקידה.

למדנו שאדם ללא צאצאים, הרי הוא כמת. אדם ללא ממשיך אין לו חיים עוד בחייו. טבעי שאדם במשך חייו ידאג לעתיד בניו, הרי עתיד בניו הוא חייו היום, ובכך הוא דואג לחייו העכשוויים. אם בנו יהיה לא יצליח בדרכו, חסר לו עצמו בחייו העכשויים. כמו שאם אין לו בן אין לו חיים והוא חשוב כמת, כך בן לא מוצלח מקביל לחיים כושלים.

תוקן על ידי הוגה_ורושם ב- 23/12/2007 22:39:13