| נשלח ב-24/12/2007 16:44 |
 |
| |
'חופשת קיץ' - תעמולה אתיאיסטית
אוקיי, אז ראיתי את 'חופשץ קיץ'.
הלכנו, זוגתי תחי' ואנכי, להקרנה שהתקיימה ביום א' לפני שבוע ומשהו (ז' בטבת, 16 בדצמבר) בסינמטק, שכללה הרצאת פתיחה של אהרן רוז על החרדים והאינטרנט.
אהרן אמנם לא היה בשיאו, אבל נתן הופעה מעניינת ומרעננת, שזורת הומור אירוני דק, והתיר את שבט לגלוגו הן על החרדים והן על מבקריהם. הקהל נהנה, וכך גם אני.
* * *
אך את עיקר דבריי אני מבקש לייחד לסרט, ולתועלת הרבים (עבור אלה שלא יילכו לראותו) אסכם אותו בקצרה.
מדובר בסרט הטעון ניתוח כיצירה ספרותית לכל דבר, ואיכותי, בסופו של דבר. אני אומר 'בסופו של דבר', משום שבמשך כשעה ורבע הצופה מתייגע בעלילה של זזה, הנראית כמדריך להלכות ברכות (כמדומני שהטקסט של ברכות, בתוספת קצת דברי תורה, תופס למעלה מ-50 אחוז ממכלול הטקסט בשלב זה). לפי כל הסימנים, בשלבים האלה נראה 'חופשת קיץ' כסרט מן הסוג המודרני, הגדוש "עומקים" למביני דבר שאינם אומרים כלום לצופים המבקשים ליהנות מעלילה טובה כפשוטה (אתם יודעים, מהסוג שנועד לבוגרי החוג לקולנוע ולמבקרים מקצועיים, לא לנו, הקטנים). הסרט מראה לנו את משפחת איידלמן הליטאית מירושלים: האב, ר' אברהם, כולו שקוע בתורה; האם, אסתר, כולה חום ואהבה ורגישות; והילד מנחמ'קה, ילד חמוד, בנם היחיד ובבת עינם של בני הזוג. בני הזוג היו רוצים עוד ילדים, אבל מסתפקים בעיקר בתפילות ובבטחון בה'.
הסצינות נראות כמקוטעות למדי: האב מלמד את הבן על מצוות תפילין; הבן מוצא מודעה על נסיעה לים המלח וההורים מוכנים לנסוע; האב לומד בעיון עמוק ובקושי מבחין בבנו הממתין לשיחה איתו; הבן לומד על עקידת יצחק; הבן מגלה קן של יונה בחלון החיידר; הבן שואל על תמונה שבה נראים בני שבטים אקזוטיים והאב מצווה עליו לקרוע את התמונה, משום שהם "עובדי אלילים"; האב מלמד בבית הכנסת על השגחה פרטית, המגינה על עובדי ה' ("הצדיקים") מפני כל רע; המשפחה יוצאת לים המלח; ההורים מוציאים את הילד (שעדיין לומד על עקידת יצחק) מהחיידר כדי לנסוע לים המלח; האב מספיק ברגע האחרון לקיים מצוות שילוח הקן ביונה שבחלון – סגולה לפריה ורביה; נוסעים לים המלח – וגם בדרך מדברים דברי תורה; מגיעים אל המקום והאב והבן מתמקמים בחוף הגברים; הילד מגלה דג חי בים המוות; האב מצטרף למנין למנחה ומורה לבן למהר לנעול נעלים ולהצטרף; הבן מבקש להציל את הדג, ומתמהמה.
כל הסצינות הקטועות הללו משרות מידה רבה של שעמום, אבל בסופו של דבר, לנוכח ההמשך, הן מגלות כבעלות משמעות סמלית כבדת משקל.
ופתאום – אבל ממש פתאום - בדקות האחרונות הסרט נעשה לפתע פתאום טעון-מתח: הילד הנשאר לבדו נסחף למים; המתרחצים מנסים להציל אותו אך לשוא; מזעיקים את יחידת ההצלה ומסוק מגיע למקום; כל הנוכחים מתפללים 'אשא עיני אל ההרים' וכו'; דקות מורטות עצבים עם טרטור המסוק; ולבסוף – המסוק מושה את גופת הילד, המוכנסת, עם ההורים השבורים, לאמבולנס.
שני ההורים שבורים לגמרי. האב מנסה לחלץ את הכוחות שהוא שואב מן האמונה, אך מתקשה לעמוד מול הקהל בשיעורו הקבוע בבית הכנסת, אותו קהל ששמע את שיחתו על ההשגחה הפרטית; האם, המאשימה את בעלה וגם את עצמה, מגלה סימנים של אבדן אמונה וזורקת את הסידורים מעזרת הנשים למטה, אל מקום ישיבתו של הבעל; הבעל, כמודה במקצת, שותק.
* * *
המסר פשוט: אין דין ואין דיין. השמיים ריקים.
עתה מגלה הצופה, כי שלושה ציוני-דרך במהלך הסרט "הבטיחו" לנו סוף טוב מכח התערבות אלוקית: עקידת יצחק, שילוח הקן, והשיחה על ההשגחה הפרטית - אבל ברגע האמת הסתבר שלהבטחות אין כיסוי. בשעת קריאת 'אשא עיני אל ההרים' מסתכלים המתפללים למעלה – אל המסוק של יחידת החילוץ. וכאמור, הוא חוזר עם גופה.
כעת מעכל הצופה שהרמז של שילוח הקן רומז גם לסיפור על אלישע בן אבויה, שאיבד את אמונתו כאשר ראה את הבן נהרג בשעה שקיים את מצוות שילוח הקן ואת מצוות כיבוד אב, שעל שתיהן מבטיחה התורה אריכות ימים.
גם הסצינה על תמונת 'עובדי האלילים', שלכאורה אינה משתלבת בעלילה, נעשית עתה מובנת. המחזאי טוען כי עבודת ה' איננה אלא עבודת אלילים. מכאן גם מובן למה בחר דווקא בים המלח כמקום התרחשות הסצינה האחרונה – זהו המקום שאליו מוליכים את חפצי העבודה הזרה לצורך איבודם (משנה ע"ז ג, ג).
* * *
בניגוד לאחרים, לא מצאתי שום מורכבות בסרט לגבי האמונה. המסר חד כתער ופשוט לגמרי, מסר של אתיאיזם בוטה.
המעניין הוא שהסרט הזה מהווה תמונת ראי – ממש תמונת ראי! – לסרט דני ישן, שגם אותו ראיתי בסינמטק (אבל בתל אביב) לפני למעלה מעשרים שנה: הסרט 'אורדט' ('הדבר' – על פי האוונגליון של יוחנן, א, א) של הבמאי קארל תיאודור דרייר לתסריט של הסופר קאי מונק. זהו סרט שחור-לבן משנות הארבעים (או לכל המאוחר החמישים). פשוט מדהים עד כמה מדובר בסרט הפוך ב-180 מעלות, ממש כאילו שהתסריטאי של 'חופשת קיץ' ראה את 'אורדט' ורצה "לענות לו".
כשם ש'חופשת קיץ' גדוש סמלים יהודיים, 'אורדט' גדוש סמלים קירקגוריאניים. שלושת האחים בסרט מסמלים בבירור את האסתטי, האתי והדתי של קירקגור. אינני זוכר את פרטי העלילה, אלא רק את זה שהאח הבכור נחשב לאיש המעשה הנמרץ בעוד שהאח הצעיר, יואנס (יוחנן – זוכרים?), נחשב כתמהוני, רחפן, המחקה את ישו. העלילה מתנהלת כסדרה (בקצב הרבה יותר מעניין מאשר 'חופשת קיץ'), ואז מגיע הקטע שבו אשתו של האח הבכור (או האמצעי?) מתה. הרופא קובע את מותה בוודאות. יואנס מבטיח שאם יאמינו בו הוא יצליח להקימה לתחייה. הסרט לכל ארכו "מחנך" אותנו לראות ביואנס תמהוני, ומה עוד שאנחנו אנשים מודרניים מפוכחים וכו' וכו', ולכן אנחנו מראש פוסלים את האפשרות הזאת. אבל אז מגיעה 'קפיצת האמונה' הקירקגוריאנית – והאשה קמה לתחיה, אפופה מין הילה קורנת. הסרט, שעד עתה היה ריאליסטי לגמרי, שילב בסופו את הנס המפתיע.
המסר פשוט לגמרי: יש דין יש דיין, וידו לא קצרה מלהושיע את מאמיניו – אלא שאנחנו לא באמת מאמינים בו. הבמאי כמוהו כמי שאומר לצופים: "עובדה, לא האמנתם".
* * *
הסימטריה מושלמת, משום ש'אורדט' הוא סרט תעמולה דתי, כמעט מיסיונרי, ממש כשם ש'חופשת קיץ' הוא סרט תעמולה אתיאיסטי. שניהם בעלי איכויות אמנותיות גדולות, למרות הכל, הנונתות לצופה חווייה טעונה, לטוב או לרע.
אני זוכר שידידי א"ב, שאיתו הלכתי אז ל'אורדט', הביע אכזבה מן הסוף הפשטני, ה"מקלקל". מעניין אם היה מגיב כך גם על 'חופשת קיץ'. אשר לי, מבחינה קולנועית, נהניתי משני הסרטים, למרות שבשניהם התקשיתי להזדהות באופן מלא עם המסר. ובכל זאת, דווקא בשל מימד ההפתעה, אני חושב שהדיאלוג שמנהל דרייר עם צופיו הוא באיזשהו מקום יותר מתוחכם מזה שמנהל וולך עם צופיו, שהרי דרייר קורץ ואומר לצופים: "הנה, העמדתי אתכם במבחן, ואפילו לא הרגשתם; וכמובן, נכשלתם בו".
(אני יודע שלא העליתי כאן נושא רעיוני מיוחד, רק רציתי לשתף אתכם ברשמיי – גם אם באיחור מה).
א"ג
קיצור הכותרת וצמצום מרווחים
תוקן על ידי עצכח ב- 28/12/2007 9:07:36
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2007 17:45 |
|
| |
| אידך_גיסא כתב: |  |
ממש כאילו שהתסריטאי של 'חופשת קיץ' ראה את 'אורדט' ורצה "לענות לו".
|
|
למה "כאילו", סביר להניח שהוא אכן ראה. דוד וולאך שאב את כל הידע הקולנועי שלו מצפיה בסרטים.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2007 18:47 |
|
| |
דוד וולאך שייך לזן חדש של חוזרים בשאלה. אם בעבר המתפקרים היו לועגים בריש גלי ליהדות ומנסים בכל כוחם להדיח אחרים, הזן החדש הוא מורכב יותר. מדובר באנשים מוכשרים, חלקם מאד, שהתפקרו בגלל כל מיני סיבות אם זה עבדא בהפקרא ניחא ליה, אם זה משום קלות ראש גרידא ואם זה משום תהיות פילוסופיות. אנשים ונשים אלו יודעים שמחד אסור להם להיות מסיונרים, שהרי האסכולה החדשה שאליה הם שייכים מאמינה שכל אמונה או אי אמונה הוא שווי ערך. מאידך, הרי חייבים להסית אחרים ולו בכדי להוכיח לעצמם שהצעד שעשו נכון היה. על כן זן מוכשר זה פיתח שיטה מיוחדת בו הם מנסים להשפיע ביודעין ובלא יודעין על הציבור הדתי. דתי במובן של אחד ששומר תומ"צ.
דרך התקשורת הכתובה והאלקטרונית הם פונים אל הציבור הדתי עם יצירה שתעניין בעיקר אותם. ביצירה זו הם מציגים לכאורה משהו ניוטראלי ללא הבעת דיעה אבל למטה מפני השטח מסר המינות והכפירה מפעפע בו כארס של עכנאי. דוגמאות להנ"ל הם זמן אלול של דב אלבוים, ספרו החדש של חנוך דאום, סרטו של דוד וולאך ומני פיליפ ועוד כהנה וכהנה.
אנשים אלו גם מגיעים לפורומים באינטרנט ומציגים שאלות ותהיות או מציעים עמדות בשיא התמימות בעת שלמעשה כל מטרתם בהשתתפות בדיונים אלו הוא להשים את היהדות איך שהוא ללעג וקלס.
אני מרחיק לכת וטוען שצורך זו של החוזרים בשאלה להשפיע על הציבור הדתי לפעמים לא גלוי לבן אדם עצמו. רק כשאדם מבחוץ מצרף מקרה למקרה, הודעה להודעה, ספר לספר, ראיון לראיון, פורום לפורום, הוא מקבל תמונה מקיפה יותר מהמניעים האמיתיים של אנשים אלו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2007 22:02 |
|
| |
לי נראה שהסרט הוא תמונת ראי של סרט מסדרת "עשרת הדיברות", נראה לי הדיבר הראשון או השני.
הסרט מתאר אב אתיאיסט שמאמין במדע. הוא מלמד את בנו איך לחשב (בעזרת מחשב ישן עם מסך ירוק-שחור) את חוזק השלג, והאם אפשר להחליק עליו בבטחה.
כאשר החישוב מראה שאפשר להחליק בבטחה, האב מרשה לבנו ללכת ולהחליק.
הבן נופל לשלג ומת.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2007 03:16 |
|
| |
אידך, למה אתה כובל את המסר של הסרט רק בראי אתאיסטי במובן שהאלהים אינו מתערב בבריאה. אפשר גם להסתכל על הצד האנושי של המטבע, כאילו האדם החרדי האותנטי מבטל את רגשותיו האנושיים ועוד ועוד.
_________________
לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו (יבמות כב.)
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2007 23:32 |
|
| |
האם סרט יכול לשכנע אמת אבסולוטית?
סרט הוא כמו פרסומת, הוא יכול לגרום לאדם לנטות לכיוון מסויים במידה והוא ניטראלי. אבל אם אדם מאמין האם בגלל חזיונותיו של במאי כלשהו, הוא ישתכנע שאין במי להאמין? הסרט לא מוכיח את התאוריה האתאיסטית, הוא רק מציג אותה. הסיפור הוא לא הוכחה, הוא רק הדגשה של נקודות.
כמובן שגם בכיוון ההפוך אני חושב שסרט שיש בסיפור מסר שהבמאי רצה להעביר והמסר הוא אמונה בבורא עולם, גם לא ישכנע אף אחד, הרי כולם יודעים שהבמאי יצר את הסיפור לפי מחשבתו, ואם היה חושב אחרת הסיפור היה אחרת. אולי לילדים ולרפי שכל שמשנים את דעתם עם כל רוח נושבת זה מזיז.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2007 03:08 |
|
| |
הוגה ורושם,
סחטן! 
אידך,
לדעתי הסרט "חופשת קיץ" (ואולי גם כל סרט בכלל) נועד להציג מציאות, במציאות אין לוגיקה או היגיון מכל סוג שהוא, זתומרת יש, אבל הוא לא על פני השטח,
בסרט מוצגת מציאות "דוממת", על פני השטח אין דיאלקטיקה או מתחים אבל זה שם המשחק, אנחנו נראה לכם מיכלול מצבים שלא הייתם נתקלים בהם בבית ואתם תחוו אותם למרות שזה לא קורה באמת והסיכוי קלוש שניתקל בהם בחיי היוםיום האפרוריים -מי פחות ומי יותר- שלנו,
אין כתוביות בסרט כמו "כרגע הרב מתמודד עם יחסו של אלוהים למותו של בנו והאחריות האישית הישירה שלו למצב בעקבות שקיעתו בתפילה", "כרגע האם מפגינה תגובה ריגשית סוערת מול יחסו הצונן-לכאורא של האב" וכדו', הבמאי מצפה שאנחנו נשלים בדימיון שלנו את מה שעובר להם בראש\בלב\מתחת לחגורה\בקרסוליים (ונחכה למהפיכת האורטופד היהודי שיסביר מה עובר בקרסוליים...)
הסרט מנסה -ומצליח- לעמת אותנו עם סיטואציות שחודרות ליסודות האמונה והשקפת העולם שלנו ואיש איש יתמודד איתן בדרכו הוא, העובדה שלבמאי דוויד וואלך יש עמדה בעניין והוא מנסה להעביר אותה דרך הסרט היא רק תוספת לא חשובה מידי למשמעות של הסרט והיא אינה גורעת מחשיבות הערך של הסרט הנ"ל,
כשראיתי את הסרט הזה לא השתנתה עמדתי בעקבות דעתו של דוויד וואלך, (אני מניח שברמה זניחה לגמרי כן יש השפעה, אבל זה זניח לחלוטין) אלא אוצר הרשמים, ההתנסויות ומורכבות הסיטואציות שיש באמתחתי הועשרו מבחינה ריגשית-חוויתית שחשובה מאוד לכל אחד בעיצוב השקפת העולם שלו,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2007 10:50 |
|
| |
"לדעתי הסרט "חופשת קיץ" (ואולי גם כל סרט בכלל) נועד להציג מציאות" - לא מסכים. כפי שאידך גיסא המחיש יפה, הסרט רחוק מלהיות הצגה אובייקטיבית של מציאות (גם דמיונית). המפיק משתמש באמצעים קולנועיים ערמומיים כדי להשפיע באופן תת מודע על השקפתו של הצופה ולהטות אותה לכיוון הרצוי לו.
העובדה שהסרט לא השפיע על עמדתך רק אומרת שיש לך עמדה חזקה; יש גם אנשים שטוענים שאינם מושפעים מפרסומות מסחריות; ובכל זאת, קשה להגיד שפרסומות מסחריות רק "נועדו להציג מציאות".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2007 12:13 |
|
| |
אראל,
אני מסכים שקיימת קומה שניה שבה מנסה הבמאי לתת את נקודת ההשקפה שלו על הסיטואציות כמו שכתבתי בהודעתי הקודמת, אבל סרט בעיקרו הוא עצם הסיטואציה הגם שהיא תמיד מוצגת דרך משקפיו הסובייקטיביים של הבמאי,
האם תוכל לומר שבהרצאה שאמורה להיות אובייקטיבית לחלוטין על פילוסופיה לא יהיה הבדל בין מרצה מאמין למרצה אתאיסט?! ברור שיהיה הבדל ובכל זאת יש ערך אובייקטיבי רב בשמיעת כל העמדות מפי שניהם,
נכון שחשוב לראות גם את הצד השני שלפי דברי אידך-גיסא מוצג יפה בסרט "אורדט", אבל גם מאוד חשוב לי לראות את הסיטואציה מנקודת מבטו של דוויד וואלך,
הערך של הסרט נובע מהסיטואציה המורכבת והעמוקה שהוא מציג, העובדה שהיא מוצגת+עמדת הבמאי אינה גורעת מאום,
בעולם שלנו, כידוע, אין אדם אוביקטיבי,
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2007 14:05 |
|
| |
אראל,
ההשוואה שלך בין הסרט לבין פרסומות מסחריות אינה מדוייקת.
בפרסומות מסחריות לא משכנעים לקנות דבר שיש לך התנגדות אליו. אם קוקה קולה עושה פרסומת היא חותרת בעיקר לתת המודע שכאשר אדם יהיה בחנות הוא יפנה אל המוצר המוכר ולא יקנה פפסי. אבל אם אדם יודע בוודאות שהוא לא אוהב קוקה קולה, הוא כבר בדק והטעם לא ערב לחיכו, שום פרסומת שבעולם לא תשכנע אותו. הפרסומות פונות לקהל יעד ניטראלי, אל ה'קולות המתנדנדים'.
הסרט יכול לשכנע אנשים בשלבי גישוש אמוני, אולי בתת המודע שלהם זה ייפה את הצד האתאיסטי, או בסרט שהמסר שלו אמוני את האמונה. אבל אדם אתאיסט או מאמין שכבר בדק וחקר את שיטתו, או שהחזיק בדרך חיים ואין לו עליה עוררין, לא ישתכנע מדמגוגיה סובייקטיבית של במאי כלשהו שמבטא את דעתו שלו בסרט. אולי רק להיפך מכיוון שהוא עומד חזק בדעתו, הוא יפתח ריאקציה טבעית למחזה שסותר את חשיבתו.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2008 21:31 |
|
| |
איד"ג, ההשוואה שלך בין שני הסרטים נראית לי לא מדוייקת.
מצד אחד, יש סרט שמציג תמונה מוכרת של פער בין תפיסת ההשגחה לבין חיי היום יום. הסרט פורס את החיים בצורה מגמתית, כמובן, ומאייר את הפרוסה כיד הכשרון הפואטי של יוצרו, אבל בכל זאת מדובר בחלק אותנטי של חיי האדם. לא זו בלבד, אלא שמדובר בחלק שמשמש נושא לדיון כבר אלפי שנים, בקרב מאמינים בהשגחה שמתקשים למצוא ראיות לאמונתם.
בסרט השני, "תמונת הראי" שלך, יש תאור סצנה בדיונית בעליל. המסר "עובדה, לא האמנתם" ששמת בפיו של הבמאי, לא נרקם בחלל ריק. הצופה בסרט הרי יודע שמחזות השיבה מן המוות שהיו על המסך, אינם דוקומנטריים אלא שאובים מן הדמיון ומומחשים באמצעות אחיזת עיניים. סוחרי דת אמנם משקיעים מאמצים רבים כדי לטשטש את ההבדל בין מציאות לבין בדיה, אבל גם הם דורשים את התגמולים שלהם במזומן.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2008 11:17 |
|
| |
אידך גיסא
אתה מניח שיש משהו שלילי בתעמולה אתיאיסטית, אך לי זה כלל לא ברור. לכאורה מה רע בסרט בעל אמירה ברורה, המוגשת בכשרון אמנותי לפי דבריך, בגנות הדת? ותו, לא פירטת האם המסר הוא תיאולוגי או חברתי? היינו, האם הבעיה היא בדת כשלעצמה או במאמיניה המדכאים את חיותם לטובת ציוויים חיצוניים?
אני חושב שצ'טונג האיר נקודה שראוי לדוש בה: הסתירה בין העלק-פלורליזם והאדישות הפוליטית האופנתית שהיוצר מחוייב אליה לבין נסיונו (הפורץ אולי כנגד כוונתו בבחינת תשמ"ד) להציג כתב אשמה תיאולוגי-חברתי מנומק כנגד הדת והחברה החרדית.
לשון אחר: הבעיה איננה בתעמולה האתיאיסטית אלא בכך שהיוצר מסרב לעמוד מאחוריה. כי הרי כשננסה לדון במסר של הסרט הוא יטען שאין לו כוונה פוליטית אלא רק לספר 'סיפור אישי' כפי שהוא חווה אותו ואין טעם לדון ולהסיק משהו מתוכה. אך אנו הרי יודעים שמאחורי הסיפור האישי המדומיין מסתתרת אמירה חברתית. ואם כן זכותנו להתאכזב מכך שהיוצר מסרב לקחת אחריות ולהסיק מסקנות מתוך האמירה החברתית שלו עצמו.
בכל מקרה, ישנה סתירה מסויימת בין האמנות הסגפנית והתובענית של הסרט לבין הצגתו כתעמולה אתיאיסטית. הרי הסרט הוא תובעני מאוד וקשה לצפייה. בקושי קורה שם משהו. היוצר ניסה במאמץ הירואי לתעד את חיי האליטה התורנית-ליטאית על דקויותיה וגווניה.
קשה לי להגדיר סרט כה תובעני כ'תעמולה' למשהו. מישהו שרוצה להשפיע יוצר סרטים קומיניקטיביים יותר. אלא אם כן נקבל את התיזה של צ'וטונג על תעמולה שלא מדעת שפורצת בניגוד לכוונות היוצר. לשון אחר: יומרתו האישית של היוצר מתפוגגת לנוכח ה'נגיעס' החברתיות שמשפיעות על יצירתו כנגד דעתו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2008 18:12 |
|
| |
שהדי במרומים שהתאפקתי לא לכתוב באשכול על הפוסט מודרניזם, אבל הוא רודף אחרי עד לכאן. אם זו לא השגחה פרטית, אינני יודע ה"פ מהי.
פלורליזם אינו בהכרח השלמה עם כל שטות שנזרקת לחלל האוויר. יש כאן בפורום טענה שעולה, בצורות ובעוצמות משתנות, כאילו יש שקילות מוחלטת בין כל המערכות שמציבות קריטריונים כלשהם לנכונות או לסבירות: פונדמנטליזם דתי שמעלה על המוקד כל אישה ששער ראשה מבצבץ מבעד לרעלה, אינו שונה *עקרונית* מליברליזם שמגנה סחר עבדים, שהרי בשניהם יש "נכון" ו"לא נכון", ומה משנה כבר איפה עובר הגבול, כמה יש בצד ה"מותר" וכמה בצד ה"אסור" ומה חומרת הענישה. העיקר זה העיקרון. גם כאן, התגובה של שמרן מייצגת (בין השאר) את התפיסה שפלורליזם אינו "אמיתי" אם הוא נעצר בנקודה כלשהי לפני קבלה מוחלטת ואדישה של כל תפיסת עולם ודרך חיים.
זוהי גישה שאינה מועילה ואינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמדובר במערכות ערכים שנועדו לעצב דרך חיים ולא ליצור יקומים מתמטיים נפרדים. אפשר להיות פלורליסט ועדיין להציב גבולות, אפשר להטיף לאדישות פוליטית ועדיין להוקיע מסגרות אידיאולוגיות שמתקדמות דרך שקר ואחיזת עיניים, משום שאלה מערערים את עצם האפשרות לנהל דיאלוג. אפשר להטיף ל"חיה ותן לחיות" ויחד עם זאת להתקומם נגד ניצול וללעוג לסתירות ולהבטחות שווא. העובדה שפלורליזם כזה אינו ניתן להגדרה אנליטית נקיה, נטולת מקרי קצה ויוצאים מן הכלל, אינה סותרת את העובדה שמדובר בדרך חיים שונה באופן מהותי מדוגמטיות ומאמונה בערכים מוחלטים ובצדק אוניברסלי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2008 19:22 |
|
| |
[דפל,
תודה!]
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2008 21:41 |
|
| |
dfl:
הקב"ה מנסה אותך, ואתה נכשל, פעם אחרי פעם. הרי אתה יודע שאין שום טעם כלל לדון על פלורליזם, וכל ויכוח בנידון דינו כליה, ומהראוי לעבור עליו בשתיקה. אלא זדון לבך השיאך ובמקום לשים יד לפה, שמת יד למקלדת והרבית בדברי ריק והבל, ועתיד עתה ליתן את הדין.
מה שכתבת שפלורליזם אינו בהכרח השלמה עם כל שטות, הרי אתה צודק, כי פלורליזם מעצם טבעו אינו בהכרח שום דבר. כל דיעה וכל עמדה קבילה באותה מידה. אז ברור הוא שאפשר להיות פלורליסט ולהציב גבולות בדיוק כמו שאפשר להיות פלורליסט ולא להציב גבולות.
שוב אתה צודק שהפלורליזם שונה באופן מהותי מדוגמתיות. כי הפלורליסט מאמין במערכת ערכים המותאם לכל אחד אישית בעוד שאדם דוגמתי דוגל במערכת ערכים ציבורי או עולמי.
הטענה שלך שמעבר לגבול מסוים האדם מפסיק להיות פלורליסט, היא טענה אמונית שאין לה על מה להשען מעבר לתחושות בטן שלך. בעוד שאני לא ממליץ לאף אחד לזלזל בבטן שלך בכלל, אני מניח שאתה מבין שישנם אנשים המעדיפים שיטת חיים הנשענת על מערכת יציבה יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2008 01:08 |
|
| |
צ'אוטנג,
אני שותף לספקותיך לגבי אמינות הבטן שלי כאבן בוחן רעיונית. יתרה מזאת, אני שותף לספק שלך לגבי קיומו של הגבול התוחם את הפלורליזם. נותר רק לבדוק, איך קרה שמצאת בדברי רמז כלשהו לטענה כזו. אשמח אם תסביר את האופן שבו הגעת למסקנה כזו, אחרת הקורא הנבוך עלול לחשוד שהייתה לך הודעה העוסקת בבטן שלי, שרק חיכתה לתירוץ כדי לצאת לאוויר העולם.
בעיני, פלורליזם אינו מצב מוגדר אלא מגמה. בדיוק מהסיבה הזו, אני מבקר את שמרן - ואולי גם אותך, אם התאור שלו את דבריך מדויק - אתם מתייחסים לגבול שאליו שואפת המגמה, שהוא מצב תיאורטי, במקום לביטויים הריאליים שלה.
בחברה נתונה עם מדרג נתון, אפשר לסווג אנשים מסויימים כפלורליסטים, כמו שאפשר לסווג אנשים מסויימים כפחדנים, למדנים, מתונים או תמימים. ההגדרות הן ביחס לנורמה בזמן ובמקום וגם אם הגבול לא ברור, יש מספיק אנשים שברור באיזה צד שלו הם נמצאים. מה שחשוב לעניינו, הוא האפיון של פלורליזם כנטיה לקבל ולהתיר גוון דעות ומנהגים. מילת המפתח היא נטיה, משום שזה בד"כ כל מה שיש לאדם - נטיה לכוון מסויים ולא איזה מימוש אידיאלי וחסר אילוצים של נקודת קיצון בכוון. עובדתית, אני לא רואה באופן שבו זולתי מתלבש, מדבר, אוכל או עוגב (בהגבלות הידועות של הסכמה הדדית), ענין שבו צריך להתערב. עובדתית, שני קילומטר דרומית למחשב שלי, בעיר הקרויה בני ברק, ישנים עכשיו עשרות אלפי אנשים שחיטוט בעניינים האלה וויכוח על גדרותיהם, הוא מעשה של יום יום בשבילם. במצב הנתון הזה, אין שום דרך לקבוע אם אני פלורליסט "באמת", אבל בוודאי שלפי הגדרה, אני יותר פלורליסט מהם.
|
|
|
|
|
|
