'יהרג ואל יעבור' - רציני או איום?

באשכול על השאלה מה יקרה אם וכאשר תקום מדינת חרדיבן, האם תיראה כמו מדינת טליבן, הבעתי את הרושם החזק שלי (שלא עורער עד עתה) שכל הדיבורים על עונשי מוות וכדומה בממסד המסורת היהודית, הם בראש וראשונה רק להלכה ולא למעשה. כלומר, דיבורים לשם איום למען שמירת מסגרת החוק במלוא חומרתה (בעצם שקרים קדושים) אבל הכיוון היהודי המעשי היה תמיד לשמור על ערך החיים מעל הכל, מה שמכונה בשפה התלמודית 'ושפטו העדה והצילו העדה'. אין למיטב ידיעתי שום אזכור/ידע היסטורי על כך שהציווי של 'עין תחת עין' מומש אי פעם ככתבו. לכן טענתי שגם כאשר קרה מקרה של עונש חמור כזה, הוא נשאר בגדר הריגה-חריגה אם מפני חומרת הפשע או מפני חוסר בורג/ים אצל המעניש המסוים.

עקב כך התעוררה אצלי מחשבה על המושג התלמודי הידוע של 'יהרג ואל יעבור' שנאמר בעיקר כלפי 'שלושת העבירות החמורות' - רצח, גילוי עריות ועבודה זרה, שגם הוא כזה בכל הנוגע לשתי העבירות האחרונות. לא סביר שעם חכם ונבון ימית אדם מפני שהתכופף בפני בול עץ או מפני ששיחק אבא-אמא עם אחותו.

הנחת היסוד של כל דת היא שיש דברים חשובים יותר מחיי אדם.
ולא צריך לספר לך שיש שיטה מכובדת הסוברת שגם בשאר עברות מי שמסר את נפשו, קדוש יאמר לו.

_________________

אני מסכים להנחת היסוד אבל בדיוק עליה אנחנו מדברים, מה הדברים החשובים יותר.

ה'שיטה המכובדת' היא בכלל הספרות המשפטית עליה אני תוהה אם היא לא חלק מהדרבון. וקדוש יאמר לכל תמים המוכן למסור את נפשו עבור ערכים גם אם טעה.

לגבי ע"ז למשל, מן ההכרח בזמן גלות לאיים בעונש מוות, ואף לקיים אותו פעם בשמונים שנה [על דרך אומרם שבי"ד ההורג אחת לשבעים שנה היא בי"ד קטלנית]. שאם היה האיום והכפייה דרך לגיטימית לעבוד ע"ז, היו מכריחים את היהודים לבגוד באמונתם על ידי כפייה, ואט אט הייתה האמונה נחלשת לכך והיהדות הייתה נמצאת בסכנה, ומכאן גם המקור ההגיוני לחומרא של "זמן שמד" אז הסיכון גובר ביותר. כך כנראה לגבי חלק מהעריות אשר יצרו של אדם גובר, ומכריח הרתעה, ושפיכות דמים נראה גם כתגובה צודקת, והוא נהוג עוד היום.
עלינו לזכור שלא מזמן מלחמות על דעות הביאו להריגה של כל "כופר" ועד היום אנו רואים את המשאבים של ארגונים שונים משני צידי המתרס לצרף עוד מאמינים לאמונתם. מה שנותן רקע מספיק חזק לענישה שכזו שלפחות תרחף ברקע.

בנוסף חשוב לזכור, שחלק גדול ממה שמחזיק את האדם המאמין החלש, זו התחושה שהשמיים יפלו אם יבגוד באמונתו.

עוד יש לקחת בחשבון שגם לגבי מחיר שמירת השבת, השתנו הסטנדרטים. מי שקיבל פציעה קשה באחד מאבריו, מוצאים מהר מאד את ההצדקה לחלל עליו את השבת ולא משאירים אותו על פי כללי ההלכה של עד פיקוח נפש שבת. זה קרה בהדרגה, ואין סיבה להניח שגלגל יסוב לאחור ללא הנהגה קיצונית ומטורפת כהיטלר בזמנו.

בקיצור, יש ב' אלמנטים המחייבים הרתעה חזקה ופעמים גם הצדקה למימושה, מה שעלול לסכן את היהדות כולה, ומה שלא יחזיק ויתפרץ ללא הרתעה נוספת. לגבי גילוי ערית, יש להוסיף, שללא התרעה כזו אדם תמיד יכל להצדיק עצמו שהוא אנוס, ובצירוף היצר היה מוביל לאי עמידה ופירצה חמורה באנושיות האדם שדורשת הדת, מה שמצדיק הנ"ל.

בוגי

תמהני עליך.

וכי לאיזו מטרה ניתנו דיני גואל הדם וייבום אם לא כדי שיישמו אותם?

אמנם אם נקבל את התזה, שמקובלת כמדומה גם עליך, שהתורה היא מפעל חינוכי, יתכן שיגיע רגע שבו יתפרש הדין באופן כזה שהוא נועד רק לאיום בעלמא, כדבריך. וכן פירשו חכמים את דין בן סורר ומורה.

באשכול אחר (על מקומה של הסברה) העליתי את הטענה כי תובנות מוסריות (כלומר: ערכים) אף הם סברה. ולכן ברגע שיש תובנה כי אין ראוי לקיים "עין תחת עין" כפשוטו במובן של נקמה, זה כבר הדין המחייב.

כנגד זה טענו לי שכך טען הלברטל בספרו "מהפכות פרשניות" (שעדיין לא קראתי) וכמדומה שמיכי יצא נגד גישה זו. זה לא אומר שזה או זה צודק. יש לבדוק. אבל נראה לי שאתה, ומן הסתם גם אני, נמצא את עצמנו במתרס בצידה של הדעה המיוחסת כאן להלברטל. לאמור: מצוות מעשיות הופכות לאיומים לפי התעלות הדור. וזה נעשה, כפי שאיבחן אקדמאי בראשית ימי הפורום, אך ורק באופן בלתי מודע.

(הטוען אחרת, כגון שר' ישמעאל לפי הדוגמא שהובאה כאן ידע יפה שהוא משנה אבל העלים כוונתו, צריך להביא ראיה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

בוגי

נישטאיך

רק לענות על שאלתך האחרונה, וגם זה מסברה ולא מבדיקה "בפנים", בטקסט.

אולי הטעם להבדלה הוא סיכוי השרידה. אם ניתן להציל מישהו, מוטב להציל מי שלא ימות עלינו פתאום.

וכמובן על זה ניתן להקשות שגם חיי שעה הם חיים וכיו"ב.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לכל המשיבים בוקר טוב

דינגה, צודקים המלנקקים שהביאו את שהיום פחתה השפעת השק"ק בצורה ניכרת ואדרבה אולי זכיתי להציל חיים!

בלבם, גם על שקקים אין ליהרג אבל השקקים הם עוול חברתי 'הכרחי' שיש בו סיכון כמו יצירת מכוניות למרות שידוע שייפגעו.

וטו ומזוהר, נכון שבשלושת העבירות לא מדובר ב'עונש' אבל הצד השוה הוא ההמחזה (דרמטיזציה)-הרתעה שיש בקביעת ההלכה וכאמור יש בה סיכון הכרחי. (באשר לכפרה, היא איזון אישי פנימי שנובע ממילא מעונש בי"ד אבל אינו מוטל על ביה"ד כמו בקרבן שדרוש לו הודאה ווידוי.)

מיימוני, ייבום שכופים על האשה, 1. לא מפורש בתורה. 2. זה לא חמור כמו הנושא עליו דברתי שמדובר בו באובדן חיים ו/או איבר. באשר לגואל הדם המצוה היא להכין מקום מקלט לנרדף מהגואל הנוקם. מה שדברו חכמים שזה רשות ואפילו מצוה זה חלק מקביעת ההלכה הדרושה להרתעה כמו דעת רבי ישמעאל. אם מובנת טענתי שקביעת ההלכה היא לשם הרתעה (כמו שמבאר זאת יפה נישטאיך בהודעה שלפני) אז אדרבה, מלכתחילה לא עלה על דעת רבי ישמעאל אחרת ואין כאן העלמת כונה כי היא ברורה ועליך הראיה.
מה שהערת לגבי התפתחות התורה, זה דבר נוסף למה שכיוונתי באשכול הזה וראה למעלה את הודעת מתענין ותגובתי עליה.

נישטאיך, תודה. לגבי הערתך שמדען אטום עדיף מזקן סנילי אני מבין שזה רק משל. בכל אופן כמו שכתבנו באשכולך הסמוך, זה דבר שלא ניתן לקבוע בו הלכה קבועה וכנקודת מוצא מכריעה סברת 'מאי חזית' כמו שבהצלה יש סדר שלא הוזכר בו קדימת קרובי משפחה וכדומה ברוח דברי הפנינה שהבאת.

תוקן על ידי בוגיעלון ב- 26/12/2007 8:54:04

מיימוני

סדר הקדימה בהצלה
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=353379

_________________

בברכה

בוגי,

לא הבנתי דבריך. מהי ההרתעה שיש ע"י הציווי יהרג ואל יעבור? מילא עונש אדם חושש לעבור עבירה כי הוא יענש ע"כ. אבל האם אדם יפחד לעבוד ע"ז כי הוא מצווה למסור את נפשו ע"כ? אולי זה רק מראה את חומרת העבירה שצריך למסור נפשו עליה, אבל אין זה מגביר אפקט ההרתעה והפחד מלעבור אותה.

רק כדי לציין שהיו והיו מיתות ב"ד בפועל, מסופר במסכת מכות דומני על ר"י בן טבאי, שהרג עד זומם יחיד, וכל ימיו היה עולה לקברו של אותו העד לבקש מחילה על כך שהרגו שלא כדין (שהרי אין העדים נהרגים עד שיזומו שניהם והוא הרג רק אחד). כאן הגמ' מספרת על הריגת העד כי זה לא היה כדין, אבל מקרים סטנדרטיים לא טרחו כ"כ חז"ל לספר.

_________________

מ. זוהר

ואולי נמנו וגמרו הוא שרק על שלש אלה חייבים ליהרג ולא על כל המצות? ובעצם היו צריכים למסור הנפש על כל המצות?

מזוהר

'אבל אין זה מגביר אפקט ההרתעה והפחד מלעבור אותה'. אתמהה! מי שגדל בבית חרדי-תורני מצלצלים באזניו עד יום מותו הביטויים המרתיעים: שאבעעעעס, כאריייס, סקילע, שלוישא עביירעס וכו'. ברור שחוץ מאשר העונש המובטח לשלושת העבירות מהווה גם החמרת מעמדן לכדי 'יהרג ואל יעבור', נתון מרתיע ביותר.

סאניטש