"מלמדה תפלות" - למוד תורה לנשים

אבגד,

א. אני באמת מנסה להבין ולא ממש מצליחה - "הגבר אכן שמח לקבל כשעושים במיוחד בשבילו אבל זוהי בד"כ אינה שמחה תכליתית או מצב שמאפיין אותו כגבר". מה זה אוסף המילים הזה? מה זו "שמחה תכליתית" שמאפיינת את האישה ולא את הגבר? אם כל אחד מהם שמח כשנותנים לו פרח (אמיתי או מטאפורי), כשמתיחסים רק אליו בייחודיות, מעניקים לו וכו', אז על מה אתה מדבר?

ב. כזכור, טרם הסברת כיצד קשורים ההררים שאתה בונה כאן אל עניין תלמוד התורה, שלשמו התכנסנו כאן. אז ברשותך, אני שואלת שוב (שמא פספסת את השאלה) - גם אם נניח שנשים אוהבות פרחים יותר מגברים; שהן שמחות "שמחה תכליתית" בעוד גברים לא;  שהן מטבען היונקות והגברים מטבעם המניקים, עדיין נשאר לנו לבדוק האם נשים לומדות כדרך שהן מקבלות פרחים (או מקיימות יחסי מין, או יולדות, או שוטפות כלים). כאשר תוכיח את טענתך בעניין זה (תוך הוכחה שהכל מהותני ואין כאן ענין לסוציולוגיה), אתה מוזמן להידרש לשאלה מדוע אופן הלימוד המיוחד לנשים והשונה מזה של גברים, הוא אופן לימוד אסור בתורה.

[כמובן, אם אכן אתה "לא עושה הרבה מאמץ בכדי להוכיח את הדברים" שאתה כותב, אתה פטור מתשובות לשאלותי, שהרי יש בהן הוה אמינא שאתה התכוונת למה שכתבת ובאמת מאמין בזה, ולא סתם מפריח משפטים באויר רק בגלל שהמצלול שלהם נעים לאזניך.]

אלאריו,

לא רק שאינך צריכה להתנצל .. אדרבא, את ראויה לברכת ברוכה הבאה

ראי, מה שמובא במו"נ אינו שונה מהגישה הכללית של הרמב"ם אל האישה מתוקף היותה יצור נחות חסר השכלה באותה תרבות קדומה, מה שהבאת מהמו"נ אינו יותר מזעזע מכך שהרמב"ם מכליל את האשה ( שהיא פסולה לעדות כיוון שהיא לא אחראית למעשיה?) עם הקטן והשוטה שאינם אחראים למעשיהם - ועל המלצתו שאין להרשות לאשה לצאת יותר מפעם בחודש מביתה ללא ליווי, שהיא הרי כמו חתולה מיוחמת, תצא לרחוב ומיד תפשיל שמלתה לקראת כל מי שיאות לעשות לה טובה -בראשה 'רק רע כל היום' מלאה במחשבות זימה איך לפתות את אותו הנער התמים לשכב איתה כמו במשל האשה הזונה ממשלי  אותו הבאת בציטוט מהמו"נ - אם תלכי עוד קודם למקור קדום יותר תווכחי בתוספתא ברכות פרק ב יב ) שאין בכלל דיון על אם מותר לאשה - זה מובן מאליו לנשים ללמוד תורה לשנות במשנה, במדרש בהלכות ובאגדות' והשאלה שנשאלת שם אם הם מורשות גם במצבים פיסיולוגים מסויימים - ובכלל איפה דברי בן עזאי ב'בבלי' שהפך להיות הדומיננטי מבין התלמודים שאומר בסוטה: אם יש לה זכות, היתה תולה לה... וכיוון שכך חייב ללמד אב את בתו תורה, כי על איזה זכות מדובר? על הזכות שאין אדם נידון בתחילה אלא על התלמוד - קודם שואלים אותו קראת? שנית? תארי לעצמך שחכם גדול כרבי מאיר היה מוכן להקריב את הדבר האמור להיות היקר לו מכל רק כדי להצדיק דברי רבי אליעזר שכל המלמד בתו תורה מלמדה תפלות= זנות.

אז ככה שאין מביאים ראיה להתייחסות ראויה של דבר מה מדעת חכם ה'שבוי' בתקופה תרבותית נתונה והוא מתייחס למה שמצוי -אני משערת, שאם היה הרמב"ם פוקח עינייו לראות את הנעשה היום בכל שטחי החיים בידי נשים - היה ודאי מודה בטעות שחשב שנפש האשה שהיא ברת 'שינוי' באשר היא נפש שטבעה עלול להשתנות,  אחרי אלפי שנות דיכוי השתנתה לכדי כך שחשב שסיכוייה של האשה אפסיים ושלא תוכל להרים עוד ראש לעולם, ולחזור אחורה בבחינת חדש ימינו כקדם, לזמן בו לא היו מגבלות על האשה בדבר תלמוד תורה והיו כמה וכמה נשים שהגיעו לנבואה
- או כפי שהרמב"ם כותב מה הראוי כשהוא כותב בהלכות יסודי תורה
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.

לסיכומו של דבר, למסקנתך:

יש כאן שני מישורים, על המישור האחד עומדים הדברים הראויים להיות, ועל המישור השני עומדים הדברים כפי שהם בהתאם למציאות בה חי האדם - היות ואדם הוא בעל שכל עיוני יש ביכולתו לתפוס את העניינים הכלליים - מה שאין השכל המעשי מסוגל לתפוס הוא תופס רק את הפרטים ועוסק בהם - ולמי שתופס כלל יודע שיש לו פונקציה שהוא אינו מתחלק לסכום הפרטים ממנו הוא מורכב הוא 'גדול' מסכום הפרטים ממנו הוא מורכב

כלומר הדעה שתגבור כשאנו באים לעשות חשבון כולל הוא שכהרמב"ם אומר "אדם" הוא מתכוון גם לאשה:  זכר ונקבה בראם וקרא שמם אדם

_________________

לא הבנתי כיצד הפסוקים שהצגת מוכיחים משהו. א-אפשר לומר שביחד הם קרואים אדם. ב-אפשר לומר שנפש, לא משנה איזו, כי תחטא.

אם לא היה הבדל ביניהן אז הן היו מצטוות על אותן המצוות. אם לא היה הבדל ביניהן לא היינו רואים בחז"ל משפטים כמו "נשים דמעתן מצויה".


אבגד,

א) אם ביחד הם קרויים אדם אז כל אחד מהם הוא חצי אדם, חצי נפש?? ואיפה האחריות של כל אחד על מעשיו ועל החופש לבחור בין טוב לרע?

ב) אפשר לומר שנפש, לא משנה איזו, כי תחטא. כלומר - בהתאם להנחת היסוד שכל אחד מהם הוא חצי - אז זה לא משנה מי משניהם חוטא, דינם כתאומים מחוברים שלא ניתקו אותם בשעת לידתם? כשהאיש ירצח האשה גם תיחשב לרוצחת וכשהאשה תנאף ייחשב לגבר כאילו הוא נאף ( בכוונה השתמשתי בסטראוטיפ החז"לי -
כמובן שחוץ מנפש האדם ישנם עוד כמה נפשות פועלות כמו נפש הצומח ונפש הבהמה, האם גם אותם תכליל בין הנפש שלא משנה איזה נפש תחטא ותמעול מעל?

_________________

מעניין עד כמה הרמב"ם יכול להיות גם נצחי וגם בן תקופתו.

מואדיב,

חן חן על הפרגון,  אני זקוקה לזה מידי פעם.

_________________