| נשלח ב-30/12/2007 23:35 |
|
| |
רבי מיכאל,
מעניין האם לפי חוקי המדינה יש חיוב להלשין ולמסור. גם א"כ:
א. ישנן שיטות לרוב שבוודאי אתה מכיר שאין בא"י ובמשטר יהודי דין 'דינא דמלכותא', אלא רק במלכות נכרים.
ב. גם בחו"ל וגם לפי השיטות שיש בא"י 'דינא דמלכותא', אין דין הלכה מחייב למסור (כך אני מבין אם תוכל להוכיח אחרת אצטרך להתיישב בדבר), אלא רק לקבל את המרות במה שחייבים אבל לא עד כדי מסירת בן משפחה. החיוב ההלכתי הוא רק לקבל את פסקיה כדי שלא נגיע למצב של "איש את רעהו חיים בלעו", ואת מיסיה שהציבור מבין שנטילת המיסים והארנונא היא בעבורו. אבל ניתן להבין שאין דינד"מ אלא מטעמי אתיקה וערכי חיים, והאם ערכי המשפחה אינם אתיים וצריך לוותר עליהם למען ערכי המדינה?
ג. מותר בשביל קיום מצווה אפילו קלה (רמב"ם מלכים) להפר את מצוות המלכות ואפילו במלכות ישראל. נניח שמצוות המלכות היא למסור והקב"ה ציוונו 'ואהבת לרעך כמוך', והרי לא היינו מוסרים את עצמנו... האם אנו מחוייבים הלכתית למסור?
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2007 09:21 |
|
| |
זוהר,
ראשית, לגבי החוק דומני שיש חיוב למסור, אבל יבואו המשפטנים ויאמרו את דברם.ככל הזכור לי, מרגלית הר שפי הורשעה על עבירה כזו (של אי מסירת עבריין).
שנית, לגבי דינא דמלכותא בא"י, זוהי שיטה יחידאית של הר"ן, שמסיבות פוליטיות אומצה בהתלהבות כשיטה בלעדית. מעבר לכך, לענ"ד ספק רב רם הר"ן עצמו היה אומר זאת במצבנו כיום (הוא דיבר כשאדם לא דתי היה מוגדר כפושע דמוכח, משא"כ היום). יתר על כן, אנחנו מדברים בכל מדינה בעולם, ולאו דווקא בישראל (שבעיניי אינה טובה יותר, אבל ודאי לא גרועה יותר). ובחו"ל הרי לכל הדעות יש 'דינא דמלכותא'.
שלישית, ההגיון של דינא דמלכותא ודאי קיים כאן, ולו רק מטעם סמכותם של טובי העיר (=נבחרי הציבור), וזה קיים בכל קהילה.
מעבר לכל זה יש את הגיון והמוסר, ולא רק ההלכה, וכפי שכתבתי לעיל.
ועוד כמה הערות ספציפיות על טיעוניך:
1. אתה מעמיד את הערך 'ואהבת' מול הערך של השמיעה לחוק. האם 'ואהבת' לא קים כלפי תושבי המדינה האחרים? ומה עם 'ואהבת' ביחס לחובה להלקות אותו כשפשע? מדוע זה לא דוחה (כידוע, על בין אדם לחברו יש פוסקים שיש ייהרג ואל יעבור). אלא מאי, שבמקום שיש חובה אחרת והנ"ל פושע אין חובות 'ואהבת' כלפיו. ולענ"ד הרי הוא בכלל מי שאינו עושה מעשה עמך, וגזל הציבור (=קבלת שירותים מהמדינה בלי לשלם עבורם. וזה בלי שום קשר ל'דינא דמלכותא', ולכל הדעות) לא גרע מלשון הרע (בלשון המעטה).
2. אתה מדבר על העמדת הערך (!) של 'ואהבת' מול החובה המשפטית. אבל קודם כבר הסברת בטוטו"ד שאין כאן ערך אלא קשר ואינסטינקט משפחתי ששייך יותר לרובד החייתי ולא לרובד הערכי-מוסרי.
3. ולסיום, אם אוכיח לך שיש 'דינא דמלכותא' אז כן תודה? האם הדין הזה גובר על ערכי מוסר בסיסיים? ומה אם יש כאן רק ערך חשוב? האם דין 'דינא דמלכותא' גובר על 'ואהבת' (לשיטתך)? ושוב אזכיר, שבחו"ל לכל הדעות יש דינא דמלכותא, ולפי דבריך שם ודאי תמסור את בנך. רק בישראל לא. זה באמת נשמע הגיוני מאד.
4. ושוב, אני לא יודע אם אני בעצמי אנהג כך (אני רק מדבר גבוהה גבוהה) אבל ודאי איני רואה מקום לעשות מזה אידיאולוגיה. האם כשתהיה ראש עיר לא תכפה תשלום מיסים עירוניים על בנך, בשם ה'ערך' של 'ואהבת לבנך כמוך'? אני מכיר גישות כאלה מאיזשהו מקום, ואכמ"ל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2007 10:10 |
|
| |
| mzohar כתב: |  | בעל,
כנראה שהיה צריך למסור, כי האידיאולוגיה הדתית (בכל דת) עיקרה שביסודה היא עדיפה על חיי אדם במקרים מסויימים (שמצווים על כך) ללא חלוקה בין אדם עצמו, בני משפחה, חברים או כל נכרי בשוק.
אבל ב"ה תורתינו לא נותנת לנו להיכנס לקונפליקט הזה (לבד מבן סורר ומורה, עד כמה שזכור לי), כי אין עדות קרובים נאמנת ואין אדם משים עצמו רשע.
_________________
מ. זוהר
|
|
התורה אינה מעמידה אותנו במצבים כאלו?
הבה נצייר כמה תרחישים אפשריים:
1. אחיך רודף אחרי מישו עם גרזן להורגו, ואין לך להצילו אלא בנפשו - הבה נניח כי דין רודף חל על אחיך.
2. אתה שוטר, ואחיך מתחמק מן המלחמה, התקפח את שוקיו או לא?
3. אביך מוייסר. האם תמנע ממנו ללכת אל הפריץ או לא?
ותודה לטאראס בולבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2007 11:04 |
|
| |
פס"ד מרגלית הר שפי מובא בהקשר לדין "עצימת עיניים". במשפט הפלילי, יש צורך בידיעה ודאית שההתנהגות האסורה היא אסורה, או שנסיבותיה אסורות. עצימת עיניים מאפשר העמדה לדין גם במקרה של חשד ולא של ידיעה ודאית. אדם שמעביר תיק שהוא חושד שיש בו נשק, הרי שסתם כך א"א להעמידו על עבירת "המוביל נשק", כי הוא לא ידע שהנסיבות (=נשק) מתקיימות. עצימת עיניים מאפשרת העמדה לדין במקרה זה, אם היה חשד סובייקטיבי שיש בתיק נשק.
מעבר לזה, סעיף 262 לחוק העונשין אומר כך :
§262: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו דינו מאסר שנתיים מאסר".
בפס"ד הר שפי נקבע שאי אפשר להרשיע אדם באי מניעה לעשות פשע, תוך שימוש בעצימת עיניים. בעליון היו ביקורות רבות על כך [השופט חשין בעיקר] שהדבר מעודד מלשינות, שהפגיעה בחירותה של הר שפי גדולה יותר כיוון שמדובר בעברה מחדלית (לא הודיעה למשטרה), וכן את הטענות שהועלו כאן - שאי אפשר לדרוש מבן משפחה להסגיר את משפחתו. מנגד היא הורשעה לבסוף, תוך טענה שבמשטר דמוקרטי אין מקום לרתיעה ממלשינות, ומתוך מטרה לסיכול פשעים. אבל נקבע שרק במקרה של ידע ודאי שהאדם הולך לעשות פשע ועדיין לא מסגירים אותו למשטרה, יורשע אדם לפי 262. הר שפי הורשעה אך ורק כי נקבע שידעה בוודאות כי עמיר ירצח.
הביקורת על פסק הדין הנ"ל ברורה וידועה, אלא שהוא קובע כי גם במקרה שאתה חושד בשכנך בהסתברות גבוהה כי הוא עומד לרצוח, אין צורך לקרוא למשטרה (או יותר נכון, אין חובה חוקית). באקדמיה ישנן דעות [פרופ' קרמניצר] שסוברות כי יש מקום לחייב בעצימת עיניים גם על סעיף 262. יש גם דעות לחלק בין מקרים חמורים [רצח וכד'] לעברות קלות יותר.
מכל מקום, אין ספק כי סעיף 262 חל במקרה שברור לך כי שכנך עומד לגזול מיסים בידיעה ודאית. כל הדיון הוא רק במקרה שיש לך הסתברות וספק אך לא ידיעה ודאית.
וכאמור כבר לעיל, אין צורך לדון מבחינת החובה החוקית לבוא ולמסור. אין גם חובה חוקית, לפחות כרגע, ללכת ולהצביע. אבל מי שרואה את עצמו כחלק מהמשחק הדמוקרטי, בדרך כלל יילך ויצביע, ולא צריך חוק בשביל זה (אמנם לפני כל בחירות עולים דיונים האם יש צורך להצביע, והאם זה עוזר. אני לא טוען שכדאי להצביע, רק שהצבעה היא פעולה שעולה מעצם קיום המשטר הדמוקרטי). וכך, אזרח שאכפת לו מניקיון, מסדר ציבורי, ומעצם רצונו שהדמוקרטיה תפעל, יילך ו'ימסור', אם ודאי לו שחברו מעלים מס וכד', גם בלי שום שיקול חוקי, ורק משיקול ערכי.
תוקן על ידי mcahn ב- 31/12/2007 11:08:29
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2007 21:30 |
|
| |
הרב מיכי,
חילקתי תשובתי לסעיפים זעירים, אני מקוה
שזה יקל, או לפחות לא יכביד.
א. מרגלית הר-שפי הורשעה על כך שלא מנעה
פשע, לא על כך שלא מסרה פושע לעונש. ניתן לראות גם מסעיף 262 שציטט לנו מקאן (תודה!)
שאין חיוב חוקי למסור פושע כדי להענישו אלא רק כדי למנוע פשע (בדומה לרודף). ולכן עד
כמה שידוע לנו כרגע בעקבות דברי מקאן אין חיוב הלכתי למסור לשלטון אדם שעבר על
החוק משום דד"ד.
ב. אתה צודק שהשיטה שאין אומרים דד"ד
בא"י היא בעיקר שיטת הר"ן, משום מה היה זכור לי עוד שיטות, אך לא היה
בידי זמן לתור אחריהן וגם אין זה נ"מ לגוף הדיון.
ג. אם אתה מדבר על דד"ד מצד
ההגיון, יש גם הגיון לצד השני שבשביל חברה מתוקנת צריך אמון, ואם ירבו ההלשנות על
העלמות מס וכדומה, איבדנו את הערך החברתי סוציאלי.
ד. ציינתי בדווקא את מצוות 'ואהבת', כי
יש דרך איך לקיים אותה. א"א לקיים את המצווה הזו ע"ח האחר. כאשר אינני
מוסר אני פסיבי ונמצא שלא פגמתי באהבתי את האחד את אהבת האחר, אבל אם אקום ואמסור
אחד למען האחר אני באופן פעיל וישיר פוגע בו. יותר מכך, הרמב"ם שציינתי שאין לקיים דברי המלכות כאשר הם גורמים לעבור על עבירה קלה, על אלו ציוויים של המלכות הרמב"ם דבר, הרי לפי שיטתך כל ציווי המלכות הם ג"כ מצווה לבד מהטעם של דד"ד אלא גם מטעם ב"א לחבירו?
ה. אין לי כל חיוב להלקות את הפושע אלא
רק להעיד בפני ב"ד והם צריכים להלקותו לאחר חקירה ודרישה אובייקטיבית וע"פ
דיני התורה (האם יש דין חינוך סובייקטיבי לגבי סתם אנשים?).
ו. האם אתה באמת סבור שאדם שהעלים פרוטה
מס, גזל את הרבים ויצא מכלל 'עמך'? (א"כ מי בדיוק הם 'עושי מעשה עמך'?)
ז. לא הבנתי איך הוצאת מדברי שהערך
המשפחתי הוא "אינסטינקט חייתי" נטול ערכיות, בעוד שחוקי המדינה הם
ערכים אבסולוטיים טהורים. להיפך כתבתי שערכי המדינה הם מוסכמות אתיות וגם ערכי
המשפחה מהווים נורמה אתית (אתה סבור שאין במשפחתיות וחברות ערך מוסרי ערכי?). [אולי
אשתמש בהגדרתך שבערכי משפחה גם האינסטינקט הוא משמעותי ואומר שבקונפליקט מוסרי ה"אינסטינקט
החייתי" הניטראלי בין הערכים יכריע את הכף.]
ח. כתבת: "אם אוכיח לך שיש דינא
דמלכות אז כן תודה?" ואני שואל במה אודה? שאלתי האם אתה יכול להוכיח שמסירה
לשלטון היא בגדרי דד"ד, ולא רק תשלום מס וציות לחוקים באופן אישי. אם תוכיח
זאת, צריך להתחיל לדון מה חוזקה של מצוות דד"ד, האם היא מדאורייתא או מדרבנן ובאילו
סיטואציות היא נדחית.
[ט. לא אמרתי שאמסור את בני בחו"ל
ולא בארץ. בע"ה לא אמסור את בני לא כאן ולא שם (לשיטתך אולי בבוא יומי אתבע ע"כ,
אבל כנראה אנחנו באותה סירה לפי סעיפך הרביעי..).]
י. אני מוצא הבדל בין ראש עיר שגובה
מיסים מעצמו ומבני משפחתו, לבין מסירה עצמית או מסירתו של שאר בשר ע"מ שיענש. בישום תקנות שאין בהן עונש אלא טובת הכלל גם של מי שגובים ממנו ממון, אין בעיה ערכית שיכולה לגרום לבעיות משפחתיות/חברתיות זו נורמה. מסירה לעונש על חטאי העבר יכולה ויכולה ואכמ"ל.
מואדיב,
תודה על הדוגמאות המחכימות, אבל נראה לי
שהסיטואציות הללו די נדירות (לעומת עדות על כל עבירה שצריך להעיד בב"ד) וגם הקונפליקטים
מעט שונים במהותם.
- אם אחי 'רודף' זה דין שונה ממסירה שיכולה לגרום למותו, דמו הותר כבר
וכעת מוטל עלי להציל את האחר. בעדות אני בא להעניש על העבר והסתירה הפנימית
האם אני מחוייב להעניש את אחי. וגם למ"ד שדין רודף טומן בחובו עונש ברור
שאין זה עונש רגיל כמו מסירה לב"ד ע"מ שיענישו, שהרי ברגע שהוא
מפסיק לרדוף כבר אסור להורגו.
- יש הבדל בין לשכנע את אחי לצאת ולהלחם, לבין להעניש אותו אחר המלחמה
על שלא נלחם. מה גם שניתן לקיים זאת ע"י אחר.
- אם ישנה מצווה למנוע מלמסור, צריך למנוע מצד ד"ה וד"ה דברי
מי שומעין.
אבל כמובן שעיקר כוונתי שהתורה מונעת
מאיתנו בעיות מוסריות יומיומיות, יתכנו מצבים שצריך להקריב את המשפחתיות והאתיקה
החברתי בשביל האידיאולוגיה, כמו שלפעמים צריך למסור את הנפש, אבל כמות הסיטואציות שצריך לעשות כך לא פוגמים בערכים החברתיים שגם התורה דוגלת בהם (וכשכתבתי זאת כבר ציינתי שיש יוצאים מן הכלל כמו בן
סורר ויתכן שיש עוד כמה).
_________________
מ. זוהר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2008 09:50 |
|
| |
מה עם מסירה של מי שפגע בבני הקהילה?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2008 19:23 |
|
| |
הרב מיכי.
ישנה סמכות גם למדינה משום דד"ד דלא גרע ממדינות זרות יתכן מאד..
לפי"ז יוצא שצריך למסור מי שהששתף באירועי ההתנתקות ועבר על חוקים פליליים למשטרה??
ישנה סמכות גם כנגד העצורות מהמאחזים לשופטי בית המשפט לעוצרם עד סוף ההליכים???
??
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2008 03:55 |
|
| |
מדברי השופטת
טאובר בבשא 001238/07, רמי מור נ' ברק 013 שירותי אינטרנט בע"מ:
"...
עוד אציין, כי בפסק הדין בע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, תק-על
2001(1) 904, זכה סעיף 262 לביקורת. בהקשר זה אמר ביהמ"ש העליון כדלקמן (בעמ'
910):
"מסירת
מידע למשטרה אודות פלוני הזומם לבצע פשע, עשויה להתקבל בחוגים מסויימים או בנסיבות
מסויימות כמעשה מלשינות, וסטיגמת המלשין - המכה בלשון, כדברו של ירמיהו (י"ח,
י"ח) - עלולה לדבוק במי שידווח למשטרה על דברים שבאו לידיעתו. לא בכדי נושאים
שומרי מצוות עיניהם לקב"ה, ומבקשים הם ממנו יום יום, שלוש פעמים ביום,
"ולמלשינים אל תהי תקווה". אמר על כך השופט חיים כהן בפרשת פלוני (שם,
718):
על עם
ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם; ואם כי צמחה שנאה זו על
רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת
בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות.
ולענין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים
בכבוד האדם ובחירותו; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה
הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני
אנוש".
כן קבע
ביהמ"ש בעניין הר-שפי כי לאור הקושי הערכי הכרוך בהחלתה של הוראת סעיף 262 יש
לפרשה בצמצום ובזהירות יתירה (עמ' 911):
"ומילה
על דרכי-פרשנות: השופט חיים כהן הודיענו בפרשת פלוני (שם, 719), כי "יש לפרש
את סעיף 33 [דהיינו: העבירה של אי-מניעת פשע] על דרך הצמצום וההקפדה למען לא לפתוח
פתח לחובת מלשינות אשר ריח דיכוי טוטליטרי נודף ממנה...".
מן האמור עולה איפוא, כי חובת מסירת מידע אודות מעשה פשע
הוטלה בדין הפלילי ובמסגרת הוראת חוק מפורשת ואילו פסיקת ביהמ"ש העליון צמצמה
חובה זו לנסיבות קיצוניות ולצורך מניעת מעשה פשע''.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 02/01/2008 4:06:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2008 00:42 |
|
| |
הר"ן בנדרים כח. אומר שאין דינא דמלכותא דינא במלך יהודי דבר שאולי משליך על איסור מסירה במדינת ישראל. עולה השאלה אם כן איך שיך לקיים חברה מתוקנת ללא חובה לציית לחוקים? אולי לא חייבים לציית אך יש זכות לכפות ציות?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2009 14:10 |
|
| |
אפשר להוסיף לדיון גם את השאלה עד כמה קיים פדיון שבויים בימינו כאשר
יהודים שיושבים בכלא הם בדרך כלל לא יושבים בגלל יהדותם אלא בגלל פשעם. בימים אלו מתנהל מסע גיוס כספים ושתדלנות למען בחורי הישיבה שנעצרו ביפן באשמת הברחת סמים.
תוקן על ידי סנשו_פנשה ב- 02/04/2009 14:07:55
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2009 16:35 |
|
| |
סנשו
הר"ן בנדרים כח. אומר שאין דינא דמלכותא דינא במלך יהודי
החלכה לא נפסקה כמו הר"ן! אבל אפילו הר"ן לא היה היום, לאחר גוש קטיף פוסק כך
בחורי הישיבה שביפן הם בכלל רוצחים. ועל רוצח לא חל דין של פודין אותו. מה עוד שאצל היפנים נושא הכסף לא יענה הכל..
_________________
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 02/04/2009 16:39:46
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2009 22:47 |
|
| |
עוד פרשה של "מסירה". מי שיעבור על הכתבות שמפרסם על כך האתר "בחדרי חרדים" ועל האשכולות והתגובות בפורום יראה שעיקר הזעם מופנה כלפי ה"מוסר" ואילו הסחר באיברים, הלבנת הון והעלמת מס נתפסים כעניינים פרוצדורליים וחסרי חשיבות (ודאי מנקודת מבט הלכתית/יהודית לדעתם של חברי הפורום ההוא).
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2009 05:57 |
|
| |
העובדה שהמוסר בפרשיות האחרונות הלשין לשלטונות בשביל להגן על עצמו ממאסר ממושך הופכת את המסירה לנתעבת יותר מלו היה מוסר לשם שמים, שהרי גם הוא הבין שבמסירתו הוא מעדיף את "החוק" על פני טובת אחיו, אלא שראה לנגד עיניו את טובת עצמו קודם.
|
|
|
|
|