אברם

הרבה מהתיקונים שלך השבוע הם סתם שינויים מעוררי עניין (ולא שאין לי ביקורת על דברים אחרים... אבל זה פשוט בולט יותר)

אמרו חז"ל שבזמן מכת חושך, פגעה מידת הדין ברשעים מבני ישראל. ויש לשאול מניין להם לחז"ל דבר זה? ויש לומר, שאנו רואים שבמכות האחרונות פרעה הולך ומרפה מעקשנותו, ואעפ"כ בסוף מכת חושך פתאום הוא אומר למשה "השמר לך אל תוסף ראות פני".אין זאת, אלא שראה לאחר המכה שמתו מבני ישראל, וסבר שכביכול תשש כח של מעלה, ועל כן העיז פניו, ולא ידע כי מעצת קדוש ישראל היא. 

כמו כן מצינו בחז"ל שדרשו: שלושה ימים קודם שיבוא משיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל וכו' ואח"כ אומר בא שלום לעולם בא שלום לעולם, והרשעים שומעים ושמחים ואומרים זה לזה בא שלום לנו בא שלום לנו. יום שני בא ועומד על הרי ישראל ואומר באת טובה לעולם באת טובה לעולם. והרשעים שומעים ושמחים ואומרים זה לזה באת טובה לנו באת טובה לנו. ים שלישי בא ועומד על הרי ישראל ואומר באת ישועה לעולם באת ישועה לעולם. וכיוון שהוא שומע את הרשעים שהם אומרים כך - אומר לציון מלך אלוקיך.

דהיינו, שאף הרשעים נדמה להם כאילו הטובה לצידם, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואף אליהו אינו עונה ממין הטענה כי אם אומר לציון מלך אלוקיך, וממילא הכל מתברר.

וכך גם בדברי פרעה "ראו כי רעה נגד פניכם".

ואמרו חז"ל שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל - וכולם לא נתנם אלא ע"י ייסורים - תורה וארץ ישראל והעוה"ב. ואמרו חז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואמרו חז"ל שינה לצדיקים רע להם ורע לעולם, ומאידך אמרו שקט לצדיקים טוב להם וטוב לעולם, ניתן לראות שחז"ל עשו חילוק בין "שינה" שהיא לא חיובית, לבין "שקט" שהוא מצב טוב, בפשטות י"ל ש"שינה" היא מתוך קושי לעשות, ואילו "שקט" - אדרבה, מוביל לעשייה ביותר מרץ. ועכ"פ הדבר פתוח להסברים כיד ה' הטובה.

במהלך האשכול נשאלה שאלה: מה הייתה הסיבה לאכילת מצות: בגלל הציווי שניתן מראש (פרק י"ב פס' ט"ו והלאה) או בגלל חוסר היכולת להתמהמה? וכמו שנכתב שם, כבר ניתנה חצי תשובה - שאלת חכם חצי תשובה. והנה הצעה לחצי השני: 

אם נתבונן בפסוקים א'-י"ד, וכן בפסוקים כ"א-כ"ח - נמצא שבשני הקטעים ישנו ציווי על פסח מצרים, ולכל ארכו של הציווי על פסח מצרים לא מופיעה שום התייחסות לחג שאורך שבעה ימים, ואפילו לא למחרת ליל השימורים. רק בפס' י"ד (ולא ט"ו) - מופיע תחילת הציווי לפסח דורות, ובתוכו מופיע גם עניין חג שבעת הימים. אבל ציווי זה של פסח דורות - נאמר למשה לפני יציאת מצרים, אך משה - לפי הפשט - כנראה לא מסר אותו לישראל עד לאחר יציאת מצרים - בפרק י"ג פס' ג'. כך שעניין המצות שמאחרי ליל השימורים - נשאר בהפתעה, ובאמת באותו בוקר הם פשוט לא הספיקו לאפות. 
בגדול, ניתן לראות שלוש מערכות ציוויים בפרשה:
הקב"ה למשה: פסח מצרים (י"ב - א-יג)
הקב"ה למשה: פסח דורות (י"ב, יד-כ)
משה לישראל: פסח מצרים (י"ב, כא-כח)
הקב"ה למשה: קידוש בכורות (י"ג, א-ב)
משה לישראל: פסח דורות (י"ג, ג-י)
משה לישראל: קידוש בכורות (י"ג, יא-טז)

מה שמופיע בפרק י"ב פס' מג-נ, נאמרו בנפרד, וכמו שניתן לראות מתוכנם - הם עוסקים בעיקר בצד של קליטת זרים לתוך המערכת, וזה כמובן שייך רק אחרי שהעם מאורגן כעם בפני עצמו בעל זהות מובחנת, שזה מגיע לשלמותו רק לאחר תחילת היציאה ממצרים, ולכן מופיע רק לאחריה. כך גם מצוות קידוש הבכורות מופיעה רק לאחר הפסיחה על הבתים, שבה התבררה זכות בכורות ישראל. אלא שלפני שמשה אומר ציווי זה לישראל, הוא כמובן צריך להשלים את הציווי על פסח דורות.

לגבי פרקים יב-יג - התאור שלך סכימטי ו"מחליק" את הבעיות שיש בסדר (או חוסר סדר) הפסוקים כמו שהוא לפנינו:

 

השערת התעודות מַכָּה שנית – מַכַּת בכורות ופסח

טוב: זה לבינתיים.

כבר בחצי הראשון של הפוסט ניתן להבחין בארבעה מקורות שונים: K(מקראי), D(מדעי), N (נאומי) וS(ספרותי)
להלן סקירה ראשונית:

המשך לסקירה הכללית על הפוסט, ולבסוף בדיקה מעמיקה של הפיסקה הראשונה

מקור N

ב. מדוע ציוויי משה לעם שונים מציוויי ה' אליו?
כשמעיינים בשלושת המקבצים, מגלים דבר מעניין: במקבץ הראשון והשלישי משה מוסר לעם את דברי ה', אך בשינויים רבים. במקבץ השני, הוא כלל לא מעביר אותו לעם!
הנה הניתוח של שלושת המקבצים והבעיות הגלומות בהם:

מקור S

• מקבץ ראשון (יב, א-כז) – דברי ה' למשה ואהרן כללו 4 מצוות (1-4). משה (ללא אהרן) מעביר לזקני ישראל את מצווה 2 בלבד (כא-כג), ולעם הוא מעביר את מצווה 33 בלבד (כד-כז). אגב, בסיכום הביצוע (כח), מופיע שוב אהרן: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן  עָשׂוּ".
• מקבץ שלישי (יג, א-טז) – דברי ה' למשה כללו מצווה אחת (7), אך משה בדבריו לעם מרחיב מאוד: הוא חוזר על מצוות 3-4 ומוסיף את מצווה 8 (ג-י), ורק אז מזכיר את מצווה 77, וחוזר שוב על מצווה 8 (יא-טז). אגב, פעמיים חוזר כאן "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ".
• מקבץ שני (יב, מג-מט) – מקבץ זה נמסר למשה ולאהרן, והוא כולל פרטים ייחודיים בקרבן הפסח (66), אך לא מוזכר כלל כי הם העבירו זאת לעם! אמנם כתוב (שם נ) "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (שימו לב לזהות עם פס' כח לעיל), אבל כיצד יכלו בני ישראל לקיים את מקבץ המצוות הזה, המדבר על מצב בו יש לישראל עבדים, תושבים ושכירים, והם עצמם נקראים "אזרח הארץ"?!

*(מסיבות לא ברורות הסדר הוא: מקבץ ראשון שלישי שני, במקום ראשון שני שלישי. זאת למרות שהפוסט מתיימר "לעשות סדר")

*בהתיחסויות לכל אחד מהמקבצים, השתרבבו הספרות 3, 7 ו-6 - כל אחת פעמיים רצופות. נראה שמדובר בנסיון תיקון של אחד המעתיקים שלא הבין את כוונת המשורר. (למען האמת, זו פשוט טעות של המחשב בזמן ההעתקה, כי בפוסט המקורי זה לא מופיע. אבל מה אכפת? מה שחשוב זה שיש לנו מחקר שעושה סדר בכל הטעויות, ומגלה את המחלוקות הטפשיות של הפרימיטיבים שכתבו את הפוסט)

מקור D

ג. מהם טעמי מצוות הפסח והמצות?

• טעם הפסח – כבר מהמקבץ הראשון משתמע שמדובר במושג ידוע שעובר 'הסבה' להיות קרבן לה' (פֶּסַח הוּא לַה' – יב יא). בפסוק יג ניתן מעין 'מדרש שם' לקרבן, בכך שהוא רומז על  פסיחת ה' על בתי ישראל: "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם". גם מציוויו של משה לעם, משתמע שמדובר בקרבן ידוע משכבר: "…וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שם כא).
• טעם המצות – לפי מקבץ המצוות הראשון (א-כ) יש ציווי אכילת מצות ואיסור אכילת חמץ, ללא טעם. אך בסיפור עצמו מודגש פעמיים (לד, לט), כי הבצק שהוציא העם ממצרים לא  הספיק להחמיץ ולכן אכלו מצות.

מה הפתרון?

קיום מצוות 'יחץ' בין P ל- J

בניגוד למכת הדם, הסיפור (למרות שבתחילה הןבטח שהפוסט לא יעסוק בסיפורים, אלא רק במצוות!) כאן הוא מורכב הרבה יותר – כיוון שגם לפי השערת התעודות לא ניתן לחלק את הסיפור באופן מושלם לשניים. אבל יחד עם זאת, ניתן לראות די בבירור את חלוקת המקורות בין J – הסיפורי יותר, שגיבורו הוא משה ועיקרו הוא מצוות הפסח על רקעה ההיסטורי במצרים, לעומת P – ה'מצוותי' ברובו, שגיבוריו הם משה ואהרן, ועיקרו הוא ההשלכות המצוותיות של האירוע לדורות (=פסח + מצה)  + סיכום כרונולוגי מתומצת של היציאה ממצרים.
מקור J רואה בפסח קרבן משפחתי קדום (והשערות רבות הוצעו בדבר מקורו ולא כאן המקום) שמטרתו הגנה על הבית. הוא גוזר מצוות לדורות לאחר האירועים שהתרחשו בפועל, וכזכר להם, והוא נמנע מסיכומים היסטוריים וכרונולוגיים.
מקור P (המוסיף את אהרן הכהן בשלושה מקומות) רואה בפסח מצוות קרבן 'חוקית' כמו קרבנות ספר ויקרא, ומוסיף לה הגבלות ותנאים שונים השייכים למצב בו עם ישראל על אדמתו. בנוסף, הוא רואה את מצוות המצות כעומדת בפני עצמה ללא קשר לאירוע ההיסטורי.

והנה אותה טבלה, הפעם עם מקורות – ניתן לראות שישנה חלוקה הגיונית יחסית בין הפסוקים השונים, והיא מסבירה בצורה טובה יחסית את המבנה המורכב של פרקים יב-יג:

ניתן לראות, שלמרות שבמקורות N ו-S, משה ואהרן נחשבו לנביאים השומעים את דבר ה', ע"פ דעת מקור D הם גיבורים וכהנים. זו אבחנה חשובה מאוד ביחס להבנת תפקידם של אישים מיתולוגיים אלה בעיני כתות 'ארץ העברים'. אמנם, לא ברור כיצד ייתכן שדווקא המקור המדעי לא ידע את תפקידם האמיתי של משה ואהרן, ועוד שבמקום לעסוק בצד המדעי של תפקידם בחר דווקא לראות בהם גיבורים וכהנים . זה רק מראה עד כמה אי אפשר לסמוך על המסורת של כתיבת הפוסט ע"י לומדי מקרא. אבחנה חשובה נוספת היא, שבעוד במקור S ה"מצוות" היו מושא לדיבור וציווי פשוטים, במקור D המצוות משמשות כמושא לגיזרונות, הגבלות ותנאים, ולנתינת טעם (אולי מדובר בנסיון להשלים את חוסר הטעם שלדעת הכותב היה במצות). כמו כן, בעוד מקור S מתעניין מאוד בשאלה האם לישראל יש עבדים תושבים ושכירים, והאם הם יושבים בארץ, דברים שאכן בדרך כלל מעניין את הסופרים, מקור D מתעניין יותר בצד המשפחתי של הפסח (מה שמעניין מבחינה מדעית את הפסיכולוגים), ובצד ההיסטורי של יציאת מצרים (מה שמעניין כמובן את ההיסטוריונים) את השאלה אם עם ישראל יושב על אדמתו - מקור D משייך שאלה זאת רק לתחום חקירת ה"הגבלות ותנאים" של המצוות.

מקור לא ידוע

השערת התעודות – קצת ביקורת

כמובן שהניתוח לעיל לא מציג את כל התמונה – ישנם הטוענים לעוד מקור אחד לפחות (D?), ויש הטוענים שגם זה לא מספיק ונדרשת הבחנה של מקור נוסף (DtrH?), ויש עוד שיטות. אלא שכאן התמונה מתחילה להיעכר וכבר לא ניתן להבין את הכתוב – ויפים לעניין זה דבריו של ד"ר אליהו אורבך (כתבתי עליו כאן), שאמנם לא החזיק באמונת תורה מן השמיים כפשוטה, אך גם לא היה 'כופר דגול', כלשונו של אחד המגיבים בפוסט הקודם:)
ואלו דבריו (בקיצור):

קשה לזהות באיזה מקור מדובר. ניתן לראות כאן ערבוב של ענייני צילום ("לא מציג את כל התמונה"), ענייני הובלה או בית דין ("ישנם הטוענים") התייחסות לדרשנות פסוקים ("נדרשת הבחנה למקור נוסף) לפוליטיקה ("כופר דגול") להנדסת תמונות ("התמונה מתחילה להיעכר") ועוד דברים רבים, שאי אפשר לפורטם כי רבים הם. יפים לעניין זה דבריו של ד"ר אליהו (=ד'וברינו ר'בי אליהו): "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים".

מקור S

תוך כך רשאים אנו, ללא חשש פגיעה בתפיסה ההיסטורית, לעקוף את הניתוח הבקורתי המדוקדק של נוסח ספרי־המקרא ההיסטוריים. ניתוח זה התפתח בהמשך הזמן, למן ולהאוזן ואילך, והיה למדע נסתר ומסובך, גלוי ליודעי־ח״ן בלבד ומצויד בסימני־היכר רבים לציון השכבות והמעברים הספרותיים השונים… מעשה־פסיפס זה… נסתבך כדי כך, ששוב אין המעיין אלא תועה ותוהה בין צרורותיו.

מצורפת בזה גם בדיקה מעמיקה יותר של הפיסקה הראשונה:

(לגבי המלקט (אברם העברי) והכתובת (ארץ העברים): המלקט עשה כמעשהו של ר' משה די לאון, ובחר להציג את דבריו בשם האב הקדמון של אומתו, על מנת שיתקבלו דבריו.) בפוסט הקודם הדגמתי(רומז ל"דוגמא השקוה", כלומר כוונתו להשקיית כוס התרעלה, שע"פ האמונה היהודית הקדמונית הרווחת בזמן כתיבת הפוסט, עם ישראל שתה נגד רצונו, אלא בעצת יצרו שתקפו לעבור על דברי חכמים. בסוף הפוסט הקדום הזה, מופיעה אכן קריאה ל"סגירת מעגל" ולהשתחררות סופית מהיצר הזה)) את הפתרון המעניין המוצע ע"י בעלי התעודותלהסביר את הסתירות הגלויות ("להסביר סתירות" זו כמובן טעות דקדוקית)בפרשת מכת הדם. עם בואה של פרשת(שימושים שונים לאותה מילה) 'בא', אניף שנית את ידי וביא"רתי (כנראה שיבוש מהכתובת העתיקה בה נאמר "ביערתי") הקודש מן הבית בהראותי את יקר תפארת גדולת(נראה שמלקט הפוסט עשה זאת עבור מלך גדול, וביקש להחניף לו) השערה זו בפענוח (חלקי!) (יש מפרשים: ע"פ אגדת ה"לכל אחד יש חלק בתורה") של שני הפרקים הסבוכים והמורכבים שחותמים את פרשתנו – הלא המה פרקים יב-יג(עירוב של חלוקה נוצרית בתוךפוסט יהודי. יש לציין שהמלקט שיצר את הפוסט השתמש גם בחלוקות יהודיות שקיבלו את הכינוי "פרשיות)),העוסקים במצוות הפסח, במכת בכורות, ביציאת מצרים ועוד.

מקראה: שפה מקראית  שפה חז"לית  שפת ימינו  שפה מעורבת  (לשפה מעורבת בחרתי צבע קצת פחות יפה, כי הערבוב אינו דבר יפה. והוא גם מפריע לקריאה, ולכן גם הצבע מפריע לקריאה. אפשר לסמן את הדברים כאילו לעריכה, ואז יותר קל לקרוא (גם במציאות של הצבע וגם במציאות הקריאה של הטקסט עבור הבנתו)). בסוגריים יש הערות של החוקר (אני) ניתן לראות, שגם במה שנכתב בשפת ימינו יש רמיזה לשפת חז"ל - כמו שהראיתי בסוגריים על "הדגמתי", וכן פתרון היא מילה עתיקה מהתנ"ך, וכן גם הניסוח "חותמים את פרשתנו". נראה שלמרות שכמה ידיים שונות השתתפו בעריכת הטקסט, בכל זאת המלקט נטה להשאיר בטקסט חותם מקראי וחז"לי.

(במקום "השערת התעודות מכה שנית" ניתן לכתוב "השערת התעודות - מכה שלא כתובה בתורה)

אני יכול לכתוב גם דברים ישירות על השאלות על פרשת בא, אבל אני ממתין כדי שיעור עיכול הדברים

הקול קול אליקים7241 והידיים ידי אריאל73 :)
אבל אל תעלה במעלות ההתנשאות על פוסטי, כי כבר בפיסקה הראשונה נגלתה ערוות מחקרך עליו :) שכן שיוך שלושה משפטים ל"תקופת המקרא וחז"ל" הוא בערך כמו שיוך טקסט מגילת העצמאות ל"תקופת ההולוקן" או משהו כזה...
הטקסט המקראי ניסה להיות אחיד יחסית, ולכן ה'חיתוכים' שמבצעים בו הם בין (נניח) המאה ה-10 למאה ה-7 למאה ה-5 (לפנה"ס) - ואילו אתה הוכחת שטקסט אותנטי (=הפוסט שלי) מרשה לעצמו לערבב בין ז'אנרים בני אלף שנה+ באופן חופשי - ומכאן שהתורה היא טקסט מלאכותי שמתיימר להיות אחיד - ודוק!...

אברם 

עלית על הנקודה! בעוד 6000 שנה כשיוציאו את הפוסט שלך ממערות בים המלח, אז יחקרו את המחקר כמו שעשיתי, ויגידו: אנחנו בסך הכל מבצעים חיתוכים בין התקופה הפרימיטיבית של האדם הניאנדרטלי לתקופה הפרימיטיבית קצת יותר של ההומו-ספיינס. הרי הדבר ידוע שלשימפנזה ולאדם יש 98% גנים זהים. מה כבר ההבדל? ביקש קהלת לדון דינים שבלב, יצתה בת קול ואמרה "וכתוב יושר דברי אמת" - "על פי שניים עדים יקום דבר". וכך גם כאן - אתה מבקש לדון את הטקסט המקראי ע"י כל מיני סברות, אבל הוכחה אמיתית אין.