פעולה בכוונה,אינה רק פעולה שלא נעשתה בהיסח הדעת ו"כמתעסק",
אלא שהיא פעולה שנעשתה במחשבה "חיובית".
בר"ה (דף "ז ע"ב) מצאנו מחלוקת אם "מצוות
צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה".
לטעם האומרים
"מצוות אינן צריכות כוונה" מצאנו את הסברו של רש"י, שאף שבעיקרון המצוות
צריכות כוונה,ומה שאינן צריכות כוונה, הוא מכיוון ש"ישראל מסתמא דעתן
לשמים".
כוונה מכללא.
ואילו לפי התוספות והריטב"א טעמם הפטור הוא
מפני שקיום המצווה היא ע"י הפעולה המעשית, והכוונה אינה אלא תוספת
שאינה מעכבת.
האם
הוא רק כשלא כיוון לחיוב, או אפילו כשמתכווין
לשלילה-שלא לצאת, ראו שדי חמד מערכת המם
כלל ס"ח.
למחייבי
ה"כוונה", מה היא צריכה להיות?
פעמים
די בעשיית הפעולה בכוונה-שלא בהיסח הדעת, ופעמים צריך שהפעולה תהיה לשם המצווה ויותר.
לדברי המשנה בגיטין
כ"ב ע"ב:
"הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש
שוטה וקטן".
ובגמרא
שם:
"והא לאו
בני דעה נינהו. אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו".
התוספות שם
ד"ה "והא" כתבו, שבחליצה לא יועיל גדול העומד על גבי חרש
וחרשת, כיון דלאו בני קריאה נינהו. וכן שבחליצה לא תועיל עמידת גדול על גבי קטן
משום שבפרשת חליצה כתיב "איש". אך לכאורה לגבי שוטה, כשם שמועיל גדול העומד
על גביו להכשירו לכתיבת גט צריך היה להועיל גדול העומד על גביו להכשירו
לחלוץ. אלא שהתוספות אומרים שאין ללמוד חליצה מגט, כיון שבגט כאשר גדול
עומד על גבי השוטה הכותב מוכחא מילתא שהשוטה כותב לשמה, כיון דהוא כותב
שמו ושמה ושם עירו ושם עירה, אבל בחליצה לא מינכרא מילתא דעביד לשמה ולכן
לא יועיל מה שבית-דין ילמדוהו.
ושואלים ר' חיים והעונג יו"ט מדוע העירו התוספות דוקא
מחליצה, והרי הם יכלו להקשות מכך שקטן אינו יכול לקדש אשה
אף כשגדול עומד על גביו, וכן בקנינים הדין הוא שקטן לא יכול לקנות ולא
למכור, אף כשגדול עומד על גביו
ותירצו' חיים והעונג יו"ט (עיינו ר' חיים הלכות
יבום וחליצה פרק ד' הלכה ט"ז, ושו"ת עונג יו"ט סימן קנ"ג),.שלתוספות
היה פשוט שגדול העומד מתקן רק את חסרון הכוונה שלהם, אך אין בעמידתו על גבם גם
תיקון לחסרון הרצון שלהם, וכיון שבקנינים ובקידושין
ובנתינת גט יש צורך ברצון של גדול לא תועיל בהם עמידה של גדול על
גבי קטן. וממילא מובן מדוע העירו תוספות רק מחליצה ולא מקנינים
ומקידושין ומנתינת גירושין.
רואים מר' חיים והעונג יו"ט שיש להבחין בין כוונה לרצון,
דכוונה
פירושה הבנה וידיעת העשיה, וכאשר;גדול עומד על גבי חרש שוטה
וקטן הוא מתקן את חסרון ההבנה והידיעה שלהם, אך לא את חסרון הרצון שלהם, ולפיכך במקום שיש
צורך ברצון לא יועיל מה שגדול עומד על גבי חרש שוטה וקטן, דסוף סוף נשאר רצון
של חרש שוטה וקטן.
וממה שתוספות העירו מחליצה ולא מקידושין וגירושין וקנינים,
מוכח
שחליצה אינה תלויה ברצון אלא בכוונה ולכן אם היתה דרך לראות
שהשוטה הבין את מה שלימדוהו היה מועיל "גדול
עומד על גביו", ורק משום שאין דרך לראות אם השוטה
הבין את מה שלימדוהו לא יועיל גדול העומד על גבי שוטה.
ובדברים התלויים ברצון, כגון קידושין וגירושין וקנינים, האדם
אינו עושה את ה"מעשה"
לבד והתוצאה חלה ממילא, אלא האדם ע"י רצונו המצטרף אל המעשה יוצר גם את
התוצאה של הקידושין והגירושין והקנין.
_______
בחוק
הכללי, אין אדם נושא באחריות פלילית למעשה עבירה, (מלבד ב"עבירות
רשלנות"),אא"כ נתלוותה לאותו המעשה מחשבה פלילית.
לשון
סעיף 19 בחוק העונשין:
אדם
מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם -
(1)
נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או
(2)
העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.
לשון
סעיף 20:
(א)
מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה,
הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1)
כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
...
(ב)
לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה
לגרמן.
(ג)
לענין סעיף זה -
(1)
רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם,
אם נמנע מלבררם;
אי ידיעת החוק
אינה הגנה מפני מחשבה פלילית, מפני שמיד עם פרסומו של חוק, קמה לה "חזקת
ידיעת החוק", או כבניסוחה של חזקה זו בדרך השלילה: "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת. סעיף 34יט לחוק העונשין קובע:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה
שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור זולת
אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".
משמעות סעיף זה: בכל עבירה על החוק קיימת
"מחשבה פלילית", אפילו אם המחשבה לא היתה", אולם מאחר והמחוקקים נתנו את דעתם לעובדה, שפרסומו הרשמי
של החוק אינו מביא בהכרח לידיעתו, הוגבלה "חזקת ידיעת החוק".ופטרו את העובר אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח
סביר.
ומאידך, ישנן עבירות פליליות שעוברים עליהן רק אם היו ב"כוונה" מיוחדת, למשל, כדי שהפצת "לשון
הרע" תהיה עבירה פלילית, דרושה
"כוונה לפגוע", וכך נאמר בסעיף 6 לחוק לשון הרע:
"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע,
לשני בני אדם או יותר, זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת".
לפי לשון סעיף זה, כדי לעבור על החוק לא
די בלפרסם "פרסום". בידיעה שהוא פוגע או שהוא עלול לפגוע, אלא יש צורך לפרסם
את הדברים הפוגעים מתוך כוונה לפגוע.
אלא ש"לא התכוונתי לפגוע", הוא הגנה רק
במקרים מיוחדים.
תיק שמואל בורוכוב נ' זאב יפת (ע"פ 677/83 פ"ד לט(3) 205, הוא
ערעורו של מי ששימש בתפקיד עוזר למנהל הכללי של המועצה לשווק ירקות. נגד עתונאי שפרסם
כתבה בה נאמר כי עוזר מנכ"ל מועצת הירקות הואשם על-ידי שוטר פיקוח בזיוף
עדותו ובגרימת נזק למלחמה בהברחה חקלאית. המשיב פרסם כתבה נוספת בה נטען כי הוגשה
תלונה למשטרה על מסמך שזייף המערער.
בעקבות פרסום הכתבות הגיש המערער לבית משפט השלום
קובלנה פלילית נגד המשיב על פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 שלשונו:
"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר
שנה אחת".
אף שבשתי הכתבות היה "לשון הרע" כפי שהוגדר
בסעיף 1 לחוק: זיכה בימ"ש קמא (שלום ומחוזי) את המשיב, מפני שלא הוכח שהמשיב פרסם את הכתבות
"בכוונה לפגוע", שכן שוכנעם כי העובדה שהוא "כתב את הדברים תוך
הבנתו שממלא בזה את תפקידו כעתונאי". עומדת למשיב ההגנה שבסעיף 14 לחוק, זאת
בשל האמת שבפירסום (דהיינו קיומן של חשדות נגד המערער) ותפקידו של המערער במועצת
הירקות המביא את הפירסום בגדר "ענין ציבורי".
כשהמערער טען:
הוכח היסוד הנפשי של כוונת המשיב לפגוע במערער,
וזאת, בין היתר, מהתבטאויות שונות של המשיב ביחס למערער. ישנה "הנחת
הכוונה", על פיה חזקה על אדם כי התכוון לתוצאות הטבעיות של התנהגותו, כשם שיש
מקום (אם לא תתקבל טענתו זו) להזקק כתחליף לכוונה הפלילית להלכת "הצפיות" (הקרויה גם הלכת
"הידיעה"), שעל פיה צפיית התרחשות התוצאה בהסתברות גבוהה שקולה כנגד
כוונה כי התוצאה תתרחש.
הגיב המשיב:
שתי הערכאות צדקו כשסברו כי לא הוכחה כוונת המשיב
לפגוע במערער. כי ברור שכשעתונאי מפרסם כתבה והמניע היחיד שהביאו לכך (כפי שנקבע
במקרה דנן) הוא מילוי תפקידו כעתונאי, אין לומר כי היתה לו כוונה לפגוע, ומכיוון שבדרישה למניע מדובר אין
תחולה לכלל "הנחת הכוונה" ואף לא להלכת "הצפיות".
נשאלת השאלה:ו
איך יש לפרש את המושג "בכוונה" והאם יש
להחיל אותו במקרה הנ"ל?
לדברי השופט גולדברג:
"מאחר והתוצאה המידית
(הכמעט ודאית) של פרסום לשון הרע הוא פגיעה באדם אליו מתייחס הפרסום, הרי כי
הפגיעה מתייחסת למציאות החיצונית לעושה ולא ל"מדוע" הפנימי שלו, כי אם
הפגיעה היא ישירה ומידית מן ההתנהגות, אין היא בבחינת אותה מטרה רחוקה יותר הבאה
על סיפוקה שעה שמושגת המטרה המידית. על פי טעון זה יהיה חסר משמעות לומר כי התוצאה
הטבעית והמידית של הפרסום היא פגיעה וכי המפרסם פרסם את הפרסום כדי שייפגע אותו
אדם אליו מתייחס הפיסום מתוך מניע לפגוע בו. שכן את המניע יש לחפש בנתון אחר רחוק
מן הפגיעה המידית (כגון רגש שינאה, נקמה).
-
ביסוד נפשי של כוונה בסעיף 6 לחוק כי אז ניתן לכאורה להחיל
לא רק את "הנחת הכוונה" (הניתנת לסתירה) אלא גם את הלכת
"הצפיות". אולם בעניין החלתה של האחרונה ישנו קושי כשאנו באים לפרש את
סעיף 6 לחוק.
iההסתברות הגבוהה של פגיעה עקב פרסום לשון הרע מצויה בעצם טיבה
והגדרתה של לשון הרע. משמעות הדבר כי אם לא היה הפרסום "עלול.... להשפיל.....
לבזות..... לפגוע" (כאמור בסעיף 1 לחוק), לא היה בו כלל משום פרסום לשון הרע.
ואם מודע המפרסם להתנהגותו ולנסיבות המהוות פרסום לשון הרע בהכרח מודע הוא לפגיעה
הצפויה, הקרובה לוודאי, גם אם לא חפץ בה. משמע מי שיש לו מחשבה פלילית בכל הנוגע
לפרסום לשון הרע, קרי: מודעות להתנהגות ולנסיבות העבירה, יש להניח כי ניתן יהיה
לראותו ברוב המקרים כמי שצפה את הפגיעה (גם אם לא נתכוון לה) במידת הסתברות גבוהה.
לתוצאה מגיעים מכח הלכת "הצפיות" על פרסום
"בכוונה לפגוע" שבסעיף 6 לחוק, ונמצא כי רכיב זה שבעבירה לא הוסיף -
באותם המקרים - למעשה דבר. במלים אחרות, אם הפרסום נכנס לגדר סעיף 1 לחוק, מודע
המפרסם לכך כי כפועל יוצא מהתנהגותו עלול האדם אליו מתיחס הפרסום להפגע, וממילא
ישנה החלה של התחליף לכוונת הפגיעה, כשהפרסום ותוצאתו (הפוגעת) הכמעט וודאית הנם
סיבה ומסובב, ושלובים זה בזה. אכן סעיף 1 לחוק נוקט לשון "עלול" להשפיל
לבזות או לפגוע. אולם ההבחנה בין מודעות המפרסם לכך שהפרסום רק עלול לפגוע ובין
צפייתו בהסתברות גבוהה את התרחשות
מאידך גיסא האפשרות כי הלכת "הצפיות" לא תחול על
העבירה שבסעיף 6 לחוק, קשה היא. שהרי בולט ההגיון הפנימי ברעיון שצפייה בהסתברות
גבוהה לתוצאה שקולה לכוונה הפלילית כי תוצאה זו תתרחש, ומספקת תחליף מהותי לכוונה.
ואילו לדעתו של השופט ברק:
"במישור הלשוני ניתן לפרש את הביטוי
"כוונה" לענין תוצאה כחל לא רק על תוצאות שהעושה חפץ בהתרחשותן, אלא גם
על תוצאות שלא קיים רצון בהתרחשותן, אך קיימת מודעות להסתברות הקרובה לוודאי כי הן
תתרחשנה. ההחלטה בכל סוגיה משפטית קונקרטית אילו מבין המשמעויות תופסת, נעשית ע"פ ההקשר החקיקתי בו מופיע
הביטוי "כוונה". גישה פרשנית זו מעניקה לביטוי "כוונה" את
מלוא ההיקף הלשוני, ובוחרת את המשמעות המשפטית ע"פ ההקשר (מסתדר עם עקרון
החוקיות).
ישנו מצב שבו יש לבחור בין אופציות
לשוניות על פי מטרת החקיקה, וכן לשון החוק וההסטוריה החקיקתית אין בהן כדי לגבש
מטרה חקיקתית. יש לפנות אל העקרונות הכלליים של שיטתנו המשפטית. יש להניח כי
עקרונות כלליים אלה היווה - בצד התכלית המיוחדת שעמדה לנגד עיני המחוקק - את המטרה
החקיקתית אותה ביקש המחוקק להגשים.
בהקשר שלפנינו, יש להביא בחשבון ארבעה
עקרונות יסוד, ... קרונות אלה הם: הזכות לשם הטוב של האדם הנפגע; חפש הביטוי של
הפוגע; חפש אישי של הפוגע (בפני סנקציה פלילית) ושלום הציבור. אכן, חקיקה שענינה
לשון הרע נוגעת מעצם טבעה לשמה הטוב של הנפגע מזה ולחופש הביטוי של הפוגע מזה.
המטרה החקיקתית העומדת ביסוד האחריות
הפלילית לפרסום לשון אינה יכולה להתמצות באינטרס של הפרט להגנה על שמו הטוב.
אינטרס זה מוגן במישור האזרחי, ואין פגיעה בו כשלעצמה מצדיקה אחריות פלילית. אכן,
המחוקק עצמו שלל את הזיהוי בין האחריות הפלילית לבין האחריות האזרחית. נמצא, כי
המטרה החקיקתית העומדת ביסוד האחריות הפלילית חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים,
באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם
סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה, הוא המשתקף איפוא בביטוי "בכוונה
לפגוע", אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את
האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי
מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן, איפוא, לגבש אמת מידה ראויה
לאינטרס ציבורי, אשר מחד גיסא תתן הגנה מספקת לחפש הביטוי ולחפש האישי, ומאידך
גיסא תתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה כי אמת מידה זו היא אם
הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם.
מבין האופציות הלשוניות הטמונות בביטוי
"בכוונה לפגוע" יש לבחור באותה אופציה המדגישה את האינטרס הציבורי. דבר
זה מחייב, לדעתי, פירוש הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על הרצון או המטרה
או המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית, אך המסתברת במידת ודאות רבה.
להתנגשות בין דיני לשון הרע וטובת הפרט
התייחס גם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ס):
"המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה
סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע
בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא
יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?
שענה בתשובתו:
"... ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה,
כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון
נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות
בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא
יגרום נזק או סכנה לציבור".
אף שה"כוונה" הוגדרה בסעיף 20 של
חוק העונשין (תיקון: תשנ"ה) כך:
"ב. לענין
כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".
הרי שההגדרה שבתיקון זה לוקה בחסר, מפני שאם
"תוצאה", במשמעה בסעיף 20(א) היא רק תוצאה, הרי משמע שהמושג "כוונה"
בתיקון, מתייחס
רק לעבירות "תוצאתיות",ואינו מתייחס לעבירות
"התנהגותיות", שיסודן הנפשי הנדרש. מוגדר כ-"כוונה" או כ-"מטרה", להשיג תוצאה
מוגדרת מסוימת.
בעיה זו פתר סעיף
90א:
" (2) בכוונה" - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה
הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה. להשיג יעד
כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר".
כוונתו של הסעיף
הנ"ל היתה לקבוע, שמונחים וביטויים שבחוקים קיימים (כולל אלו שבחוק העונשין),
שמתייחסים ליסוד הנפשי שבעבירה – יפורשו לאור הוראות תיקון 39 החדש, לפי ההגדרות
החדשות של היסוד הנפשי שנקבעו בתיקון זה.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 13/01/2008 7:47:40
