אמנם הסוגיא של "לא יחפור" (ב"ב יז.) היא בהחלט אינה סוגיא נידחת, אך כנראה שהעיון הלשוני יכול להיות בבחינת 'נידח', בכל מקום ואתר.
כך אומרת המשנה:
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו. ולא שיח ולא מערה.
ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אא"כ הרחיק מכותל חברו ג"ט וסד בסיד.
ומרחיקין את הגפת ואת הזבל... (יז.)
ובגמרא:
ליערבינהו וליתנינהו? (את חלקי המשנה יחדיו) רישא הזיקא דמתונתא, סיפא הזיקא דהבלא (יט.)
וכתבו התוספות:
כל הני (-בור שיח ומערה) הני דאית בהו מיא, וטעמא משום מתונתא כדאמרינן בגמרא (תוספות יז.).
התוספות לומדים מהמלה 'מתונתא' שהיא עפר לח כמו שפירש רש"י, שההיזק המדובר במשנה הוא היזק המים המלחלחים את העפר ומרופפים את כתלי בור חברו. ולכן מעמידים את המשנה בבור שיח ומערה מלאים מים. אבל בור ריק מותר לחפור סמוך לבורו של חברו!
אמנם בגמרא מפורש לא כך:
"ותימה לר"י והא אמרינן בגמ' (יז: המפרשת טעם האיסור בחפירת בור לעומת נזקים עתידיים אחרים) 'כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעי', ואומר ר"י: דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק, ומיהו אי לאו משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחים".
הרי לפי התוספות מותר לחפור בור ריק, ואין צריך להרחיק משום בור זה ג' טפחים מבור חברו. אבל בכל אופן חפירת הבור מוגדרת כנזק מיידי גם כשאין בו מים עדיין. (נזק עתידי לא תמיד מצדיק מניעת פעולות בחצר שלי). בכדי להסביר זאת התפתלו הדרישה (חו"מ קנה') והחזו"א (ב"ב יא') בהסברים זרים מאד, לפי דבריהם פעולת החפירה גורמת להתרופפות כללית בקרקע, ומחמת זה כשהבור מתמלא מים, המים זורמים ביתר שאת וביתר עוז בנקיקים שהכשיר המעדר.
להסביר את הדוחק והזרות שבדברים אך למותר. וכן כל דברי התוספות דחוקים, המשנה אוסרת בסתם חפירת בור שיח ומערה סמוך לבורו של חברו, האמנם סתם מערה היא מערה מלאה במים? (ראה גם בחזון איש שתמיה על התוספות, אם כל הרעיון הוא חפירה מלאה במים, לשם מה צריך את הבור השיח המערה אמת המים ונברכת הכובסים כדי להדגים רעיון אחד? אמנם תמוה שנעלמו ממנו דברי התוספות יז. שתמהים על עצמם שאלה זו ומתרצים על פי דרכם). למרות זאת נפסקה הלכה בשלחן ערוך (חו"מ קנה') כדברי התוספות האלו.
לכאורה כל דברי התוספות מיוסדים על עמוד אחד, שבתלמוד (יט.) מפורש רישא משום מתונתא = רטיבות. ולכן הם דוחקים מאד את דברי התלמוד המפורשים בדף יז ע"ב. אבל אני בעניי לא מצאתי בשום מקום את השורש מ.ת.נ. קשור לרטיבות בשפות עברית ארמית או ערבית. (ואולי יש כאן מי שמתמצא יותר ממני בעניני בלשנות ויחכים אותי).
לפי הבנתי השימוש ב'מתונתא' נוצר מחמת הדימוי של החול הרופף והתיחוח למדת המתינות. ההיפך ממהירות ותקיפות. יש לכך כמה וכמה מקורות, אבל אפתח במקור אחד הממחיש את הפרשנות שלי:
תוספתא שבת פרק ז :
כד': ר' נהוריי אומ' אין לך בכל הכרכים [*אדם] מתון יתר מסודמיים וכן מצינו שחזר לוט בכל המקומות ולא מצא מתונא כסדום שנ' אברם ישב בארץ כנען
כה: ורבן שמעון בן גמליאל אומ' אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים וכן מצינו שהאמינו במקום וגלו לאפרקי ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם והיתה ארץ ישראל נקראת על שמן
*בתוספתא הוצ' ליברמן חסר
התוספתא עוסקת במדת המתינות המשובחת של בני אדם שונים, כנראה מהלכה כה' העוסקת בשבח הכנעניים (! ר' אייזיק, אייכה?). אבל מחברת לכאן את סדום שהיא "מתונא", שזו כמובן כיכר הירדן שהיתה אדמתה משובחת ביותר, (זה מה שלוט ראה, בודאי אין הכוונה לשבח כאן את אנשי סדום של לוט, ובכל אופן המימרא של ר' נהוריי עוסקת באנשי איזור סדום של זמננו, ולא באנשי סדום ההפוכה כמו רגע). וזה בהתאם להשקפה שטבע המקום קשור לטבע יושביו. אכ"מ.
גם כאן נראה שעיקר יחודה של סדום היא שכולה משקה, מה שגרם לאיכות הקרקע שבה היא רטיבות. אבל ענין ה'מתונא' הוא לא הרטיבות עצמה, אלא תוצאת הרטיבות. ולכן בד"כ מתונתא מזוהה עם קרקע לחה, כמו שכתב רש"י. כל קרקע לחה היא מתונתא, רכה ונוחה לחרישה. אבל לא כל מתונתא היא לחות בדוקא. (איפה יש כיום קרקעות כל כך יפות באיזור סדום? אולי צמצום הירדן ביטל את התופעה).
כך כתוב בספר הערוך ערך מתן:
שבת קנא: מטילין אותו על החול בשביל שימתן,
מכשירין ו' ב' המעלה את האגודות בשביל שימתינו, - שיהו נוחין לכתוש, פי' לשון רפיון
כדבריו פירש הרמב"ם בפירוש המשניות במכשירין שם, וכן בטהרות ט' ה', שימתינו – שיתרככו.
והקדמונים כתבו פירוש נוסף "י"א שיתלחלחו", אבל אין הכוונה בהכרח שתמיד מתון הוא לשון רטיבות, אלא שכאן הכוונה שיתלחלחו וכך יתרככו. וכך כותב הר"ש טהרות שם: "לשון רפיון ולשון לחלוח". הוא אינו רואה כאן שני ענפים לשוניים אלא ענין אחד.
מלבד זאת, שאין שום ראיה ש'מתונתא' קשור בהכרח לרטיבות. גם אי אפשר לומר כך, שהרי בהמשך הסוגיא נאמר במפורש "מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה ואת מי רגלים מן הכותל.. משום מתונא" (יח.). הרי לנו שחרישה יוצרת 'מתונא', שהיא הרפיית הקרקע. (וראיתי שה'תורת חיים' הרגיש בה וכתב לחלק ש'מתונתא' הוא רטיבות, ואילו 'מתונא' הוא הרפיית הקרקע, אלא שאין לחילוק זה על מה שיסמוך, וגם שבגירסות כתבי היד לא נשמרה כלל הבדלה זו, שמלכתחלה אין לה טעם ויסוד. עוד סברא נאמרה שהחרישה מהפכת את הקרקע ומעלה לחות מלמטה, אבל לא מדובר בלחות משמעותית המסכנת משהו).
ובקצרה: ההלכה שקבעו התוספות שרק בור עם מים אסור לחפור ליד בורו של חברו, אין לה על מה שתסמוך. לכאורה, לפי עניות דעתי, אחר בקשת המחילות.
אמנם, נראה שההלכה הזו נכונה מטעם אחר לגמרי, הנוגע בעיון התחבירי (הנידח) של המשנה, מבלי קשר לעיון הלשוני במונח "מתונתא". ועל כך בפעם נידחת אחרת.
