קטע מהספר "על רגל אחת" בענין השליחות
אחת
מהנהגות הבעל שם טוב וממלאי מקומו היתה לשלוח תלמידים להתגורר במקומות רחוקים,
בכדי להפיץ את תורת החסידות, ובכדי לעקור מבני ישראל את הענינים ש"נראים להם
כהר", אף על פי שלכאורה אין מקום טוב יותר עבור התלמידים מאשר להיות כל ימיהם
במחיצת הרבי, משום שדוקא על ידי ירידה זו, מגלה התלמיד כוחות מיוחדים, ובמהלך
השליחות - יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית, וזוהי זכות
מיוחדת בשבילו להגיע למדריגה נעלית מכמו שהיה קודם לכן, ויש לומר שבחלק מהמקרים
מפיץ המעינות פועל פעולה של החזרת חוב רוחני מגלגולים קודמים ואלו הם מהטעמים
הפנימיים לשליחות, בנוסף לכך שבפשטות שליחת התלמידים היא בכדי לפעול עליה במקום
אליו נשלחו.
ההתעסקות
בהפצת המעינות איננה רק מגלה כוחות במפיץ, אלא גם מקשרת אותו עם פנימיותו של הרבי,
משום שפנימיותו של הרבי היא שהוא רועה ישראל, וכל הענינים הנעלים הנוספים שיש
בהרבי הם רק חיצוניים בו לעומת ענין ההשפעה על עם ישראל, וכשם שהרבי הוא אדם כללי
כך גם אנשיו צריכים להיות אנשים כלליים העוסקים בעבודת הכלל.
גם הבעל שם
טוב בעצמו לא ישב כגדולי ישראל שקדמו לו, שרק ישבו במקומם מתוך הסכמה ללמד תורה את
כל מי שחפץ לבוא וללמוד, אלא הלך בעצמו מעיר לעיר ומכפר לכפר, בכדי ללמד את ישראל
תורה, ובכך חידש וחיזק הנהגה קדומה [שמסיבות שונות לא נמשכה] כמסופר שהסנהדרין היו
הולכים לכל עירות ישראל בכדי ללמד את ישראל תורה, וכמסופר על הקב"ה שירד בכדי
לתת את התורה לישראל.
כך גם נהגו ממשיכי דרכו של הבעל שם טוב, שהלכו בעצמם,
או השתמשו בשלוחים באופן של "שלוחו של אדם כמותו".
 |
|
|
