"אנחנו
חבורה של נשים עשירות ומשועממות מאוד השבויות בחיים טובים מדי; לא משנה אם
נקום ב-7 בבוקר או ב-12 בצהריים. מה נשאר? רק ערבי התרמה"
מקנאים בנשות העשירים? אחת מנשות האלפיון העליון במונולוג למגזין "ליידי גלובס":
"להגיד לך את האמת? אנחנו מארגנות ערבי התרמה פשוט מפני שאין לנו משהו
יותר טוב לעשות. אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה ולא מייצרות שום דבר, הילדים
כבר גדולים, וזו הדרך היחידה שלנו להרגיש רלוונטיות ולמלא את הריק
היומיומי שלנו. זאת תחושה קשה מאוד, קשה עוד יותר להודות בכך"
מיכל שדר-משה 4/2/2008
חלק
מנשות האלפיון העליון סבורות שאין להן ברירה אלא להיות עקרות בית. כדי
לתחזק את הסטטוס החברתי הן משתלבות במעגל התורמות והמתרימות. "זה לא
שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר", מספרת
אחת מהן בגילוי לב בווידוי למגזין "ליידי גלובס", שייראה אור מחר (ג') .
אשת
האלפיון העליון ממשיכה: "להגיד לך את האמת? אנחנו מארגנות ערבי התרמה פשוט
מפני שאין לנו משהו יותר טוב לעשות. אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה, אנחנו לא
מייצרות שום דבר, הילדים כבר גדולים, וזו הדרך היחידה שלנו להרגיש
רלוונטיות. ויותר מכך, למלא את הריק היומיומי שלנו, שבו לא משנה אם קמנו
ב7:00 בבוקר או ב12:00 בצהריים. זאת תחושה קשה מאוד, אבל קשה עוד יותר
להודות בכך.
"הוויתור הנשי הוא טוטאלי"
"כשאת לא שייכת
למעגל היצרני, כשאת לא יוצאת מהבית להתחכך במציאות היומיומית, כשאין לך
שום אג'נדה או עניין בשום דבר, את גם לא יכולה לתרום לשיחה שום דבר. לא על
פוליטיקה, לא בנושאים חברתיים, לא על עסקים, ובעצם לא על כלום.
"אחרי
כמה חודשים עזבתי גם אני את העבודה. כשאת מחליטה לחיות את חייך לצד בן זוג
מהמיליה הזה, אין לך ברירה אלא להפסיק לעבוד. אחרת, הזוגיות לא תוכל
להתקיים. כשאת נדרשת לנסוע כל כך הרבה פעמים בשנה לחו"ל, לארח בביתך
ארוחות ערב גדולות ולהיות מעודכנת אופנתית, אין לך שום אפשרות להמשיך
לעבוד. אף בוס, נחמד ככל שיהיה, לא יסכים שתצאי לשבועיים של סקי ומיד אחר
כך לטיול של שלושה שבועות לויאטנם. הוויתור הנשי הוא טוטאלי.
"ההתרמות מנשימות גם אותנו"
"העיסוק
היחיד שמתאפשר לנו, במגבלות החיים האלו, הוא לארגן ערבי תרומה. זה לא
שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר. אולי
חוץ מלעסוק באמנות. מרבית הנשים בחבורה הזו גילו לפתע את האמנית הפנימית
שחבויה בהן, והחלו לצייר, לפסל, לכייר, לארוג ולעצב.
"למעשה
אנחנו קהל שבוי, שבוי בחיים טובים מדי, חיים שלא דורשים מאיתנו דבר.
והעיסוק בארגון ערבי תרומה הוא כמו שמיכת חורף חמימה. אנחנו יכולות להתחבא
תחתיה מפני השעמום, ולהתחמם בתוכה כשהריק של חיינו נהיה קר מדי ובלתי
נסבל. העיסוק בתרומות מעניק לנו הצדקה קיומית, ובשל היותו עבודת קודש
(עזרה לנזקקים, תרומה לקהילה), הוא גם חסין מביקורת. מי יעז לומר משהו על
אישה שהרימה ערב גיוס כספים, שבסופו העבירה 100 אלף דולר לבית חולים זה או
אחר, או לאחד מהארגונים הנזקקים המשוועים לעזרה.
"כשהצטרפתי גם אני
למעגל הנשים המתרימות הרגשתי, אחרי כמה חודשים, שאנחנו כמו קבוצת תמיכה
קטנה, 'מתרימות אנונימיות'. העיסוק בזה לא רק מביא מזור לכל אותם נזקקים,
הוא גם מקור בשבילנו לתעסוקה, לתחושה של רלוונטיות, לנחמה. וכך כולם
מרוויחים. הכספים האלו מנשימים בתי חולים, קשישים, ילדים במצוקה ומוסדות
תרבות ואמנות. זוהי באמת עבודת קודש. והם גם מנשימים אותנו.
2 מחשבות סותרות מתרוצצות. אחת חיובית ואחד מעט פחות.
אין
זה סוד שבציבור החרדי עוסקים המון בחסד על כל צורותיו וגווניו ואכן הנטיה
היא לראות זאת בצורה חיובית מאוד, מה גם שאפילו "הארץ" מוכן להצדיע
למשי-זהב. אנחנו הרי לא עושים זאת מתוך עודף זמן פנוי וכדו', אנחנו נפלאים.
אבל
מצד שני, שאר הנימוקים שם בכתבה, אולי קצת כן נוגעים לציבור המתנדב
בהמוניו לאיחוד הצלה ישראל. "אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה ולא יצרניות",
לצערינו זה הרי גם נכון לגבי חלק מהציבור הקרוב אלינו...
"אנחנו קהל שבוי בחיים שלא דורשים מאתנו מאומה"... טענת מסכנות אברכית קלאסית, לא?
"העיסוק בתרומות מעניק לנו הצדקה קיומית"... נשמע לי מוכר
"עיסוק בתרומות נותן לנו הרגשת רלוונטיות", עצוב אך נכון.
כולנו
מכירים את האברכים העמלים על תורתם (ואכן רובם לא עוסקים בחסד, גם אם לא
רק לחיוב), כולנו מכירים את האנשים העמלים לפרנסתם ובכל אופן מקדישים
ומתנדבים, כמובן שלא על אלו ולא על אלו אני מדבר.
סתם מחשבה נוגה.
