הערה בעניין דחוקי לשון במשניות

בתחילת המאמר 'גונב נפש' בגליון 'ממדבר מתנה' האחרון (סיכום משיעורו של דוד הנשקה) מובאת דעה המיוחסת לגר"א ביחס לצורות פרשנות דחוקות של משניות המופיעות בגמרא, כגון אוקימתות, תברא מי ששנה זו לא שנה זו, חסורי מחסרא וכדומה. אדגיש, שאין בכוונתי כאן להתייחס ליתר תוכנו של המאמר הנ"ל, שגם בו יש לדון רבות, אלא אך ורק לנקודה זו.

כפי המתואר שם, הגר"א (בביאורו לירושלמי חלה פ"א ה"ד, וכמובא גם בהקדמת 'פאת השולחן') מסביר שהמשנה נוסחה על ידי רבי באופן המתאים להלכה שהיתה מקובלת בידיו, והאמוראים סירסו אותה בצורות הנ"ל לאור מסורת או סברא שונה שהיתה מקובלת בידם להלכה. לטענת הכותב, כך נוצרו הדחוקים השונים בפרשנות המשניות: הדוחק מקורו במניעים פסיקתיים ולא פרשניים. חסורי מחסרא, או תברא, הם תיקונים אמוראיים ללשון המשנה כדי שתתאים להלכה המקובלת בידם. בדברי להלן אנסה להשיג בקצירת האומר על תמונה זו. אמנם ייתכן שכוונת הדברים הנ"ל היתה בדומה להצעה שאציג כאן. אם אכן זהו המצב אזי השגה אין כאן, אולם הבהרה לענ"ד יש ויש.

הדברים לכאורה מרפסין איגרא. השאלה היסודית היא מה היה עושה אותו אמורא במצב בו לא יכול היה לבצע חסורי מחסרא לגבי המשנה. האם אז הוא היה מוותר על ההלכה המקובלת בידיו?[1] אם הוא היה מוותר על ההלכה שבידיו במקרה כזה, אזי ברור שלדעתו החסורי מחסרא הוא פשט המשנה האמיתי, והוא מתאים להלכה שבידיו. ומאידך, אם בכל מקרה הוא היה נצמד להלכה שבידיו, לא ברור מדוע עליו לסרס לשון משנה, באופן שהוא עצמו אינו מאמין בו, רק כדי שתתאים להלכה שמקובלת בידיו. מה טעם לבזבז את זמנו לעשות כן, בפרט כשזה לא באמת נחוץ (שהרי הוא היה נצמד להלכה שבידו גם ללא זה)? האם בכוונתו לשכנע מישהו (בשקר) שיסוד דבריו הוא במשנה? גם אם כן, דומני כי הוא לא מצליח בכך. מי שמנסה לעשות כן חשוד לא רק על ביטול תורה ועל חוסר יושר אינטלקטואלי, אלא אפילו על טיפשות. אינני רואה כל טעם לסרס את משניותיו של רבי, ועוד בצורה כל כך לא משכנעת, ובפרט כאשר במקום זאת ניתן פשוט לומר (את האמת) שפוסקים לא כמשנה זו אלא כתנא אחר, ולנמק מדוע פוסקים כך (במסורת או בסברא).

באופן אחר ניתן להציג את הקושי כך: התיאור הנ"ל נותן הסבר של השתלשלות הנוסח של המשנה, אולם אין בו הסבר שבמהות. ישנו כאן תיאור 'היסטורי' איך השתלשל הדחוק במשנה, אולם עדיין לא העלה ארוכה לשאלה איך ה'חסורי מחסרא' או ה'תברא' מהוה פירוש הולם (לפחות לפי אותו אמורא) ללשון המשנה, ומדוע שהאמורא יעשה דבר כזה. מה מקום לפירושם של האמוראים במשנה, אם באמת סו"ס הוא אינו נכנס בה, והוא ודאי לא מה שמונח בכוונתה. אם אכן פירוש 'דחוק' זה אינו נכנס במשנה, אפילו לדעת המציע אותו, מאי אהני לן תיאור של השתלשלות היסטורית כזו או אחרת. פעמים רבות דרכם של חוקרים תלמודיים להסתפק בהנמקה היסטורית לקשיים שבמהות, ואנן לא ניחא לן ולא סגי לן  בהכי.

ובפרט קשה לומר כהבנה הנ"ל בשיטת הגר"א, שהרי ידוע שהוא נהג לדייק בלשון המשנה, וכתב שיש בה דרכי פשט ודרש כמו במקרא.[2]

לכן, דומני כי יש לבחון את לשונו של רבנו הגר"א ותלמידיו היטב ולראות האם אכן לכך כוונתם. ישנן שלוש אפשרויות למסקנתו של עיון כזה: 1. אם יתברר שאכן כך הוא, אזי צריך לי עיון גדול, ואכתי לא אעשה מעשה (פרשני) על פי סברא זו. 2. אם יתברר שהדבר אינו מוכרח בכוונת דבריו של הגר"א, אזי פשיטא שאין להבין בו כך. 3. ואם יתברר שמסתבר (באופן חיובי) כי כוונתו של הגר"א אינה כן, אזי א"ש טפי. בהמשך אנסה להראות שאין הכרח להבין כך בגר"א, וממילא די בזה לדחות ההבנה המוצעת, שהרי הפרשנות הסבירה היא 'מוחזקת', והמוציא ממנה עליו הראיה. בנוסף אני אנסה גם להראות שמסתבר (חיובית) שאין זו כוונתו דהגר"א.

לצורך כך יש לעיין היטב בדברי הגר"א המובאים במקורות הנ"ל (בנוסף, נמסר לי בשמו של הנשקה כי ישנה התייחסות כזו גם בספר 'רב פעלים' לבנו, ר' אברהם, ואינו תחת ידי כעת).

התייחסותו הישירה של הגר"א היא רק ל'חסורי מחסרא' ול'תברא'. באשר לאוקימתות כבר ידוע הביאור שהאוקימתא היא הפשט הפשוט במשנה, אלא שהמשנה כפשוטה אומרת את הדין הטהור, והגמ' שעושה אוקימתות מנסה רק לכוין את הדברים כך שיתאימו לאילוצים צדדיים (כעין מאמרו המאלף של הנשקה עצמו ב'המעין' תשל"ז ביחס לדרשת המקראות, ע"ש). ובענין זה מקובלני שלעולם אין הדין העיקרי של המשנה מופיע באוקימתא. אם כן, עלינו לדון רק בשני המנגנונים הנותרים ('תברא' ו'חסורי מחסרא'). בהקדמת 'פאת השולחן' הגר"א מתייחס ל'חסורי מחסרא' וז"ל:

והיה יודע כל חסורי מחסרא שבתלמוד בשיטותיו דלא חסרא כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש המתני', ולאו אורחא שחיסר דבר. רק דרבי ס"ל כחד תנא דאליביה סתמה ולא חסר כלל אליביה. וגמ' ס"ל כאידך תנא ואליביה קאמרה הגמ' חסורי מחסרי וה"ק. והיה דורש ע"פ 'חמוקי יריכיך' ר"ל ר"ת חסורי מחסרי וה"ק ירכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר שבנסתרים גדולת דרכי התורה שבע"פ.

לכאורה אכן משמע מדברי הגר"א כאן כפי המתואר לעיל. אמנם יש מקום לומר בדעת הגר"א בשני אופנים:

א.      הנוסח של המשנה הוא נוסח קדום, שרבי אימץ אותו לפי דרכו.[3] אותו נוסח עצמו נמצא מתאים לדעות האמוראים ומתפרש אחרת בעזרת החסורי מחסרא. לפי הצעה זו רבי אינו מסדר הנוסח אלא רק מוסר הנוסח, וממילא ניתן לחלוק עמו על כוונתו של הנוסח.

ב.      אף אם נאמר שרבי עצמו ניסח את המשנה, י"ל באופן אחר. במאמרי על ההרמנויטיקה ההלכתית[4] טענתי שהתוכן העובר במסורת התושבע"פ, שאליו מחויבים בני הדורות הבאים, הוא הנוסח, ולא כוונת הכותב.[5] לכן, אף אם נאמר שרבי היה מסדר המשנה, אכתי אנו מחוייבים למשמעות הכתוב כשלעצמו ולא לכוונתו של רבי (ראה גמ' ב"ק קי"א ע"א שם מפרש רבא את המשנה לפי ברייתא נגד דברי רבי המסדר עצמו, וברש"י שם כ': "ולא חיישינן למאי דמתני רבי לר"ש בריה". ועי' 'שרידי אש' ח"ד במאמרו 'הפרשנות התלמודית למשנה' שמסביר זאת בשיקולי נוסח של המשנה עצמה). אם כך, רשאי אמורא לפרש את נוסח המשנה אחרת מרבי.[6]

ואם תאמר, לפי שני ההסברים הללו, מה מקום מצאו האמוראים הללו לפרש את המשנה כאותם דחוקים, בעוד שלכאורה פשט הדברים מורה כרבי? צ"ל שהאופן הלכאורה דחוק במשנה אינו כזה בעיני האמוראים. אפשר לחשוב לפחות על שתי סיבות לכך:

1.       אולי גם אם הם מסכימים שזהו פירוש דחוק בלשון, אכתי אפ"ל דעדיף להם לדחוק בלשון מאשר בסברא (כב"י יו"ד הידוע, וכידוע מהחזו"א),[7] וא"כ זהו אופן הפרשנות האמיתי בעיניהם במשנה דנן (לפחות לפי הבנתם את הסברא שכמותה קי"ל להלכה). וכידוע 'פשט' במשנה הוא האופן הסביר (ולא בהכרח המילולי) לקרוא אותה.[8]

לדברינו כאן, בכל מקום בו כתבו הראשונים או האחרונים שחכמים עיקמו/סירסו את פשט המשנה (ראה למשל הנצי"ב שאילתא קכ"ח ס"א), כוונתם לעיקום הפשט המילולי על מנת להגיע לפשט הסביר, בדיוק כהבנה שבכאן בדברי הגר"א. 

2.       עוד יל"פ שהחסורי מחסרא באמת אינו דוחק בעיניהם מסיבה כלשהי. סיבה זו יכולה להיות פרטית בכל משנה מסוימת, או שזו הבנה כללית שהמשניות במהותן הן קיצור (אמנם זה קצת דוחק יותר בחסורי מחסרא מסוג שמשמיט תוכן משמעותי במשנה. ובחסורי מחסרא מן הסוג שמוסיף פירוט למשנה מקוצרת אפ"ל כן ברווח). ור' כעין זה בגמ' נדרים כ"ג ע"ב שמסבירה 'חסורי מחסרא' במשנה במילים הבאות: 'תנא קא מסתים לה סתומי'. ועי' בספר 'תקנת השבין' לר' צדוק (עמ' 160) שהרחיב זאת לכלל עיקרון מהותי בפרשנות המשנה, כדברינו כאן.

העולה מדברינו כאן בכל ההסברים: האמוראים ה'דוחקים' לא מבצעים רק תעלול פורמלי אלא טוענים שלפי הבנתם זוהי אכן כוונתו האמיתית והמקורית של נוסח זה.

עד כאן הצעתי אפשרות שרק מאפשרת לנו שלא לומר כהבנה המוצעת בגר"א. דומני כי אפשר לומר שזוהי אף ההבנה הסבירה בגר"א, ואם לא ראיה אזי דמות ראיה לדברי מצויה בנוסח דבריו של ה'פאת השולחן' הנ"ל. הוא מסיים בהתפעלות (של הגר"א עצמו) מגדולת דרכי תושבע"פ שמצויה בנסתרים. אם אכן כוונתו היא כהצעתו של הנשקה, מה דבר גדול מצא כאן רבינו הגר"א, לכאורה אין כאן שום דבר שיש להתפעל ממנו. הפרשנות האמוראית אינה מתאימה לנוסח, ולא מצויה בו אף במסותר. דרכי הפרשנות הללו אינם אלא אקט פורמלי (שגם איני יודע לו תכלית, וכנ"ל). איזו גדלות מצא כאן הגר"א בדרכיה של תושבע"פ?

אמנם לדברינו כאן א"ש טפי סוף דברי הגר"א, שהרי לדידן עיקר טענתו היא שבנוסח המשנה אכן נכנסות באופן הולם שתי הפרשנויות (של רבי ושל האמוראים). גדולת תושבע"פ היא ששני פירושים שונים הולמים את אותו טכסט משנאי.[9]

למעשה הדברים מפורשים להדיא בהקדמת הגר"ח מוולוזין לפי' הגר"א לספרא דצניעותא ד"ה 'ונחזי אנן' שכתב להדיא כמה פעמים שאין דבר בגמרא וברייתות שאין מוצאו מן המשנה (של רבי). למשל:

וכן כל דור וחכמיו מהם יראו וכן יעשו חברו חיבורים. עד ערוך השולחן כל פרטי ודקדוקי הדינים לאכול לשבעה. אמנם כל דברי קדשם המה הסולת הנקיה אשר חפרוה כרוה מעיינות נובעים ממקורם בשני התלמודים בבלי וירושלמי. ומקור המקורות כולהו רמיזין[10] במתניתין הק'.

וע"ש שמאריך וחוזר על כך. אם כן, ברור שכל המצוי בגמרא עולה מן המשנה (ואולי לפעמים לא מן המשנה שבסוגיא הנדונה, ואכמ"ל).

בביאור הירושלמי חלה מתייחס הגר"א ל'תברא'. גם שם אפ"ל כפי שהצעתי למעלה, ושם הדברים מרווחים טפי, שהרי הבעיה הבסיסית היא פחות מהותית. במקרה של 'תברא' לא חסר מאומה בנוסח המשנה, אלא יש כאן רק נוהג של ניסוח שייתכן שהיה מקובל אצלם. אם אכן נקבל שמטרת נוסח המשנה היא קיצור, וידוע היה לאמוראים שלפעמים הקיצור נעשה על ידי הצמדת שתי עמדות תנאיות סותרות, אזי אין קושי משמעותי באמירה של 'תברא' (וכמדומני שכן פירש בעל 'שרידי אש' שם). בהקשר של סוגיית הירושלמי חלה הנ"ל לא מצאתי טעם להיכנס בפירוט, ואומר רק שרבי שסובר (לפי הירושלמי, בבבלי הגירסא הפוכה) 'עילאה גבר', יפרש את המשנה כפשוטה, ושמואל שסבור ש'תתאה גבר' יפרש אותה באופן של 'תברא'. כאמור למעלה במקרים כגון זה הדוחק שבפירוש האמוראי אינו כל כך גדול, וביאורינו הקודמים עצמם יכולים להיאמר ביתר רווח.

יש להוסיף ולדון טובא בעניין זה, ועוד לאלוה מילין, ולא באתי אלא לעורר לב המעיינים.

סיכום הדברים:

0. להצעתו של הנשקה דרכי הדחוק האמוראיות בפרשנות המשנה הן סירוס אמוראי מכוון, שאינו מהווה פרשנות הולמת למשנה אף לשיטת אומריו.

1. מסקנתי היא ששלושת הסוגים הנ"ל של דחוק אמוראי בפרשנות המשנה אפריורי אינם יכולים להיות מובנים כסירוס המשנה בעלמא, ובפרט לא ניתן לומר כך בשי' הגר"א. להצעתי הפירושים ה'דחוקים' מהווים פרשנות הולמת לטכסט המשנאי לכשעצמו (לפחות בעיני אומריהם). בנוסף לפשט המשנה ישנו דרש משנאי (ולא ככינוי מושאל, אלא דרש ממש).

2. הראיתי שלפחות לא מוכרחים לומר אחרת בכוונת הגר"א, וכפי שכבר ציינתי, גם אם רק איננו מוכרחים לזה, ברור, מחמת הקשיים העקרוניים שישנם בהבנה המוצעת, שעלינו לדחות אותה.

3. מעבר לכך, דומני שהראיתי כי אפילו סביר להבין כהצעתי בדברי הגר"א. דבר זה עולה מדיוק לשון ה'פאת השולחן' הנ"ל, ומדברי תלמידי הגר"א בהערה 9 כאן שמביאים בשמו שיש למשנה דרכי דרש ופשט, ומדברי הגר"ח מוולוזין בהקדמתו לספרא דצניעותא שהובאו למעלה.

4. ואכתי איני יודע אם השגה יש כאן על דבריו של הנשקה, או הבהרה גרידא.

תוקן על ידי שמיל2 ב- 30/04/2008 20:26:25

תוקן על ידי שמיל2 ב- 30/04/2008 20:29:14

ודאי שתמיד יהיו מקרי גבול. ותמיד יהיו נחשונים שיפרצו גדר אבל אולי במבט לאחור יעוררו שינוי (ע"ע הפרצה המדאבת את הלב מצד חיצוניותה וכו'), והמבחן הוא מבחן הבדיעבד.

כמובן שגם אין לנו דרך מוחלטת לדעת מתי פוסק/ציבור פועל מתוך מניע של עבודת ה' ומתי לא (ע"ע הויכוחים על עלייה לתורה לנשים וכו') וזה בסופו של דבר מסור בידי כל אחד מאיתנו בפרט והציבור ככלל.

לגבי מעמד הציבור בתקופה שבה רוב העם חילוני או עובד ע"ז, כיון שעסקינן בשאלות הלכתיות-משפטיות, אני לא חושב שצריך להגדיר פה את הציבור ע"פ הגדרת עם ישראל המיסטית אלא ע"פ ההגדרה המשפטית: כל מי שרואה עצמו מחוייב להלכה.

במאמר ישנן שתי דרכים להסביר את דברי פאת השולחן בשם הגר"א:

הראשונה מסבירה את ה'חסורי מחסרא' ושאר התירוצים בדחוקים באופן הרגיל (דהיינו בכוונת המשנה), ומנטרלת רק את רבי מהעניין.

כלומר: האמוראים שינו מכוונת רבי, משום שלא רבי הוא האחראי הבלעדי על המשנה, ולכן ניתן לפרשה שלא כהבנתו של רבי. לצורך זה, משתמש המחבר בהשערה שלפני רבי היה נוסח קדום אותו שיבץ במשנה, בכל המקומות בהם מצינו 'חסורי מחסרא'.

יש להוסיף שאף מבלעדי השערה זו, ניתן לבסס הסבר זה על ההנחה שהמשנה סודה ע"י רבי ובית מדרשו כמש"כ הראשונים בכ"מ, ויתכן שרבי פירש את המשנה באופן אחד, ובני ישיבתו פירשו המשנה באופן אחר.

להסבר זה הרווח של הגר"א, 'במסתרים גדולת תושבע"פ' מתייחס לנוסח המשנה כפי שסודר ע"י רבי, "שהיה צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון העיברית" (הקדמת הרמב"ם למשנה, מהדו' הר"י שילת שליט"א, עמ' לז).

ב) האופן השני הוא שפרשנותו של הכותב למשנה איננה מחייבת, והיא כבר מעוררת בעיות מבחינה תיאולוגית, משום שהיא מנתקת את החיוב לקבל את חוות דעתם של החכמים הקדמונים, ובכ"ז מחייבת לקבל את הטקסטים שהם יצרו. וכבר עמד ע"ז נדב שנרב נ"י בהודעותיו לעיל
(http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=6&topic_id=2350041&forum_id=1364; ובעוד מקום שאיני מוצא כרגע) ביחס לדברי הבית ישי, ואכמ"ל.

טענתי, בדברי הקודמים הייתה, שדברי הגר"א באופן המובא בפאת השולחן אינם מסתברים (אא"כ נפרשם כאופן הראשון במאמר הנ"ל), וכן הם עומדים בסתירה לדברי הגר"א ותלמידיו במקומות אחרים (אגב, ברובם אלו לא המקומות שהביא ר' מ. אברהם שליט"א).

[אגב, המאמר באקדמות הוא בחוברת ט' ולא י', http://www.bmj.org.il/periodicalDetail.asp?periodicalId=2&volume=9&title=אקדמות%20ט'].

לשמיל2,

אכן, היחס לשאלות שמעוררת הכפירה הוא מורכב מאוד. מחד, פעמים רבות יש יסוד אמיתי לשאלות, (ועכ"פ יסוד פנימי לעמדה הנפשית המעורר שאלות אלו), ומאידך הכפירה 'לוקחת' שאלות אלו למקום גרוע ומכוער מאוד.

בדברי הרב קוק זצ"ל אנו מוצאים שהדרך הנכונה להתמודדות עם בעיה זו היא מחד מלחמת דעות חזקה מאוד עם הכפירה (ולא עם הכופרים - אבל זה נושא אחר), הכולל ביטויים חריפים וכו', ומאידך ניסיון לדלות אמיתות (וניצוצות אמת חבויים) מתוך הכפירה.

אגב, בעין אי"ה (איני זוכר כעת היכן), הרב כותב שאין לעסוק בחיפוש האמת בכפירה בזמן המאבק עמה, אלא לחכות לדורות מאוחרים יותר. כמובן, זה אינו כלל מוחלט לגמרי, שהרי הרב עצמו עשה זאת ביחס לכפירה שהתחוללה בדורו (ר' למשל איגרת לאגו"י, ועוד), מ"מ צריך להזהר מאוד שלא לתת לגיטימציה לרעיונות הכפירה, כפי שהדגיש הרב קוק (למשל במלחמתו כנגד הגימנסיה).

וצריך בירור גדול - מי, מתי ואיפה - עושה עבודה גדולה זו.
 

ב. דברי הרב קוק נמצאים באיגרות צא וקלד ע"ש. (ישנם דברים השייכים בעוד מקומות באיגרות ח"א ביחס למחלוקת וכדו', ור' בס' פט).