כבוד הבריות , כבוד הציבור וכבוד ההלכה

http://www.cs.biu.ac.il/~kalechm/judaism/judaism.html

_________________

מתוך אחרית דבר לקונטרסו של פרופ' אליאב שוחטמן בנידון:

 "אין כל בסיס הלכתי להיתר עליית נשים לתורה, לא מצד מקורות ההלכה ולא מצד כללי המנהגים, ואין לנו אלא ההלכה המפורשת ברמב"ם ובשולחן-ערוך כמשמעותה במסורת הפסיקה ההלכתית לדורותיה ושלפיה, "אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור". הלכה זו יש לפרש כפשוטה, ואין כל יסוד לפרשנות המבקשת למצוא בה בסיס להיתר עלייתן של נשים לתורה. הטעם הבסיסי לכך שאין אפשרות הלכתית להעלות נשים לתורה, הוא שלא ניתן לשנות מהוראת חז"ל בעניין איסורי זה. אין כל הוכחה לכך שבידי הציבור למחול על כבודו, ולאפשר בכך העלאת נשים לתורה. יכולתו של הציבור למחול על כבודו נדונה בהקשרים אחרים, ואי אפשר להשליך מעניינים אלה לענייננו. אין גם כל הוכחה הלכתית לכך, שכבודן של הנשים החפצות בעליה הוא שיקול שבכוחו לדחות את "כבוד הציבור" נימוק, שבגללו תיקנו חז"ל שנשים לא תעלינה לתורה. גם אין כל הוכחה לכך, שתקנה איסורית של חז"ל עשויה להידחות משום שקיומה של התקנה גורם צער לנשים מסויימות.
"ואם תמצי לומר, שאת הוראת חז"ל, כי נשים לא תקראנה בתורה מפני 'כבוד הציבור', ניתן לפרש באופן המאפשר העלאת נשים לתורה מה שאינו הרי המנהג שפשט בכל תפוצות ישראל הוא, שאין נשים עולות לתורה, ולא ידוע על שום מקור בכל ספרות ההלכה שיכול לאשש קיומו של מנהג אחר שלפיו נשים עלו אי פעם לתורה בבית-כנסת (להבדיל מהבעות דעה במישור העיוני, בעיקר בקשר לעיקר הדין שנשים עולות למניין שבעה, ובקשר לאפשרות שאשה תקבל עליה במניין המתקיים במשפחה, ולא בבית הכנסת). כשמדובר במנהג מקומי אין הוא מחייב אלא במקומו, ואולם כשמדובר במנהג שפשט בכל ישראל וכזה הוא המנהג שבנידון הרי הוא מחייב בכל ישראל, ואין ציבור פרטי מסוים רשאי לסטות ממנו גם אם יסכימו על כך כל בני אותו ציבור. מנהג ישראל דין הוא ואין לשנותו (במיוחד נוכח העובדה שמדובר במנהגי בית הכנסת). כבר הורה מרן הראי"ה קוק, כי 'זהו דבר פשוט שאי אפשר לעשות את המנהגים כעיר פרוצה, שכל אחד ישנה כחפצו או 'כפי רוח הזמן' שלא מדעת חכמים, אפילו במנהגים הקלים'. שינויים של מנהגים גם אם הדבר נעשה מתוך כוונות טובות אינו ערובה לחיזוקה של תורה, ועלול אף לגרום לתוצאה ההפוכה, כדבריו של מהר"ם שיק: 'הניסיון מעיד לנו, כי כל זמן שהיו ישראל מקיימים מנהגם, היה תורה ויראה בישראל, ומעת אשר התחילו לשנות מנהגם הדת הולך וחסור'.
"מנהג זה, או מציאות זו שבה אנו דנים, לפיה אשה אינה עולה לתורה, יסודה בהוראת חז"ל, וכמו יתר התקנות והמנהגים שפשטו בכל ישראל יתד היא שלא תימוט.
ההלכה הקובעת שנשים אינן עולות לתורה, היא חלק מסדרי התפילה הנהוגים בישראל מדורי דורות. הלכה זו, יסודה אינו במעמד משפטי נחות, כביכול, של האשה. לא בשל כך שמעמדה המשפטי של האשה שונה משל האיש, נקבעה הלכה זו; 'הישווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה'. הלכה זו גם אינה נובעת מכך, שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים, משום ש'לעניין הקדושה שוות לאנשים לעניין שייכות החיוב במצוות... וגם לנשים נאמרו כל הקראי [=הפסוקים] דקדושה... ובכל מקום שנמצא עניין קדושה דישראל נאמר גם לנשים'. יסודה של הלכה זו, בתקנת חז"ל, שנומקה בטעם של 'כבוד הציבור'. טעם זה משקף את תפיסת חז"ל באשר למתכונת הראויה של סדרי קריאת התורה בציבור מתכונת, שבה רק מי שמחוייב חיוב גמור בקריאת התורה הוא שיעלה לתורה, ונשים אינן בכלל זה. מתכונת זו שוללת באופן מוחלט כל תערובת של אנשים ונשים בכל מהלך התפילה בציבור, שקריאת התורה היא חלק ממנה. מתכונת זו תואמת את כלל סדרי התפילה בציבור כפי שקבעו חז"ל, תוך התחשבות, בין השאר, בטבע האדם, ביצריו ובתכונות הנפש שלו נתונים שאינם עשויים להשתנות לעולם, ואשר מהם נגזרות הלכות רבות שעיצבו את המתכונת של סדרי התפילה המקובלים בישראל.
"ההלכות שיסודן בנתונים בלתי משתנים אלה ובכללן ההלכה שבנידון, שנשים אינן עולות לתורה אינן עשויות להשתנות, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בהלכות שנקבעו על-ידי חכמים בתלמוד ושפשטו בכל ישראל. הלכות אלו, אין להן ולא כלום עם מעמד האשה בחברה נושא, שבו ניתן ליישם את דבריו הידועים של בעל ה'לבוש', שכתב כי בזמן הזה אין נזהרים בדבריו של ספר חסידים, שכל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה, כגון בסעודת נישואין, אין לברך 'שהשמחה במעונו', 'משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא [=שהן דומות עלינו כאווזים לבנים] מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו'. דבריו של בעל ה'לבוש' נאמרו לגבי מקומות שונים שאנשים ונשים נמצאים במקום אחד, כמו סעודת נישואין, אבל לא לגבי בית-הכנסת, ששם יש להתחשב לא רק ביצר לב האדם אלא גם בגורמים נוספים, כמו: מניעת כל דבר שיש בו משום היסח הדעת, ובו חלים עקרונות ההלכה, הכללים והמנהגים המיוחדים למקום זה, ושאינם חלים במקומות אחרים.
"סיכומם של דברים: ההלכה שבנידון אין בה לא משום קיפוח ולא משום הפליה לרעה של האשה, אלא היא חלק מסדרי קריאת התורה ותפילה בציבור הנהוגים מימות עולם בכל תפוצות ישראל, כפי המתחייב ממחשבת חז"ל ומן ההלכות שקבעו בנידון, בין היתר תוך התחשבות במציאות הבלתי משתנה של טבע האדם ותכונות נפשו מציאות שהיתה קיימת בימי חז"ל, ושאינה עשויה להשתנות לעולם".

_________________

ממש לא נראה לי העניין הזה. יש להבחין בין מנהג לבין הלכה, ובהחלט יש מקום לשנות ממנהג, וכבר היו דברים מעולם (כידוע, יש מנהג לשנות מנהגים). ואף מהראשונים כבר כתבו שכאשר מנהג או תקנה מביאים לנזק יש מקום לשנות אותם כשבטל טעמם, גם למ"ד שבטל טעם לא בטלה תקנה.
הבעיה של התעקשות על זוטות היא שלאחר שמפסידים בקרב הזה אנחנו ממשיכים להפסיד גם בקרבות המהותיים. לדוגמא, אחרי שהסבירו לנו באותו ומופתים שאין כל היתר הלכתי לישיבת נשים במועצות דתיות (ראו בג"ץ לאה שקדיאל), והיה קונצנזוס הלכתי מקיר לקיר בעניין זה, והנה ראו זה פלא: מייד אחרי החלטת בג"ץ משום מה הקונצנזוס האווילי הזה התאדה. מה היה הבסיס ההלכתי שלו, למעט שמרנות טיפשית וחסרת כל בסיס (וגם חסרת כל סיכוי ריאלי לנצח)? ראו לאן מגיע גיבוש עמדות בלי לשמוע ביקורת וצד שני, והסתפקות בהטפות וסיסמאות כדעת תורה. וראו בזה גם הערתי באשכול המקביל על הרבדים, וכן בדיון עם נדב באשכול המקביל על היתרי הרב משאש.
וכבר אמרו חז"ל שנפסקה הלכה כב"ה מפני שהקדימו דברי ב"ש לדבריהם (=כלומר שקלו את העמדה המנוגדת לפני שגיבשו את זו שלהם. ראו כללי הגמרא לר"י קארו).

ירוחם, מה אתה הולך רחוק?
למיטב זכרוני, הדברים הללו מפורשים בשו"ע עליו נתלה פרופ' שוחטמן, שתי מילים לפני אלו שהוא מצטט.
בשל השבת והצורך בהעמדת סירים, איני יכול לפתוח ספר.

_________________

דיון שהתפתח בנושא בין אמשלום וביני באשכול אחר
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=8&topic_id=2287096

_________________

מ. זוהר

צחקתי (בקול רם) מן הטור המגוחך של אורי וייס: אמנם מיליוני זוגות עיניים עברו על סוגיית הש"ס של 'גדול כבוד הבריות שעוקר ל"ת מה"ת', אך כנראה כל הלומדים דילגו על השורה הזאת; והנה, בא פרופ' שפרבר, ושם לב לשורה הנשכחת. ואז, ממש כמו שמבשרים על מציאת תרופה חדשה למחלה חשוכת מרפא, "נמצא פתרון לבעיית השוביניזם ההלכתי!" 


א"ג

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 27/01/2008 10:05:13

הבעייה מתחילה כאשר אני קורא את דבריהם של האנשים הרציניים, הן פרופ' שפרבר (קראתי רק כ-60 עמודים מספרו, אבל אני מתכוון להמשיך), הן יראי השמיים שבין תומכיו, כגון הרב מיכי דאתרין (אם הבנתי נכון את הודעתו דלעיל), והן מתנגדיו - כגון פרופ' שוחטמן.

הייתכן שכולכם לא מבינים? יש טקסט ויש קונטקסט!

כמעט כל אותן נשים החפצות לעלות לתורה, להניח תפילין, להתעטף בטלית, ללבוש ציצית, להיות חזניות, סופרות סת"ם, שוחטות, מוהלות ומה לא - אינן באות מנקודה של דתיות אמיתית, והראייה פשוטה ביותר: לא מצינו שהן מדקדקות כל כך במצוות שהן כן חייבות בהן.

מכאן הכל מתחיל ובזה הכל נגמר. משעה שאין כאן מוטיבציה של יראת שמיים כנה, הרי ש:
(א) מדובר בהשפעות מערביות, בנוסח רפורמיסטי, ואותן נשים יכולות למצוא עצמן בכבוד ובשמחה בתוך הזרצים הלא-אורתודוקסיים בהידות (למה לעזאזל הן מתעקשות על המותג האורתודוקסי?? אין זאת אלא שבכל זאת יש משהו באותו קיפאון רבני חמור סבר שבו הן מבקשות לפגוע...). בסופו של דבר, מישהו צריך לעמוד בפרץ מול המכבש הענק של תרבות המערב.
(ב)  אין כל מקום להשוות בינן לבין נשות אשכנז בימי הביניים או נשות תימן בעידן הג'הלייה, ואין להתבסס על אלה או על דומותיהן כעל תקדים הלכתי. הנשים הללו לא הושפעו מרוחות חיצוניות פמיניסטיות, וממילא חזקה עליהן שאצלן המניע כן היה מעומק דתי ומיראת שמיים, ומכאן גם התגובה האוהדת של חכמי דורותיהן כלפיהן.

אני מניח שרבים מבין אלה השוכחים את ההקשר ההיסטורי שבו אנו נמצאים - ואנחנו אכן "במלחמה" - הם תמיימם, ולא מיתממים (פרופ' שפרבר, למשל, מתמודד עם הבעיות האלה, אבל פוטר אותן  באמירות סופר-נאיביות), אבל תום לבם איננו מהווה טענת הגנה בכל הנוגע לנזק שהם גורמים לאורתודוקסיה, דהיינו, ליהדות.

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 27/01/2008 10:11:14

פעם הצעתי לאחת מאותן נשים שספרה לי בהתלהבות על קריאת מגילה שארגנה לנשים, שתתחלנה בשחרית פעם בחודש, יום ד ב 6:30 בבקר.

ברור לגמרי שפוסקי ההלכה פתוחים הרבה יותר לשינויים במעמד הקטינים, ובוודאי ששיווי זכויותיהם לא הפך לדגל של אף תנועה מודרניסטית ביהדות (שכן גם בתרבות המערבית ממשיכה האפלייה נגדם ומנומקת בשלל טעמים); הוא הדין בשינוי מעמדם של חרשים, שבו אכן חלו בו תמורות ניכרות, ואפילו בשינוי מעמדם של הקראים, שכבר לא מאיימים עלינו. אז למה דווקא לגבי הנשים מתעקשים בעלי ההלכה כולי האי? כי הם, בניגוד לאלה המרחפים בין הטפות המחנה הנאור לבין דקדוקי הטקסטים, כן מבינים את ההקשר ההיסטורי. בתוך עמם הם יושבים, ומבינים בדיוק לאן הרגליים.

[בע"ב,

אני לא מצליחה להבין את הטיעון שלך - האם קריאת מגילה היא סוג של פרס למי שמצליח לעמוד בהלכות אחרות?
אולי אם יחונכו הנשים לקחת על עצמן עול מצוות כגברים (עול שיש בו, כמובן, גם אחריות גדולה ותחושת שותפות אמיתית במעגלי החיים היהודיים בכללם), יהיה בכך פיתרון? ואם כך, האם רק בנשים תלוי הדבר?



איד"ג,

אולי הבעיה אינה "לאן הרגלים", אלא בדיוק כמו בדבריו של ר' יהושע לבן זומא - "מאין הרגלים" (וזה נכון גם לאותם פוסקי הלכה שאתה מזכיר)?]

אמ"ש
האם מקיימים רק את המצוות הכיפיות?

מאין ולאן, לא משנה. ברור שזה נכון גם לגבי הפוסקים, וכפי שכתבתי.

אד"ג [וגם הבעל]:

עמדתכם מביאה אותי להערות הבאות:

א. רבים וטובים מהגברים שבסביבתי [כולל זה שמצחצח שיניים במראה מולי כל בוקר], אינם מגיעים כל בוקר ב-6:30 למנין. אפילו לא ביום ד'. יותר וריאציה על עבודת הטבח בצבא - שבוע שבוע, יום כן יום לא, ואם ממש משקיעים - אז כולל מינחעמייריב באותו שבוע. האם זה קריטריון להעלות את הבחור לתורה בשבת? או בקביעה יותר חד משמעית: בבתי הכנסת של המגזר שלי, זה ממש אינו קריטריון לעליה בתורה בשבת. [ובחלק מבתי הכנסת טוב שכך, אם ממש צריכים שמונה עולים...]

ב. ואולי, הסיבה שהנשים [שאתם מכירים] אינן "מדקדקות כל כך במצוות שהן כן חייבות בהן", משום ההרגשה שגם אם תדקדקנה, תישארנה סוג ב'? אז דיקדקו הן בהפרשת חלה, לעולם לא תזכנה בגן עדן, אלא במסגרת זה שעזרו לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה. שלא לומר, המונח המשפילשל "מצילות מן החטא".

ג. תפיסתכם היא אורתוצנטרית, היינו - מנסים להחיל את הערכים האורתודוכסיים הקלסיים על הנשים הללו. והנה, למרבה הפלא, הן אינן מוכנות להיות גם כלי קיבול לחטאים + מכינות הסנדוויצ'ים לבן בדרכו לחיידר. ואז מה? אתם עונים להן, בשפה שהן אינן שואלות. הן טוענות: אנו רוצות בית כנסת שיויוני [נניח באופן פשטני שזו הטענה], אתם משיבים: אבל אין מקומכן שם. נו מה, אם היה מקומן מובטח שם, לא היו טוענות...



 

_________________