כבוד הבריות , כבוד הציבור וכבוד ההלכה

ר"ס
סליחה שאני נדחף לדיון, אך נראה לי שבטענותיו של א"ג יש ממש.

לא מצינו לפחות לא בציבור ובעיתונות שאותן פמנסטיות שנלחמות על זכותן - לכאורה - לעלות ולקרוא בתורה, שהן נאבקות על עניין דתי אחר. מעניין שתמיד טענותיהן שאין מאפשרים להן לשמש כרבניות, כקוראות בתורה וכו'. אף פעם לא תמצא אותן עם יתר מוטיבציה להידור במצוות שהן מחוייבות בהן או מצוות קשות לקיום, אבל היכן שיתכן שישנה זכות - לדעתן - שנשללה מהן, ובפרט שזכות זו קיימת אצל הגברים, ובפרט כאשר מדובר בריטואל טקסי, הן קופצות וזועקות ככרוכיה.

לא נשמעה מהן אף פעם - לפחות ממה שאני שמעתי וראיתי בכלי התקשורת ובנט - רצון ומאבק לפתוח ישיבה וללמוד תורה כל יומם וליל (ולא שהן חייבות, אבל גם להן יש זכות ללמוד לפחות בגיל הבחרות שלושה סדרים, לא?), לא מצינו שהן רוצות להיות חזניות שלש תפילות ביום (לא שהן חייבות, אבל גם להן זכות לשפוך שיחן במניין עשר, להתפלל תפילת יוכ"ק בער"ח, ולקדש הלבנה טרם יוציאו את בעליהן בהבדלה) ועוד ועוד.

כל מטרתן היא למצוא את עקב עכילס של היהדות האורתודכסית, להכות בנקודות התורפה שהתקשורת ה'שיוויונית' תזכה אותן בעוד כמה נקודות זכות אצל דעת הקהל חסר החשיבה העצמאית. אני לא חושב שאין נשים צדקניות, אני בטוח שיש יותר מעשרים ושמונה נשים צדקניות בדרום אמריקה ומעט יותר מארבע בצפונה, אבל מהנראה והנשמע מזעקת הפמיניסטיות הרפורמיות, לא מדובר על אותן נשים.

ידידי ההוגה והרושם

מעדותו של רבינו, למדים אנו כי כל מקור הגותו ורישומו בנידון נובע מהתרשמותו מאופן יצוגם של הפמיניסטיות הדתיות בתקשורת ובזירה הציבורית.

באם יעיין מר בדברי למעלה,  יראה שאין אני מערער על ההתרשמות הנ''ל, ולא זו בלבד אלא שאין אני מחווה דעה על מסקנתו של מעכ''ת, אלא בקשתי הבהרות באשר למסקנתו ובעיקר באשר לגבולותיה.  כבודו אינו עונה על השאלות אלא חוזר על העמדה אשר עליה נסובה בקשת ההבהרה.

כל טוב

הוגה,

לא ראית שהן רוצות לפתוח ישיבה וללמוד תורה??? אתה מוזמן לפקוח את עיניך (שנראה שהיו עצומות בעשרות השנים האחרונות). אם זכרוני ההיסטורי והסוציולוגי אינו מטעני, הרצונות האחרים שאתה מדבר עליהם (שחלקם כלל אינם מובעים אצל נשים אורתודוקסיות, שבהן עסקינן, ודוק) צמחו דוקא בתוך קבוצת הנשים ההולכת וגדלה, שנאבקה - ובהצלחה מרובה, לפחות לשיטתן - למען לימוד תורה. אותן נשים, שלמדו ולומדות באופן רציני, מעמיק ומחויב הן בדיוק אלה שמעלות גם רצונות נוספים (ובניגוד לדברי איד"ג, דומני שהן דוקא ה"דוסיות" ביותר  - לפחות במובן הליטוואקי - מקרב הנשים האורתודוקסיות, אם כי כדאי לשאול האם דחייתן בשתי ידיים לא תוביל אותן, בסופו של דבר, אל מחוץ למחנה גם בעניינים אחרים).

אמשלום,
לצערי העמוק אני מוצא עצמי נאלץ להצטרף לדעתך (אף הוא היה פורש ובוכה...).
ההכללות הללו מוכרות לי (ואף הייתי שותף להן לא מעט בשנים), אבל כיום אני יודע שישנם כמה וכמה גוונים בעניין זה.
ולעצם העניין עוד כמה נקודות:

1. לפעמים החיפוף הכללי נובע מחוסר אמון במערכת שמתעקשת על דברים שלא צריך להתעקש עליהם, ולכן התיקון בויתור כאן יכול לשפר את המחוייבות למצוות בכלל. אנחנו מתייחסים ללבישת מכנסים של נשים כיפוף, אבל זה גופא נובע מהנחת יסוד לא מוצדקת שיש איסור בכך. אם היינו מתירים זאת (כפי שראוי לעשות) לא היינו רואים בזה חיפוף.
2. ומעבר לכך, גם אם אכן הדברים נובעים מרצון פמיניסטי, ל"ע ור"ל, לענ"ד עדיין יש לדון בו לגופו ולא להיזקק למניעים, גלויים או נסתרים. גם אם בעבר נהגו כך, דומני שכיום זה יותר מזיק מאשר מועיל. ובפרט שהמכלילים רובם אינם מכירים את הנפשות הפועלות, ומחליטים מתוך לשונות רעות ושמועות לא מבוססות.
3. ולבסוף, כמו שכתב גאון עוזנו הסיינפלדי, מה אשמות אלו שמעוניינות בכך מסיבות של יר"ש טהורה ואמיתית נוסח מוהר"ר וולף זצוקללה"ה? מדוע ייגרע חלקן? האם אותנו בודקים כל הזמן מה מניעינו ומה מידת ההקפדה שלנו?

לסיכום, לענ"ד כמדיניות הלכתית כיום נכון יותר להתיר כל מה שאפשר להתיר בלי להיזקק למדיניות הלכתית של הסתרה ואזוטריקה, בגלל החשיפה שיש לכל אחד למקורות ההלכתיים. כיום כבר אין אפשרות לאזוטריקה של 'דעת תורה' של גדולי הדור וכדו', שאולי פעם היה לה מקום. כיום זה לא עובד, אלא על מי שלא צריך את זה.
לכן ההסתרה ואי ההתרה של דברים אותם אפשר להתיר רק מזיקה. לאנשים כיום אין אמון במערכת, שכן היא אוסרת גם דברים שלא צריך לאסור, ובדיוק מכאן נובעות התביעות להתיר על אף ההתנגדות. אין אמון שההתנגדות הזו היא אמיתית, ומקרה שקדיאל שהבאתי למעלה יעיד.
הקו של התרת מה שאפשר להתיר ואיסור על מה שלא ניתן, יעורר יותר אמון. אנשים יבינו שאם הפוסק אוסר אז כנראה זה באמת אסור, וממילא יקבלו את הדבר.
היום כבר לא מאמינים לפוסקים שמשכב זכר או נשים מסוללות זה איסור, כי האיסורים הללו נראים כולם כהתעקשויות סתם. זוהי דוגמא להפסדים הכבדים של המדיניות הנלוזה שאוסרת את המותר וגם את האסור.
פעם גדרות היו שומרות על ההלכה (משמרת למשמרתי, סייג לתורה), אבל כיום פריצת הגדרות נובעת מקיומן. אם היו רק איסורים בלי גדרות, לא היו פורצים בהם.
יש מקום לגדרות במקום שהוא ברור ואין לו מחיר מצד עצמו. כלומר לא לאכול עוף בחלב כדי שלא יאכל בשר בחלב, זהו גדר שאנשים מקבלים. הסיבה לכך היא שהוא קדום, אבל גם שאין לו מחיר מצד עצמו. אבל גדרות שיש להן מחיר, כמו מעמד האישה (באותם מקומות שאין לכך סיבה הלכתית אמיתית), מי התיר לנו לשמור על ההלכה במחיר פגיעה באחרים/ות?

_________________

מיכי

שאלה היסטורית ליודעי דברי הימים.

איד''ג כתב

אין כל מקום להשוות בינן לבין נשות אשכנז בימי הביניים או נשות תימן בעידן הג'הלייה, ואין להתבסס על אלה או על דומותיהן כעל תקדים הלכתי. הנשים הללו לא הושפעו מרוחות חיצוניות פמיניסטיות, וממילא חזקה עליהן שאצלן המניע כן היה מעומק דתי ומיראת שמיים, ומכאן גם התגובה האוהדת של חכמי דורותיהן כלפיהן.

האם יש בידכם מידע בדבר המניעים של נשות אשכנז ותימן האמורות?   ומה בין רוח התקופה האמורה לרוחות חיצוניות פמיניסטיות?

לפני שמתחילה כאן הידרדרות אבהיר כי את 'נשות תימן בעידן הג'הלייה' הזכרתי רק בבדיחות הדעת, כהמשך לדבריהם של שוחרי הפמיניזם (פרופ' גרוסמן, פרופ' שפרבר) על נשות אשכנז בימי הביניים.

אין לי פנאי כרגע, אך לטענה אחת אני חייב לבתייחס בקצרה, והיא טענת ה"מה אשמות".

מה אשמות הנשים המבקשות שיתוף רב יותר בעבודת ה' מתוך יראת שמים כנה על כך שיש נשים המבקשות זאת מתוך "פמיניזם ל"ע ור"ל"?

התשובה: הן אינן אשמות.
 יתר על כן, הן הקרבן התמים על מזבח המאבק ברוחות המודרנה, כשם שרבים וטובים היו קרבנות לפניהם.
כך מנהלים מלחמה. בכל מלחמה יש פגיעה בחפים מפשע, ואין מנוס מכך.
וכבר כתבתי כאן פעמים רבות (הפעם אני חוזר על עצמי במודע, לא מתוך סניליות...) שבעניין זה - כמו בכל מלחמה - יש לבוא בטענות אל הצד ה"תוקפן". אלמלא איימו כוחות המודרנה על המסורת, לא היינו נזקקים לאמצעי הגנה אלה, והיהדות יכלה להתייחס אל הנושאים הללו מתוך גישה עניינית, כמו באשכנז של ימי הביניים (בתימן של עידן הג'הלייה כנראה לא ידעו קרוא וכתוב, כך שקצת קשה לברר מה היה שם מתוך המסמכים שאין לנו...). עכשיו שקמו עלינו, אין לנו מנוס מלהתגונן, ולהקריב את הקרבנות הבלתי-נמנעים.

לפיכך, שאלת המניע - והכל אחר רוב המעשה ורוב העושים (והעושות) - היא השאלה בה"א הידיעה.  
 

וכולנו תקווה כי עדר הכבשות לא יפנים את מסרו של איד''ג ויעבור מפעיות מחאה חמודות לירי תלול מסלול שכן במלחמה יש חפים מפשע ואין מנוס מכך. 

 

אםש- אנא הראי לנו היכן ממוקמות אותן ישיבות שבהן לומדות יומם ולילה הנשים המקופחות, מדוע הן כ"כ מחביאות עצמן בצל הדפים? מכוני הקבלה של מדונה וחברותיה אינם ישיבות בעיני, אלא איזוטריה עלובה.