כבוד הבריות , כבוד הציבור וכבוד ההלכה

מוזס


אם תרפרש כשחלון התגובה מלא, הוא עלול ללכת לאיבוד, תלוי בתכנה.

מוזס
עמדתי על הנקודה שאני מקיש רק את המוטיבציה והמניע, ולא שאר תכנים משם. אני שמח שאף אתה חילקת ביניהם, למען לא יטעו בדברי.

לשאלותך:

1. כבר השיב לך א"ג, ורק אוסיף שמניע הוא כמו מבחן/סימן מסויים לסיבת הרצון. שערי תרוצים לא ננעלו ואם הן תרצנה לשנות את כל התורה מסיבות השמורות עימן, הן תמצאנה תירוץ כלשהו. אז לפני שאנו דנים על התירוץ עצמו, אנו דנים האם זהו תירוץ המסתיר בחובו מניעים לא כשרים למעשה הנ"ל, או שלפחות ישנה טענה אמיתי מבחינתן לפחות.

2. כליות ולב איננו יכולים לבחון, ישנו רק האחד שיכול. אבל אנו יכולים לבחון בגובה עיננו. כל בר דעת יכול לראות שכאשר אדם מסויים נוהג במנהג מסויים והמנהג יכול להתפרש בטעם מסויים, אך מעשים אחרים שנגזרים מטעם זה הוא אינו מקיים, כנראה המעשה שהוא עושה אינו מאותו הטעם, אלא מטעם אחר.

.

ידעתי שכבר הייתי בסרט הזה (1).


מעניינת העובדה כי כאשר מישהו משכים במשך שנים ללמוד דף לפני יום העבודה, איננו קופצים ומבטלים ואומרים כי כל מטרתו היא להגיד "גמרתי את הש"ס". אנו נדים בראשנו בהערכה על כי הוא מנדד שינה מעיניו, משכים ולומד.

אבל אם הוא זו היא, אנו דורשים הצהרת טוהר כוונות, בחינת כליות ולב ואישור נוטריוני.



בקיצור, היא יכולה להיות מכוסה בכיסוי ראש המסתיר את הגבות, ללדת פעם בשנה וקורות ביתה לא תחזינה בשערות ראשה. היא תהיה אפס מאופס מול לבושת פאה מודרנית וחצאית הדוקה, לו רק האחרונה תאחז ב"השקופה" הנכונה - בניגוד לה.














(1)  http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=1758194&whichpage=#R_13

מואדיב,
תנוח דעתך, זה בכל חברה ואין טעם להכנס ללשון הרע.

איד"ג,

נניח שאתחפש עתה לדבר נוסף שאינני, ואציג עצמי כחקלאי. הימים ימי סוף המאה ה19, וקרבה שנת השבע שנת השמיטה. האם ישמעו את טענותי וימצאו היתר שבמסגרתו אוכל להמשיך לעבוד את האדמה?
האם המוטיבציה שלי לגיטימית?

(זה נראה כאילו הוכחת השלילה ע"י המוטיבציה נראית כך:
1. אקסיומה: כדי לשנות מצב הלכתי צריך מוטיבציה כשרה
2. הגדרה: כל מוטיבציה שתוצאותיה לא הולמות את המצב הרצוי איננה כשרה.
3. מסקנה: רק אם המצב המבוקש רצוי, ניתן להגיע אליו. את המוטיבציה צמצמנו בדרך)

הוגה,
לגבי 1 - ראה מה שכתבתי לאיד"ג, ועוד אוסיף, שמבין השיטין ניכרת הנחתך שאף לשיטתן טענתן לא אמיתית. זו מנין לך?
לגבי 2 - אתה מממשיך להתעלם מכך שנשים שגם אתה היית מגדיר ככשרות לכל דבר (אלמלא הפגם הנדון) שותפות לתהליך ומבקשות אותו.
יתרה מזו, כיצד מתעתד אתה לבדוק דקדוקי מצוות? מהן המצוות שהן מאסט? אלו מצוות אופציונליות? עד כמה צריך להדר? מתי ניתן לסמן "וי" על מצווה א' ולעבור הלאה לב'? האם רק נשים צריכות לעמוד במבחנים הנ"ל? 


 

מואדיב,
אני מזכיר שוב ושוב: השאלה כאן איננה המעמד החברתי, אלא המוטיבציה לשינויים בהלכה.

פרופ' אסא כשר מתוך "יהדות ואלילות" ע'131

.....בדבר זהותם של העולים לתורה לקרוא בה בשבת נקבע כלל: "תנו רבנן, הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור (מגילה כ"ג ע"א) הפרשן רבי יהודה בן בנימין הרופא, הריבב"ן הסביר את ההכרעה שבסיפא:  "גנאי הוא לציבור הגברים שתבוא אשה ותקרא" כלומר בלשונו של בן דורותינו, הראשון לציון מאיר חי עוזיאל שהשלים את ההסבר "מחמת בושה של בורות" . זוהי איפוא התמונה העולה מן ההסבר הזה: העולה לתורה לקרוא בה בשבת יודע לקרוא בספר התורה בעצמו, לא קריאה של מה בכך, אלא בהתאם לכל הנקודות והטעמים. חזקה על מי שקורא לאדם זה או אחר לעלות לתורה, שהוא קורא לאדם היודע לקרוא בה טוב יותר מאחרים. לפיכך, הקורא לאשה לעלות לתורה, מעיד עליה בכך שהיא יודעת לקרוא בתורה טוב יותר מאשר אחדים מן הגברים, אולי אפילו מן הגברים רובם ככולם. וזוהי "הבושה של בורות" שחשים בה אותם גברים, כאשר קבל עם ועדה מתברר שאשה קוראת בתורה טוב מהם, מפני שהם בורים או לפחות בורים לעומת אותה אשה.

כאשר גבר כלשהו עולה לתורה לקרוא בה היטב, טוב יותר מכל אחד מן הגברים האחרים שבציבור, לא גנאי הוא לציבור" שיבוא איש ויקרא. לעומת זאת, כאשר אישה כלשהיא תעלה לתורה לקרוא בה היטב, טוב יותר מכל אחד מן הגברים שבציבור, "גנאי הוא לציבור שתבוא אשה ותקרא" ברור איפוא כי השאלה אם גנאי הוא לציבור או לא גנאי הוא לציבור תלויה אך ורק בשאלה אם האדם שנקרא לעלות לתורה הוא גבר או אשה. ההבדל בין מה שנחשב "גנאי" לבין מה שאינו נחשב "גנאי" נעוץ במעמד החברתי הנחות של האישה בתקופות רבות, מאז ומעולם, ובמידה מסויימת גם עד עצם היום הזה.
המצב החרתי של האשה בחברה שבה נקבע הכלל " אישה לא תקרא מפני כבוד הציבור", אינו המצב האידיאלי. המצב החברתי של האישה יכול להיות כזה שבו לא "גנאי" הוא לציבור של גברים שתבוא אישה ותקרא" מפני שהיא מטיבה לעשות זאת מהם.. המצב החברתי של האישה בימינו כבר אינו כזה בתחומים שונים, ביניהם תחומים חברתיים חיוניים. לא גנאי הוא לציבור של רופאים שתבוא אשה רופאה ותעשה מלאכתה הרפואית טוב יותר מכולם. לא גנאי הוא לציבור גברים משפטנים שתבוא אשה משפטנית ותעשה מלאכתה טוב יותר מכולם... בחברה מתוקנת, ההצטיינות המעשית של אדם אחד איננה אמורה להיות "גנאי" לשום אדם אחר, גם לא לציבור של בני אדם, לא על רקע ההבדל שבין גבר לאשה וגם לא על רקע הבדלים אחרים הדומים לו בטיבם.
הכלל "אשה לא תקרא מפני כבוד הציבור", למרות ש"תנו רבנן, הכל עולים למניין...אפילו אשה", נעוץ במצב חברתי לא מתוקן.
כדרכה של כלל מערכת מצוות מורכבת, מערכת המצוות של התפילה מכוננת את תפיסת ההתנהגות הראויה בתחום התפילה. אולם שלא כדרכן של מערכות אחרות, היא מכוננת את תפיסת ההתנהגות הרואיה לא רק על פי הרעיון היסודי של מערכת מצוות התפילה, אלא גם בהתאם למצב החברתי הנתון, הלא מתוקן, בתקופה שבה נקבע אותו כלל בדבר "כבוד הציבור" בתור אחד מן הקווים הדקים של מערכת מצוות מורכבת זו המכוננת את מוסד התפילה....

שמתם לב שאף אחד אינו תובע את  כבודו של הקטן?
הרי הברייתא אומרת במפורש "אפילו קטן"!
ועליו אפילו אין את הסייג של "אבל אמרו חכמים...".
אני מכיר קטנים שהם מלאי תורה ויר"ש, ושהיו שמחים מאד לעלות לתורה לפני בר-מצוה.
האם עקרון "כבוד הבריות" איננו חל גם עליהם??
אלא מה, אין תנועה מודרנית חזקה ואגרסיבית המעלה על נס את את שיווי זכויות הקטינים, ואין שום תנועה יהודית המחרה-מחזיקה אחריה ומלקטת את השיריים משולחנה, אז הקטנים מקופחים להם בשקט באין דואג.
נו?

נו, זו ממש תגובה ראויה על דברי הטעם למעלה..

הרי כאן מדובר על אשה שקוראת טוב יותר מהגברים..סביר להניח שחז"ל אפילו לא ראו לנכון לחזות מצב בו קטן יקרא טוב יותר מגדול, ולכן בכלל לא חשבו שצריך לסייג כאן. זה הרי עניין של אימון ומקצוענות מעשית שנרכשת עם השנים.. זה שחז"ל השוו קטן לאשה זה מפני שהורידו את האשה לדרגת קטן שלא יודע מפני שלא למד...אז עכשיו אתה הופך את הדברים כאילו עלינו לצאת מנקודת הנחה שאשה וקטן שווים?
ולמה אם הקטן יהיה ראוי לקרוא בתורה לאיהיה ראוי ש לתבוע את כבודו? השאלה המענינת באמת היא אם נניח והקטן יידע לקרוא טוב יותר מן הגברים האחרים שבציבור, זה יחשב לציבור הגברים כגנאי? הרי סוף סוף הקטן הוא גם גבר     

נראה לי שהדיון מתפספס כאן.

אין כאן כל שאלה הלכתית (א. 'אבל אמרו חכמים' זו לא תקנת חכמים, אלא הוראה טובה; מומלץ לבדוק בכל מקום אחר ברמב"ם מה בא אחרי 'אמרו חכמים' ולראות שמדובר על אמרות חכמה ומוסר והנהגות ישרות. ככאלה, הן בלא ספק נתונות לתמורות חברתיות. ב. לו יהי שלא תקרא, הלא יכולה לעלות לתורה בלי לקרוא, ואין בכך פגיעה בכבוד הציבור גם לפי הנורמות דאז. ג. אין לשאול, אם כן, למה באמת לא עלו נשים לתורה? כיון שכאן אנו גם שופטים וגם בעלי דין, כמאמר דה בובואר, כי ההיררכיה הגברית היא שהביאה למצב ש'כאן נהגו הנשים לצאת החוצה', כמו שכתב מג"א בסי' רפב).

הבעיה האמיתית היא השינוי המערכתי באופי בית הכנסת. והלא ידוע לכולנו שבית הכנסת הוא מרכז העצבים של משקעי טראומת הרפורמה שעברה על הרבנים.

כל שינוי הכי קטן במבנה בית הכנסת מרתיע מאד את הרבנים. אפילו ענינים טכניים כמו מושבים בין הבימה לארון נשמרים בקנאות עד היום (בעיני ראיתי בבית הכנסת המרהיב של קיסריה, העשוי כחצי גורן עגולה, שבצלע הבימה הפונה לארון התקינו ספסל מתקפל שאינו שימושי לאיש, כדי לא לעבור על הוראת החת"ס...).

לכן הדרישה לעליה בתורה, כמו גם לכל שיתוף אחר במהלך התפילה, נתפס כמתנגד להלכה ולמסורת, כי הוא מדלג על שלב הכרחי, והוא ניעור תפיסת בית הכנסת, והפולחן והטקסיות בכלל, מהניוון שכפתה עליה טראומת הרפורמה.

_________________

רודולף