כבוד הבריות , כבוד הציבור וכבוד ההלכה

נשארתי חייב לך תשובה מן העמוד הקודם על ה"כשלון" כביכול של האורתודוקסיה, ומכיון שעדיין העניין רלוונטי – הריהי לפניך (תוך חזרה על דברים שכבר כתבתי, ועם העייפים/ות הסליחה):

אני רואה את האורתודוקסיה במאה ה-20 כסיפור הצלחה של ממש. מעבר למינימום מסויים, הדרוש להקמת חברה סבירה, המספרים אינם מדד מבחינתי, "כי אתם המעט מכל העמים". גם במצרים נשארו (ולימים התבוללו) 98% מבני ישראל, וגם עובדי הבעל היו רוב, וכן הנוצרים וכו'.

אך אפילו לשיטתך, עליך הראייה, שאילו הייתה ננקטת מדיניות אחרת – היינו שומרים על רבים יותר "בפנים". ככלות הכל, יש נסיון דומה בעולם הנוצרי, שעבר תהליך מודרניזציה דומה לשלנו, נקט קו הרבה פחות נוקשה כלפי המודרנה, וננטש בהמוניו; ויש לנו נסיון דומה גם אצלנו: הקונסרבטיבים (שלא לדבר על הרפורמים) גילו פתיחות רבה יותר, תוך שמירה על "מחוייבות להלכה" ותראה איפה הם ואיפה צאצאיהם. מנגד, העולם המוסלמי, שעבר אמנם התמודדות עם מודרניזציה מסוג שונה לגמרי, פיתח תגובה פונדמנטליסטית-קיצונית, והוא היום על הסוס, ועוד ידו נטויה.

התפיסה המזרוחניקית הקלסית, הגורסת כי עלינו להאהיב את עצמנו על יריבינו, ולקרב את עצמנו אליהם ואל ערכיהם, וככל שנעשה זאת יותר כן ישובו ויתחברו אלינו יותר – פשטה את הרגל זה מכבר, עוד הרבה לפני ההתנתקות. אדרבא, הנסיון ההיסטורי מוכיח כי ההיפך הוא הנכון (ולא רק בעולם המוסלמי, גם אצלנו).  ההסבר לכך פשוט: בסופו של דבר, בני אדם שרוצים את ערכי התרבות השלטת, אינם צריכים חיקויים עלובים של המקור, המלאים כאבי בטן וסתירות פנימיות; הם יילכו ישר אל המקור עצמו. מי שמחפש אותנו הם אלה המאוכזבים מן התרבות השלטת ומחפשים לה חלופה. להם אנחנו יכולים וצריכים לשמש בית.

עד כאן - אם נניח, כשיטתך, שהיעד העליון צריך להיות קירוב מירב עם ישראל לדרכנו. אלא שלדעתי לא זה צריך להיות היעד העליון, ולכן לא בכך נמדדת הצלחה.

אני רואה סביבי שפע של מוסדות תורה עולים כפורחים (גם לבנות! גם לבנות!), שעה שרק לפני שני דורות קברו את האורתודוקסיה והספידו אותה; אני רואה מגוון עצום של דעות ורעיונות, מהר המור ועד 'קולך', עם תסיסה אדירה ומחלוקת ערה (אך ללא אלימות! יש תרבות ויכוח!), שעה שיריביה קוראים עליה שהיא "מאובנת"; אני רואה ספרות תורנית ערה, שחידשה לפחות ארבעה ענפי הלכה חדשים תוך מאה שנה, שעה שקוראי 'הארץ' הבקיאים כל כך בספרות ההלכה כותבים כל חודש עד כמה היצירה התורנית מדולדלת; אני רואה סוציולוגים חילוניים היסטוריים משינוי המאזן הדמוגרפי במדינה ומשינוי המאזן הדמוגרפי בבירה, ולא רק לטובת הערבים אלא גם לטובת החרדים.

אני יודע שכעת יקטלו אותי על טפיחת השכם העצמית (הקולקטיבית) – סחתיין, תיהנו. ואני יודע שיש בעיות, ונשירה של 20% ויותר ממוסדות החינוך המזרוחניקי, אבל מכאן ועד "כשלון" – הדרך ארוכה.

הכשלון ההיסטורי הגדול של מרבית ה'גדולים' במאה ה-19 (לאפוקי מרבני גרמניה) לא היה ביצירת התגובה המתגוננת, האוסרת גם את מה שאפשר להתיר לפי שורת ההלכה (בהנחה – המופרכת גם היא – שאפשר להתעלם מן "המכשול הקטן" ששמו מנהג), כאשר יש בכך פתח ליריבי המסורת. הדרך שבה הם פעלו היא אותה דרך שבה פעלו חז"ל כפי הצדוקים והנוצרים, חכמי ימי הביניים כלפי הקראים ורבני אירופה כלפי השבתאים. אם כבר מדברים על נסיון היסטורי, הרי שגם בכל אלה אפשר לסמן נצחון "לטובתנו". אדרבא, החת"ם סופר הבין היטב שמדובר כאן בחזית כוללת, חדשה, מה שלא הבינו הרבה גדולים וחכמים בזמנו. מה שהוא לא הבין, הוא שהתנועה הרפורמית איננה תופעה חולפת (הוא סבר שהיא כן), ועל כן אין די בהתעלמות ממנה, אלא יש לצאת נגדה בפולמוס רעיוני ולהראות כי 'דידן עדיף'. את הלקח הזה כבר הפיקו רבני גרמניה, ושיעור ההצלחה שלהם היה גבוה, יחסית – עד למשבר של 1933.

לכל אותו "רוב עם ישראל" ש"עזב אותנו" היו מספיק אפשרויות לפתח חלופות ביניים שלהלכה מודרניסטית. בחו"ל הוא פיתח אותן; האם אתה רוצה לחזור על ה"הצלחה" של התנועות הלא-אורתודוקסיות? בארץ, לא אימצו אותן - למה? אם עם ישראל היה צמא לגישה הלכתית פשרנית, היה מקום לאמץ אותם בחום!

הדרך לפתח חלופות למסורת פתוחה בפני כל; אז למה כל ה'קולך' והפמיניסטיות למיניהן מתעקשות כל כך על מותג ה'אורתודוקסיה'? הרי הן יכולות להתקבל בזרועות פתוחות אצל הקונסרבטיבים והרפורמים, ולהינות שם ממלא הזכויות בלא כל מאבק! מדוע הן רוצות כל כך להשתייך אל המותג ה"כושל"?
 

ואי אפשר להימנע משאלת 'איפה הגבול?'. הרי לפי שורת ההלכה מותר לנגן ע"י גוי בבית הכנסת בשבת, ואף יש לנו תקדימים מאיטליה; ומותר להתפלל בכל לשון – סעיף מפורש בשו"ע; וגם את קריאת התורה אפשר לאמץ בנוסח ארץ ישראל, הרי יש לנו תקדים לכך, ולפרוס אותה על פני שלוש שנים; וכו' וכו'. בקיצור, המודרניסטים של ימינו לא המציאו את הגלגל. כל הטענות הללו היו ביסוד החשיבה הרפורמית המוקדמת, ואחר כך הקונסרבטיבית המוקדמת, וכולנו יודעים לאן הם הגיעו. גם הם, אגב, זכרו היטב את 'כבוד הבריות', 'כבוד הציבור' ו'כבוד ההלכה'. הם שכחו כמה טקסטים אחרים, כמו 'מפני תרעומת המינים' ו'להוציא מליבן של צדוקים', ו'במקום שמפזרים כנס'.

כמובן, אתה יכול לטעון כנגדי את טענת הראי:  איפה הגבול שלי? הרי פרופ' שפרבר מביא כמה וכמה דוגמאות מגוחכות לשימוש ב'חדש אסור מן התורה', ובבעלז שלפני מלה"ע הראשונה לא השתמשו אפילו בחשמל (אפילו בימות החול!) משום חדש אסור מן התורה, וכמה בעלזערס, אף היום, נמנעים מלהשתמש במזלג מאותו טעם.

ובכן, יש לי תשובה לכך גם במישור המהותי (ואם אתה רוצה, אפרט על כך, אלא שהארכתי די), אך בעיקרו של דבר, התשובה היא פוזיטיביסטית: הגבול עובר היכן שהרבנים קובעים שהוא עובר. וכששני אומר "הרבנים" אינני מתכוון לכולם, או לרובם, אלא לכל הקשת המוכרת כלגיטימית בעולם הרבני עצמו (זה מעגלי, ברור, אבל ככה זה עובד). האינטואיציה הבריאה שלהם די הוכיחה את עצמה, כאמור.

א"ג 

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 01/02/2008 10:30:18

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 01/02/2008 10:38:32