משפטים

מה ההגיון שביסוד ההשוואה שבסיס הלימודים המודגשים דלהלן, מלבד הפורמליסטיקה של זה חמור מזה, הרי כדי להניח את ההשוואה צריך להניח מכנה משותף?

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד

בעל

אם להדרגה באנו, אז "הראני נא את כבודך" נאמר רק בפרשת כי תשא.

הלך
האם הפורמליסטיקה כאן אינה מצביעה על חומרה?

מיכה,
אנחנו כבר אחרי השיא של מתן תורה.

בעל בעמיו

ברור שהפורמליסטיקה מצביעה על החומרה = זה הוא המבנה הצורני.

השאלה: מה ההגיון העומד מאחרי יצירת ההשואה?

כלומר:

שלב א:

א) רציחה אינה דוחה  שבת - מדוע?
ב) העבודה דוחה את השבת - מדוע?

האם בנ"ל מדובר באותו נימוק ומהו כדי שנוכל לעבור למסקנה דלהלן:

ג) מסקנה: עבודה תדחה רציחה.

לחילופין: שלב ב:

א) רציחה דוחה עבודה - מדוע?
ב) עבודה דוחה שבת - מדוע?
ג) מסקנה: רציחה תדחה שבת

פירכא:

עבודה נדחית מפני מת מצוה
שבת אינה נדחית מפני מת מצוה.

(גם על הפירכא מקשים ולכאורה חוזרים להתחלה במעין הצד השוה, אולם לעת עתה נעצור כאן)

מה השתנה בחלק השני,  ואיזה עיקרון מבטא מת מצוה שמשנה את המערכת?

[כמובן שלכאורה ניתן לטעון שתחילה נעשה נסיון השואה בלי כל הגיון, ואח"כ רק הראו שיש צד שוני, אולם זה אינו מתקבל על דעתי]

הלך
הבה ונפנה למרא דשמעתא, הרב מיכי, שיאיר את עינינו.

אחר מחשבה אני יותר מבין מה הציק לך, ואוסיף משלי.
אתה מניח שבשביל הק"ו צריך להבין מדוע רציחה אינה דוחה שבת ומדוע עבודה דוחה שבת ואם נבין את הסברות נוכל אולי ליצור סולם כדי שעבודה תדחה רציחה. ואולי ק"ו הוא באמת מידה פורמלית ולא הגיונית.

מדוע אי אפשר היה לענות שעבודה דוחה שבת כי נאמר בתורה מועדו ונקבע לה מועד (במועדו ואפילו בשבת) ואילו רציחה אינה דוחה שבת כי אין לה מועד קבוע (לכל היותר עינוי הדין), ולכן מסתבר שעבודה לא תדחה רציחה כי אפשר בכהן אחר.

ראיתי עכשיו את המכילתא, והפריע לי יותר מה שנכתב שם על 'לא תבערו אש'.

בעל

א"א לומר זאת כי באופן עקרוני לא פוסקים את ההלכה מסברות.

הלך

אם עבודה דוחה שבת פירוש הדבר שהעבודה היא דבר שאין מפסיקים אותו גם עבור עניינים הלכתיים (ובזה אפשר לומר שזה משום שנאמר 'במועדו'). אם רציחה איננה דוחה שבת פירוש הדבר ש'רציחה' כלומר דין הרוצח הוא דבר שכן מפסיקים אותו עבור דברים הלכתיים. אם כן נראה בבירור, שלא נפסיק את העבודה עבור העניין ההלכתי של דין הרוצח, שהרי עבודה דוחה דברים הלכתיים (לפחות עד שהיא מפסיקה ע"י העושה אותה, כלומר שעזב את המזבח, כמשל). מה גם שדין הרוצח איננו אמור לדחות דברים הלכתיים, לפחות כאלו ש'יש להם מתירין', כמו שאינו דוחה שבת. אני חושב שיש פה מה להוסיף, אבל יותר מזה אני לא יודע. זה בכל אופן הבסיס, כפי הנראה, לדברי חז"ל אלו.

מיכה
תתיחס לסברה כפירכא.

מיכה

אתה נשאר במישור הצורני ונטול הסבר מעבר לביאור ההצרנה, הביטוי "דברים הלכתיים" הוא מאפיין של כל הלכות התורה כולה, ולשיטתך גם רציחה היא "דבר הלכתי", וכי להרוג רוצח אינו ישום משפט התורה, נא חזור וקרא את מה שהבין בעל בעמיו בשאלתי.

לדוגמה:

"אם עבודה דוחה שבת פירוש הדבר שהעבודה היא דבר שאין מפסיקים אותו גם עבור עניינים הלכתיים (ובזה אפשר לומר שזה משום שנאמר 'במועדו')."

היא גופא שאלתי, האמנם כדבריך כל דבר הלכתי? ואולי כי יש איזה מישור יחוס מסוים שבגללו עבודה חמורה משבת - הרי שתיהן בין אדם מקום, או בהכרח עבודה תתנגש בשבת ואם לא תדחה היה צריך לבוא צווי מפורש שאין עבודה כלל בשבת משא"כ רציחה?

"אם רציחה איננה דוחה שבת פירוש הדבר ש'רציחה' כלומר דין הרוצח הוא דבר שכן מפסיקים אותו עבור דברים הלכתיים".

ואולי דווקא ישום משפטי רציחה לא נדחה מפני השבת, כי רציחה ניתנת לעשות בכל זמן, או כי לא יהיה רוצח ניצל ולא יבוער הרע מהארץ, או כל נימוק ייחודי אחר?

"אם כן נראה בבירור, שלא נפסיק את העבודה עבור העניין ההלכתי של דין הרוצח"

הרי לפני רגע טענת שרציחה נדחית מפני דבר הלכתי משמע שהיא לא דבר הלכתי כאותם דברים הלכתיים שנדחית מפניו, אתמהה!

"שהרי עבודה דוחה דברים הלכתיים (לפחות עד שהיא מפסיקה ע"י העושה אותה, כלומר שעזב את המזבח, כמשל). מה גם שדין הרוצח איננו אמור לדחות דברים הלכתיים, לפחות כאלו ש'יש להם מתירין', כמו שאינו דוחה שבת".

לא הבנתי - רציחה = "דבר הלכתי" או לא?

 

תוקן על ידי הלך ב- 17/02/2009 17:19:00

מי כתב את הדברים הבאים על פרשיה בפרשתינו ולאיזו פרשיה כיוון:
"והנה דרך אנשים הכורתים ברית יחד והיו לבשר אחד ודעה אחת אז דרכם למסור כאו"א נפשו עבור חבירו ונמצא דמם מעורב יחד כי הדם הוא הנפש שהוא עיקר כח הנפשי וכמ"ש האברבנאל בספר מצמיח ישועה-דשורש הדבר של כריתות הברית הוא הנוהג שבעולם כששני מלכים כורתים ברית לתווך אהבה ביניהם ולהיות כ"א בעזר וסיוע של חבירו אוז שותין כ"א כוס יין וכ"א נוקף אצבעו ומורידין טיפה של דם לתוך הכוס. וכ"א שותה כוס המעורב בטיפת דם של חבירו וזה הדבר מורה שמערבין את דמם, הוא החיות שלהם כי הדם הוא הנפש להיות להם לב אחד ויהיו בהם אחדות - וכ"א מחויב ליתן דמו ולמסור נפשו עבור חבירו זהו כריתת הברית - והנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא...