"ערכאות"-אתם והוא

א. הקביעה שעל פי דין תורה התביעה אינה צודקת, רחוקה להיות מדויקת.

ראה מאמרו של פרופ' נחום רקובר, ביחוד פרק ב:
http://www.daat.co.il/daat/kitveyet/sinay/allashon1-4.htm

ב. אמנם בתורה לא הוזכר חיוב תשלומים על לשון הרע, למעט במוציא שם רע על בתולת ישראל, אבל בתלמוד ובפוסקים קיימת ענישה כזו, כידוע ממעשה זיגוד וטוביה ובאותו בחור שאמר פתח פתוח מצאתי.

ולשון הרמב"ם (חובל ומזיק ג, ה): "המבייש את חברו בדברים, או שרקק על בגדיו - פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו".

אין ספק שבמציאות שלנו בה ניתן להשמיץ אדם בכל העולם תוך מס' שניות, הרי ש'בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו' מתבטא בקנסות גבוהים יותר מהתקנות שתוקנו בעבר. אם המבייש תלמיד חכם 'קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמישה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע' (רמב"ם שם; 'וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ ובין בחוצה לארץ'), הרי שכיום ניתן לדבר על סכומים גדולים יותר, ולא רק על תלמיד חכם (ההוראה על בית הדין לגדור אינה אמורה על ביוש ת"ח ביחוד, כי אם על ביוש כל אדם מישראל).

ג. אם ישנה הסכמה/מנהג המדינה על קנסות לשון הרע, בית הדין (שאינו קיים, ולעניננו אותם 'גדולי ישראל' שהובא ההוראה בשמם) אינו זקוק לקבוע תקנות משל עצמו, ודי בכך שהוא מבטא את הסכמתו העקרונית להכנס בכלל ההסכמה הנהוגה.

 

_________________

רודולף 

רב מיכי כותב
אגב, יש הגיון רב לאשר פנייה כזו, שהרי במקום שבו ההרתעה בפני דיבה אינה יכולה להסתמך על יראת שמים ועונשי שמים, אין ברירה אלא לאכוף זאת בחוק ובסנקציות ממוניות

האם זה מתיר לעבור על העבירה החמורה, של ובחוקותיהם אל תלכו- כלומר הערכאות- שנאסרו על ידי כל גדולי ישראל,

האם זו לא מצווה הבא בעבירה? הרי כך אפשר להתיר גם בדיני ממונות , להשתמש בערכאות- בגדר שלא ירבו גזלנים בישראל? ועוד היד נטויה לפרצות רבות בחומה זו, של איסור להשתמש מבערכאות!!!!

_________________

מודה ועוזב

נישט,

השאלה של הכלי חמדה באה מנקודת מוצא מצומצמת שדנה לפי קריטריונים הלכתיים צרים, בלי לבחון את משמעות התוצאה. לא יתכן לבחון דיני ממונות רק בכלים של ל"ת, שחייב ליתן כל ממונו כו', כי אם עשית כן נתת ממונם של ישראל הפקר גמור, וכל אלם עכו"ם שיעשוק אותם לא יעמוד לדין בשום ערכאה, וזה לא יתכן.

לא מדובר בשיקול מטא-הלכתי, אלא הלכתי מובהק. כל דיני הממונות באו ליצור חברה מסודרת, למנוע אנרכיה מוחלטת ומעשי גזל, ואם ישנן שתי חברות החיות זו לצד זו, שמצד אחד באות במגע אחת עם השניה בעניני עסקים ומצד שני כפופות למערכות משפט שונות, חייבת להיות הכרה מסויימת של אחד בשני (כמו שיש בין בית משפט במדינות שונות), בפרט של החלש בחזק.

השיקול הזה תקף לחלוטין גם כאן במדינת ישראל, ולכן אם אנחנו מסכימים שבית דין היה עונש את העיתונאי שהוציא דיבה (כמו כל בתי הדין בכל הדורות, שהטילו קנסות (גופניים וממוניים), כמפורט לעיל), הרי ששיקול הלכתי מובהק זה מחייב שעתה, שאין אפשרות להביאו על ענשו בבית דין כזה, יוכל הנפגע לתבוע במערכת המשפט שהעיתונאי כפוף לו.
כי - כאמור - ראש לכל יש לקבוע שלא יתכן מצב שבו שני אנשים החיים זה לצד זה, תהיה לאחד הגנה משפטית שלאחר אין.

_________________

רודולף 

אוסיף כי הדבר דומה לנזקי גרמא. האם כשבי"ד יתחילו לדון בנזקים כאלו זה יהיה גזל?
אלו תקנות הקהל, ובודאי לא גרע ממנהג. וכשיש מנהג לשלם על משהו אין כאן גזל (ובזה תשובה גם לאידך).
ואם אכן לא היה כאן נזק, ביהמ"ש לא ייתן לו את הדבר, ובא לציון גואל.

נישט,
ראה דבריי כאן. ועוד, דיני 'בל תלין' הם לא היחידים שתלויים במנהג, אלא כל דיני הממונות (ולא רק הם). והן הן דבריי.
והחוק הוא הוא תקנה, או כתקנת הקהל או מדין מנהג. ועדיין איני רואה הבדל מפראג. 

_________________

מיכי

לידיעתכם, לפי חוק איסור לשון הרע ניתן לחייב את הפוגע לשלם לנפגע פיצוי, עד ל-50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.
דומה יותר לדיני קנסות מאשר לדיני נזיקין.

שכן, אז מה?
קנסות גם הם חלק מדיני נזיקין (כמו פלגא נזקא קנסא).

_________________

מיכי

מיכי

אני לא בטוח שבית דין היה עונש בכל חומרת הדין את העיתונאי שפרסם את הדיבה, בית הדין לא היה חושב באותו כיוון שחושב בית המשפט, וכשיהיה ברור לבית דין שלעתון לא היו כוונות לפגוע אישית בהרב וייספיש, ושהעתון התנצל על הטעות, הוא היה סוגר את הענין, לא כן בית המשפט.

בפתיחת האשכול כתבתי:

"לכם אסור ללכת לבית המשפט, והיה באם תפנו לבית משפט, ולא לבית דין רבני, אפילו כדי לתבוע כספים שמגיעים לכם עפ"י ההלכה, תהיו בחרם, אך למי שמקורב לגדול הדור, מותר ללכת ...".

דבר לא השתנה מאז, מלבד שניתנה רשות לצבועים לכתוב על הצביעות:

http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=42210

על צועקי 'ערכאות' ובעלי מוסר כפול • בשולי פרשת יתד נאמן

אותם ש'הזדעזעו' כל השנים מכל פניה לבית המשפט וזעקו 'ערכאות', הם אלה שפנו לבית המשפט בפרשת יתד • אוסדיטשר תוהה: איך ישפיע המוסר הכפול על דור העתיד?

עו''ד משה אוסדיטשר, בחדרי חרדים 19:59 28/06/2012

השבת קיבלתי לידי חוברת מהודרת, אשר צורפה לעיתון יתד נאמן בשבת פרשת קרח.

מקריאת החוברת עולה חשיבות השלום, דפי הכרומו מסבירים באופן מעמיק את החומרה שבמחלוקת, את ההפסד שנגרם לכלל הצדדים, ואת העובדה שאין בפועל מנצח.

עיינתי שוב ושוב בחוברת, ולא מצאתי ולו מילה אחת על הנעשה בעיתון 'יתד' עצמו. מי שאינו מכיר את רזי הפוליטיקה, יכול היה לחשוב כי האמת והשלום אהבו, ולא היא, כידוע.

אני אישית אינני מכיר את רזי הפוליטיקה הפנימית בעיתון, ועלי לציין כי אינני מעוניין להבין במחלוקת זו. אך הבעיה המהותית כאן היא הצביעות החוזרת ונשנית: מחד גיסא הם מעוניינים להתוות דרך, אך כאשר הדבר נוגע לכיסם הפרטי נוהגים הם בפועל כ'פשוטי העם', הולכים לערכאות המשפטיות הכפופות לחוק הישראלי ולא לדין התורה, ויוצאים בריש גלי נגד הנחיות גדולי הדור, ובכך גורמים גם לחילול ה'.

העובדה שהמחלוקת בין הצדדים עברה לבית המשפט, כאשר טרם התעוררה המחלוקת, העיתון היה 'מזועזע' כל כולו מפניה לערכאות, ומהרמת יד בתורת משה, מוכיחה בעליל כי מדובר בצביעות שאין גדולה ממנה. מה גם שמדובר בתקדים מסוכן, בו עיתון מוביל מוכיח שכאשר מדובר באינטרסים האישיים שלו, אזי הכללים לפיהם בית משפט מהווה 'ערכאות של גויים' תוך הרמת יד בתורת משה, אינו חל עליהם. אם כן, מדוע בסכסוך בין 'פשוטי העם' ייבצר מהם לפנות לערכאות? על כך אין לי תשובה.

הבעיה אינה בפן העיתונאי, עיתון 'יתד' הוא עיתון הדגל של המגזר הליטאי, העיתון מצטייר כעיתון הנתון לפיקוחה של וועדה רוחנית. איזה מסר עובר לבני הנוער ולבחורי הישיבות כאשר הם רואים התנהלות כזו, ואיך תשפיע ההתנהגות על גיבוש דרכם בעתיד והקשבתם להנחיות גדולי הדור?

אינני מביע דעה לגופה של המחלוקת, גדולי הדור הם אלו שצריכים להחליט בנושא, אך הבעייתיות היא באופן ניהול הסכסוך, מה שלא נראה ונשמע גם במגזרים אחרים שאינם חרדים.

גם בסכסוך עסקי יש דרך וכללים לנהל אותו על פי דין תורה ובצורה מכובדת.

נכון, אני עורך דין, ופרנסתי היא - בין היתר - בערכאות, אך לפחות אינני צועק בכיכרות 'ערכאות', ומשתמש בשרותיהם של ערכאות אלה כשמדובר בנושא אישי".

אהבתי את שכתב:

"מה גם שמדובר בתקדים מסוכן, בו עיתון מוביל מוכיח שכאשר מדובר באינטרסים האישיים שלו".

מתחת לאיזו אבן הוא זחל העורך דין הנכבד מיום שהגיע לגיל דעת (דייקתי בלשוני) עד לכתיבת המאמר"?

עבורי שתי השורות האחרונות שבסוף המאמר אומרות את הכל:

אני עורך דין, ופרנסתי היא,,,

איך טיעון זה מצדיק את התנהגותו אותה הוא חושב לפסולה?

"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". (סוטה דף כב עמוד ב).

ממי יש לפחד יותר, מעתון צבוע או מעורך דין צבוע?

האיסור לדון בערכאות נחלק לשנים.

א.      אין דנים כדין תורה.

ב.      גם אם דנים כדין תורה אסור לדון הערכאות.

התשובות שניתנו כאן, גם אם נקבלם, פתרו בעיה אחת והותירו על כנה בעיה ב'.

גם כאשר מדובר ב"ידיעות אחרונות" יש לתבעם תחילה לדין תורה וממ"נ.

אם יסרבו, יתקבל היתר לדון בערכאות. אם יסכימו, שיפסקו הדיינים על פי שנאמר כאן שהוא דין תורה.

פניה ישירה לערכאות מאן דכר שמיה.

ייתכן

<פניה ישירה לערכאות מאן דכר שמיה>

שמיה הוא הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית בירושלים. ראה תשובות והנהגות ח"ג סימן תמא, שכתב: "אכן אדם שהוא אפיקורס או מחלל שבת בפרהסיא וכדומה, או פירמא שברור בודאי שלא ילכו לב"ד, ראוי להזמינם פעם אחת או עכ"פ לקבל רשות מב"ד, ושמעתי שכן הורה הגאון בעל מנחת יצחק... ולע"ד טעם נכון לשלוח פעם אחת הזמנה בכתב אף שברור שלא יבוא" אך בתשובות והנהגות ח"ג סימן תמה, הוא כותב: "... נראה דהיכא שהנתבע מחלל שבת בפרהסיא וגם מנותק מחיי דת מה לנו להטריח ב"ד להתרות". תוכן שתי התשובות הועתק בתשובות והנהגות ח"ה עמוד תקנא, סעיף ד מסוף טור א, הועלה כאן:

http://dl.dropbox.com/u/17931035/%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%94%20%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9F.jpg

לדעתי הבעיה אינה חוסר ההזמנה לדין, אלא ההיתר לתבוע כסף שלא מגיע ע"פ תורה.

אלא שכנראה שהיא אינה בעיה בעיניהם.