האם יש מצווה לשפר את המידות?

אראל

ההנהגה ברחמים היא באופן של דרך האמצע בין אכזריות לבין רחמים יתירים.

אמנם בדבר אחד אתה צודק עיין במו"נ על אתר שרבינו הגדול העירנו על כך שעכ"פ יש לשים לב שיש מידה אחת של חרון כנגד יב של רחמים.

דעת לנבון נקל:

המושג דרך האמצע הוא מושג ישומי בתוך מידה.
תיאור המידות במו"נ הוא תיאור רב מימדי של אפשרויות הנהגת כוחות הנפש.
אף זאת, אין התיאור במו"נ תיאור פסיכולוגיסטי של מכלול הכוחות, אלא תיאור פילוסופי יצוגי וסמלי של ריבוי הכוחות.

אראל,

מדוע שלא תתבונן בשיטת הדרך האמצאית, שישנן שלש דרכים, האחת קיצונית לכאן, השניה קיצונים לשם, ושלישית בתווך. ההולך בדרך האמצעית שואף לדרך מסויימת שהיא שאינה קיצונית ע"פ היחס לשתי הדרכים האחרות, אבל יש לה מתווה בפני עצמה, המתווה ס"ה נמדד ע"פ וביחס לדרכים אחרות שמסומנות על אותה מפה.

הקב"ה רחמן, אבל לפעמים הוא משתמש במידת הדין, לפעמים הוא נפרע מהרשעים, הוא מעניש את עוברי העבירה. לפעמים הוא שם את הרחמנות בצד, לצורך דברים אחרים שלא מסתדרים עם הרחמנות הגדולה שלו.

גם לפי הרמב"ם דרך האמצע אינה ממש סימטרית באמצע, לדוגמה בין הכילות לנדיבות, צריך לאמץ את האמצעיות, דהיינו קצת מכל מידה, או את שתי המידות יחדיו והאחת מגינה מפני קיצוניות חברתה, ובעצם נוצרת מידה חדשה,אמצעית. המידה האמצעית היא לא ממש באמצע, הרמב"ם כותב שכדי להגיע למידה הנכונה הקמצן יתנהג בנדיבות, והפזרן בכילות עד אשר תסלל הדרך האמצעית. וכמה צריך להקצין לצד הנגדי בכדי ליצור אמצע? תלוי לאיזה צד פונים, אם לנדיבות צריך להקצין הרבה, ואם לקמצנות צריך להקצין פחות, מפני אוכן של הדרכים.

_________________

מ. זוהר

מעניין. בפ"א מדעות הרמב"ם פותח בהצגת שיטתו על הדרך האמצעית, ומסיים את הפרק באמירה שהחתירה לדרך האמצעית היא מצות עשה שנאמר והלכת בדרכיו, והנה כאן נשאלת שאלה כיצד שני המושגים מתיישבים יחד, בעוד שלרמב"ם אלו דבר אחד.

נטיה מעט לצד אחד נקראת אצל הרמב"ם חסידות והיא רצויה אך אינה מצווה.

והערה סמנטית משמעותית לדיון על תיקון הנפש או שמירת ההנהגות (בעמ' הקודם):

המונח 'מידות טובות' משתנה מטקסט לטקסט. יש שאצלם 'מדה' היינו תכונת אופי (כשגור בספרי המוסר), ויש שמשמש במובן הנהגה, מלשון 'במידה שאתה מודד', וכמו שמצאנו באבות 'ארבע מידות באדם וכו''.

אצל הרמב"ם, בשורש תשיעי, מידה היא הנהגה (ולכן מכליל בה שנאה וכדו' שהיא מעבירות שבלב אבל לא באופי), להבדיל מדעה שהיא ידיעה נכונה, ואילו ביד המידות האלו הפכו להיות 'דעות', כנראה בהשפעת המשנה 'ארבע מידות בדעות', המכנה את התכונות הפעילות כ'דעות' ובהן יש מידות - דהיינו מדדים.

_________________

רודולף 

ר' מיכי


נדמה לי שהמהרח"ו התכוון לעצם הנטייה שקיימת בנפש, ובפרט לארבעת הנטיות השורשיות (לגאווה, לתאוות הגוף, לעצבות, ולריבוי דיבורים). אדם יכול להתגבר על נטיות כאלו ולהתנהג כרחום וחנון, כדרכיו של הקב"ה, אך לא לתקנן. רבי חיים ויטאל שואל מדוע לא ציוותה התורה לתקן את הנטיות האלו, ועונה על שאלתו בכך שהן שורשים המשמשים להכנת הנפש לקיום המצוות. אדם שיעקור את נטייתו לתאוות הגוף, יכין את הנפש שלו לקיום התורה והמצוות לשם שמים (ואם אני זוכר נכון, אז בזמנו הבנתי שיש שם גם כוונה לומר שאלו לא דברים שניתן לשנות ברגע, ולכן לא שייך לצוות על כך).


מה ששטיינר כתב שיש שם ערבוב בין מידות לבין מצוות, זה כשרבי חיים ויטאל מסביר על הרגלים ונטיות הנולדים מארבעת העיקריות (שגם אותן הוא מכנה "מדות"). שם הוא מונה את המידות הרעות יחד עם הרגלי העבירה שנובעים באופן ישיר (וכמעט תמידי וקבוע) מהנטייה - מהמידה הרעה. אדם שהולך רכיל בדרך קבע, הוא מגדיר אותו כאדם שלא הרגיל את עצמו לתקן את מידת ריבוי הדיבורים ולא כאדם שבוחר בכל פעם ופעם ללכת רכיל, אך וודאי שהוא בכל פעם ופעם עובר עבירה מן התורה.

ר' מיכי

מקוצר הזמן לא יכלתי להיפנות, ועתה אשיב על שאלותיך להודעתי (הראשונה לעיל עמ' 1), ושאלותיך בצהוב. 


"לא הבנתי במה אני צודק. אם באמת יש מצווה כזו, אז מדוע האחרונים מפלפלים בזה?"

מיכי,

לדבריך, "עלה במחשבתי שהמצווה בניסוחו של הרמב"ם היא הליכה בדרכיו של הקב"ה, כלומר לעשות מעשים טובים, אבל לאו דוקא לשפר את המידות. זה מניח כמובן ש'מצוות' שיפור המידות אינה מתמצה בהתנהגות נכונה אלא בתיקון הנפש."
 
מדבריו של הרמב"ם ניתן לסכם ולומר ש'הליכה בדרכיו' כוללת את קיום כל מצוות התורה- וגדולת חכמת פנימיותה של תורת משה היא שהמצוות מביאות מאליהן את האדם לשיפור מידותיו ותיקון נפשו-

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות.

וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפיאה, והפרט והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו", הרי כל זה קרוב ליהירות, כדי שנתרחק מקצה הנחיתות רחוק רב, ונתקרב לקצה היהירות עד שתתיישב בנו השועות (=הנדיבות).

ובזאת הבחינה תבחן רוב המצוות ותמצאן כולם מסמלות כוחות הנפש, כגון הפסקת הנקימה וגאולת הדם. באומרו:

להעיר כי בפגישותי הראשונות עם נוות ביתי שתחי' בארתי לה כי אני מהנדבקים במידותיו של הקב"ה, ובפרט אני מהמהדרין בעניין של "ונקה לא ינקה".

לגופו של עניין, תגידו, מישהו פה מכיר מאן דהוא ששיפר איזו מידה שלו?

ולמה מתכוונים חז"ל כשהם אומרים מתוך שלא לשמה בא לשמה?

_________________

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/teyman-2.htm

(עוד מקור מהרמב"ם המדבר על כך שקיום המצוות מביאות מאליהן את האדם לשיפור מידותיו)

"...הדת האלוהית האמיתית, שחכמתה בפנימיותיה, ושאין לה שום צווי ולא אזהרה, שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המידות ומעלות הדעות, להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמויות האלו: כלומר השלמות הראשונה, שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב העניינים הנאותים לאדם. והשלמות השנייה, שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כוחו של אדם..."

_________________

שנרב_נ: עכשיו אני מבין למה בשלוש עשרה מידות שאנו אומרים בתפילה מחקו את ה"לא ינקה"...

ומה עם הידבקות במידות קנא ונוקם?

לגבי שאלתי על דרך האמצע, אנסה לסכם את התשובות כפי שהבנתי אותן (לא הבנתי עד הסוף):

ישנן שלוש דרכים אפשריות לקשר בין דרכי ה' הכתובות בתורה לבין "דרך האמצע" של הרמב"ם:

1. הרמב"ם עצמו אומר שזה אותו הדבר, העיקרון של "דרך האמצע" הוא המצוה ללכת בדרכי ה'.
* אך לא הבנתי את דבריו, שהרי בתיאור של דרכי ה' בתורה "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת..." - אין כל רמז לעיקרון של "דרך האמצע". כמובן, אפשר להגיד על כל מידה ומידה שהיא "אמצעית" על סקאלה כלשהי, אבל זה ממש לצייר את הסקאלה מסביב לחץ... לא ברור לי איך אפשר להסיק, מהמצוה להיות רחום, שיש לשמור על דרך האמצע גם בעניינים אחרים.

2. אפשר להגיד שהעיקרון של "דרך האמצע" קודם להליכה בדרכי ה', מעין "דרך ארץ" שקדמה לתורה: נקודת המוצא היא לשמור על איזון, אבל התורה מלמדת, שבמידות מסויימות יש לנטות לכיוון מסויים, וכפי שכתב זוהר: "דרך האמצע אינה ממש סימטרית באמצע".
* אולם, על-פי הרמב"ם, הנטיה לאחד הצדדים נקראת "חסידות", והיא אינה מצוה (כפי שכתב רודולף).

3. ואפשר להגיד שהעיקרון של "דרך האמצע" מפרט את המצוה ללכת בדרכי ה', כמו שכתב כמתעסק: "המושג דרך האמצע הוא מושג ישומי בתוך מידה". יש מצוה להיות רחום, והעיקרון של "דרך האמצע" קובע שיש לקיים מצוה זו בצורה מתונה, ולא להקצין.
* אולם, אם זו משמעותו של העיקרון, לא הבנתי מניין לרמב"ם עיקרון זה? אולי התורה מתכוונת שדווקא כן נקצין? אולי, כמו שצריך להקצין במידת הענוה, צריך להקצין גם במידת הרחמים?

ללכת בדרכי ה'? מה הוא רחום????
את התשובה אפשר לקבל, מניצולי השואה- שעדיין נשארו!!

אראל,
נוראות נפלאתי על מר. האם אינך יודע מנין לו זאת? מאריסטו. מבחינתו זוהי הנחה ברורה מסברא ולכן היא אינה צריכה מקור (כמו ידע מדעי). הרי אריסטו אמר שדרך האמצע היא הדרך המוסרית, וממילא ברור היה לו שגם התורה מתכוונת לזה.