|
|
| נשלח ב-5/2/2008 10:30 |
 |
| |
ירוחם ידידי
הבעיה לא מתחילה אם מדברים על ה' בלשון מושאלת, כי לשונו של האדם מוגבלת, וגם שכלו לא יכול להבין את מהותו של דבר לא גשמי, ולפיכך דיברה תורה כלשון בני אדם, כי מעשיו של ה' מורים על רחמנותו וכו', אבל כמובן לא מתכוונים לכלום, רק לה' אשר מציאותו הרוחנית איננה נתפסת בשכלינו כלל.
אולם הבעיה מתחילה אם מייחסים לכל אותם מידות ותכונות מציאות ממשית, זה עבודה זרה ממש, כפירה באלהי השמים והארץ, וכעת יבואו כל אותם מלומדים, ויגלגלו עיניים צדקניות, לא התכוונו לה', התכוונו לאורו, התכוונו לנאצליו, התכוונו בכאילו, אמונת ישראל נהפכה לאמונת ה"כאילו".
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 10:40 |
|
| |
מי אמר שיש מצווה לשפר את המידות?
התורה ציוותה אותנו להניח תפילין ומי שלא הניח אמור לעשות תשובה, כמו כן התורה מצפה מאתנו להיות בעלי מידות טובות ומי שלא הצליח עליו לעשות תשובה ולשפר את מידותיו, אבל להניח מלכתחילה שאדם נולד עם מידות פגומות שעליו לתקנם, מניין לנו דבר כזה? אם המידות אינן בכלל המצוות אזי שוב ניתן להניח שאינן שונות מהותית מבחינה זו.
צוטט כאן הגר"א על מטרת החיים כשבירת המידות, מה המקור של הגר"א?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 10:44 |
|
| |
ידידי
הרמב"ם מבקש ממני -או מצווה עלי- להדמות ולדבוק במעשי ה'. ולשפר לפי זה את התנהגותי??!!
למה להדמות? כשאין לי כל מושג, ולא יכול להיות לי כל מושג למה להדמות? ולפי מה להתישר!
לדוגמה מה הוא רחום- הוא רחום? האם אפשר להגיד עליו שהוא רחום במושגים אנושיים? האם אפשר בכלל למדוד את רחמיו? בהבנות האנושיות המוגבלות שלנו?
כשלמדתי בפעם הראשונה, על על מה תקנו -הטוב והמיטיב- הייתי אז נער צעיר מאד- הדבר הקפיץ אותי, כבר אז והרגיז אותי עד היום.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 10:50 |
|
| |
ירוחם
יפה כתבת
ה' חי אבל לא כחיי בני אדם
ה' נמצא אבל לא כמציאותם של בני אדם
ה' רחום אבל לא כרחמנותם של בני אדם
וכן על זו הדרך
אבל בטח שאין כאן מציאות ממשית, לא בכאילו ולא בערך, כי ה' נעלה מכל הגשמה או יחס לנאצל, כי גם יחס לאחר הוא הגשמה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 11:05 |
|
| |
תחשגחם
אין שום מצווה לשפר המידות, הכל נעשה בכדי לשבור את רוחו של האדם, ושכל הזמן יפחד, שהוא לא תיקן מספיק, והוא צריך להמשיך ולתקן,
וכך גורמים לו להיות תלותי בכל מיני רבנים, מורי דרך וגורויים למינהם, שמתעללים באדם ביודעין ובלא יודעין!
חלק גוזלים את נשמתו ואת חיי החופש שלו, וחלק את כספו ואונו. אבל שניהם בחדא מכתא עסקינן.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 13:04 |
|
| |
ירוחםשמ
אתה יותר קיצוני ממני
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 13:17 |
|
| |
נו בטח כשהלל הזקן, מורה הדרך והגורו הנודע אמר "אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי" הוא מן הסתם עודד בני אדם לשפר את מידותיהם בבחרותםכל עוד הם בגיל בו הם יכולים להתניע שינויים בחייהם- כדי שיפחדו וימשיכו ויתעקשו להשתפר מפני שידוע שכשיזקינו יהיה קשה מאוד לשפר את הרגליהם הרעים - הוא הרי הכיר את אמרתו של החכם באדם "חנוך לנער על פי דרכו כי גם כשיזקין לא יסור ממנה" - כמו כן גם אותו החכם השרלטן שהטיף שלא עלינו המלאכה לגמור ואף על פי שאין אנו ראשים להיבטל הימנה סתם רצה שבני אדם ישאפו לשלמות כדי להסיח את דעתם ולגזול את כספם ובכלל על ר' רבי לויטס השתלט שכרון הכוח שאמר לאחרים הווה שפל רוח מאוד מאוד מאוד כל זה כדי שהוא יוכל לגזול את חיי החופש שלהם..
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 13:32 |
|
| |
תחשגם,
יש כאלה הנולדים עם מידות? אתה יכול להצביע על תינוק בן יומו ולומר עליו שהוא קמצן או נדיב?
מאיפה לקחת את זה שמניחים שאדם נולד עם מידות פגומות? בני אדם נולדים עם נטיות לכיוון מסויים - הוריו ומחנכיו הם אלה האמורים להיות אחראים לנתב את נטיותיו לאפיקים חיוביים -כלומר: אם יהיה מי שייוולד עם נטיה לאכזריות ולשפיכת דמים - כמו למשל כשאמרו שזה שנולד במזל מאדים ילמדו אותו להיות שוחט או מוהל - וכאן יש גם סתירה ל'זאנר החדש של החסידות בה הפכו את היוצרות ובמקום ללכת בדרך קיום מצוות התורה כדי להשיג בה את תיקון הנפש - הם שוברים את המידות על ידי זה שהם הולכים לקצוות וחיים אותם כדרך קבע וכאורח חיים וזה במנוגד לדרך "תיקון הנפש" על פי תורה.
התורה ניתנה לאדם כדי להגיע כל אחד כפי יכולתו בהתאם לציווי התורה לשיפור מידותיו, או במילים אחרות המצוות המעשיות הם התרגום המעשי להדמות ולדבוק במעשי ה'
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 13:39 |
|
| |
תחשגם
אני לא קיצוני- אני בדרך הזהב- דרך האמצע!
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 14:09 |
|
| |
איך לא הזכרתי את המתעללים הסאדיסטים שאמרו "לפום צערא אגרא" שהשכר נמדד לפי הצער - למה לא יכלו לומר שהשכר נמדד לפי העונג? אלה התעללו באדם ביודעין או שלא ביודעין?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 19:52 |
|
| |
רִב: מצטרף לדברייך
תוקן על ידי אראלסגל ב- 05/02/2008 19:53:30
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2008 22:25 |
|
| |
שנרב_נ
כן, אני חושב ששיפרתי קצת ב"ה.
בדיוק כמו שבנפש קיימת נטייה לעצבות, כך גם יש אפשרות לפתח בה נטייה, שבד"כ חבויה, לשמחה פנימית. כשאדם מעורר את הנטייה הנגדית למידה הרעה הוא בהחלט משפר את מידותיו, לפחות במודע. כך ניתן לשפר את מידת העצבות, וכך ניתן לעבוד על כל מידה ומידה.
כנגד הנטיות הרעות שבנפש יש בנפש גם נטיות לדברים חיוביים, ועל האדם לפתח אותן, או ששבירת המידות הרעות מפתחת אותן (דרכי עבודת המידות שונות ומגוונות).
כנגד כעס שנובע בד"כ מגאווה - נטייה לענווה
כנגד תאווה - ביטול התאווה, שזו סוג של הנאה רוחנית בפני עצמה ויש בנפש נטייה גם אליה
כנגד עצבות - נטייה לשמחה
כנגד ריבוי דברים והמידות הרעות המשתלשלות ממנו - נטייה לשתיקה
איך עובדים על זה? מתרגלים להגיב נכון (לא במעשים אלא אפילו בתחושות) לאירועים, זה בהחלט דורש השקעה, אך זה בהחלט אפשרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2008 08:30 |
|
| |
ריב
הפרוש שציינת בא דווקא לעודד את אלו שמתאמצים ולא כ"כ מצליחים.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2008 08:41 |
|
| |
אבגד,
איך עובדים על זה? לי נראה שתשובתו של הרמב"ם תספק כל מי שמבקש לקבל תשובה אמיתית
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
והואיל ואין האדם בטבעו, מתחילת עניינו, בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק ח', והוא מתרגל בלא ספק במעשים מקטנותו, כפי מנהג קרוביו וארצו -
אפשר שיהיו אותם המעשים ממוצעים.
ואפשר שיהיו יתרים או חסרים, כמו שתיארנו. הרי נפשו של זה - חולה היא.
וראוי שינהגו בריפויה מנהג ריפוי הגוף.
וכשם שהגוף, כשיצא משוויו, התבוננו אל איזה צד נטה ויצא, ועמדנו כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי.
וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההפך ונשוב אליו במה שיעמידהו על שוויו;
כן נעשה במידות בשווה.
ומשל זה: כשנראה אדם שהגיעה לו תכונה בנפשו, יחסר בה נפשו מכל טובה, וזאת פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו - מן המעשים הרעים, כמו שבארנו בפרק הזה.
וכשנרצה לרפא החולי הזה, לא נצווהו על הנדיבות, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, שלא יבריאהו מחוליו.
אבל צריך שנביאהו לזה לפזר פעם אחר פעם. וישנה מעשה הפזרנות פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות.
וכמעט שהגיע אל תכונת הפזרנות או התקרב אליה, אותה שעה נפטרנו ממעשי הפזרנות ונצווהו להתמיד במעשי הנדיבות, ויתחייב בזאת תדיר, ולא יותיר ולא יחסר.
וכן כשראינוהו בפזרנותו, הרי נצווהו לעשות מעשי-הכילות ולשנותם. אבל לא נכפול עליו מעשה הכילות פעמים רבות. כשם שכפלנו עליו מעשה הפזרנות.
והנקודה הזאת היא סדר-הטיפול וסודו.
וזה, כי הפוך האדם מן הפזרנות לנדיבות, יותר קל ויותר קרוב, מהפוך מן הכילות לנדיבות.
וכן הפוך נעדר הרגשת ההנאה להיות זהיר, יותר קל ויותר קרוב מהפוך שטוף התאווה להיות זהיר.
לפיכך נכפיל על שטוף התאווה מעשי העדר ההנאה, יותר משנכפיל על נעדר ההרגשה מעשי-התאווה.
ונטיל על רך-הלבב את ההעזה יותר מאשר נטיל על המעז לנהוג ברכות הלבב.
ונאמן את הנחות ביהירות, יותר משנאמן את היהיר בנחיתות.
זה סדר רפואת המידות, וזכרהו.
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2008 08:42 |
|
| |
בעל,
לא הבנתי על איזה פירוש אתה מדבר
_________________
|
|
|
|
|
