בס"ד
השתקפות פרק מס' 33- פרק אחרון
שירה נותרה במסעדה, בקושי מודעת לעובדה שעיני כל האנשים מופנים אליה. טריקת הדלת של המסעדה הדהדה באוזניה שניות מספר לאחר שיוני עזב.
עיניה שהביטו בנקודה בלתי נראית, החלו לדמוע, שפתיה רטטו בתפילה אילמת. וולא כל הכנה ומחשבה מרובה, מבט נחוש הופיע בעיניה והיא יצאה במהירות בעקבות יוני.
צמרמורת קלה עברה בה כשיצאה מהמסעדה, ושירה לא ידעה האם זה כתוצאה מהקור או שמא מהדמעות החונקות את גרונה. מבטה תר אחרי מכוניתו של יוני, ובהבזק מהיר היא הבחינה בה בקצה מגרש החניה.
גם מהמקום בו עמדה הייתה יכולה להבחין בכך שראשו שעון על ההגה וכתפיו רוטטות מבכי עצור.
לפני שהספיקה לקרוא לו, יוני התניע את הרכב ונסע במהירות מבלי שיביט לאחור.
שירה הרגישה כאילו ליבה נתלש מגופה במשיכה גסה. ועוד לפני שהספיקו הדמעות הקודמות להתייבש, היא מצאה את עצמה מנסה למנוע את זליגתן של דמעות נוספות, אך לשווא.
בין דמעה לדמעה, תפסה אותה ההבנה החדה והברורה כל כך, היא רצה לעבר הכביש, מנסה לעצור מונית שעברה במקום.
"לאן?" שאל הנהג שפתח את חלון מכוניתו משהבחין בה.
"לבית הקברות" אמרה שירה, והתיישבה במונית, תרה בראשה אחרי המילים שצריכות להיאמר.
" שלושים וחמש, בסדר?" אמר הנהג בחביבות.
" זה בסדר גמור" אמרה בחיוך מאולץ, משועשעת במקצת, יודעת שגם אם היה מציע כמה מאות יותר הייתה משלמת כעת.
*
המצבה הייתה קרה מתמיד כשיוני העביר עליה את אצבעותיו בשעה שכרע לצידה. ממצמץ בעיניו במהירות, מנסה למנוע מעוד דמעות לזלוג על לחייו. המקום היה קודר מתמיד, העצים הערומים ניצבו מסביבו כאילו מודעות לצער שהמקום טומן בחובו, מניחות לעלי השלכת להתפזר מסביב למצבות ולהשרות אווירה קודרת עוד יותר.
ליבו סער בתוכו, לא ידע כיצד עליו להרגיש. התחושות שבו התערבבו ללא רחמים, כעס, אהבה, תקווה, דיכאון ותסכול. השקט ששרר בבית הקברות גרם לו להרגיש כאילו עיניים נסתרות מביטות בו מכל עבר חוקרות את מחשבותיו. אך זה לא שינה דבר מהרגשתו.
התסכול בער בתוכו, והכעס כילה כל רגש אחר. הכאב יצא מפיו ללא מעצורים באנחות לא רצוניות. ידיו נחתו על המצבה בכבדות מנסות להעביר לחציו השני חלק מהתחושות שעוברות עליו.
" דודי... איך אני אמור להמש-" התחיל לומר ובאותו הרגע לא יכול היה לעצור את רצף המילים שיצאו מפיו. המילים יצאו ללא בושה, הסתר או מעצורים.
" אם נגזר שהיית צריך ללכת, מדוע היית צריך להכיר את שירה לפני כן?, למה אתה לא כאן כדי שתוכל להגיד לי אם אני עושה את הדבר הנכון? למה היית צריך לעזוב? הייתי מעדיף שאני אלך במקומך!" הטיח במצבה הקרה שעמדה למול עיניו.
הרוח החלה לנשב בחוזקה כאילו מנסה לרמוז לו על הימצאותו של אדם נוסף בסביבתו, אך יוני התעלם במכוון מכל ניסיונותיו של הטבע להחזיר לו אהבה, והמשיך במלמולים למצבה כהמשך רציף לדבריו.
" היא אוהבת אותך ולא אותי..." אמר בלחש " מה חשבתי לעצמי כשני-"
"אני אוהבת אותך" נשמע קול מאחוריו.
יוני הפנה את ראש במהירות לעברה, מנסה לייצב את קצב פעימותיו.
" מה אמרת?" אמר, מנסה לעכל את נוכחותה.
" אמרתי שאני אוהבת אותך" אמרה בחיוך מהוסס, ביישני משהו.
" את מתכוונת לכך?" שאל באי אמון.
"כן, אני התכוונתי למה שאמרתי".
" אבל מה עם..." התחיל לומר תוך כדי שהתרומם מישיבתו על האדמה ונעמד למולה.
" דודי" השלימה שירה ללא שאלות, משתדלת להביט בעיניו ללא להרגיש מבוכה.
"כן, דודי" אמר יוני והביט בה במבט מצפה.
" יוני, אני לא אשקר לך... גם את דודי אני עדיין אוהבת".
ניצוץ התקווה שהופיע בעיניו לשניות מספר נעלם כלא היה, ודי היה בזה כדי למנוע משירה להמשיך ולדבר, אך היא אזרה את כוחותיה האחרונים שנותרו לה והמשיכה לדבר מתפללת בכל ליבה שיבין אותה.
" אין לי מה להסתיר ממך...כן, אני עדיין אוהבת את דודי" אמרה שוב דוקרת את ליבו.
" אני לא מבין...יצאת איתי בגלל שאני דומה לו? את לא חושבת שיש לי אישיות אחרת משלו? יש בי יותר מהדמיון לדודי" אמר את מילותיו בלחש, מרגיש את הכאב.
" יוני, זה לא מה שאתה חושב..." אמרה, אך יוני הפנה לה את גבו, בחשבו שבעוד רגע יפרוץ בבכי ולא היה מעוניין שהיא תראה אותו במצבו.
" תביט בי לרגע" היא אמרה, כואבת את כאבו.
בלית ברירה הוא הסתובב אליה, מנסה להתחמק ממבטה.
" לתוך העיניים יוני" ציוותה כשרעד עובר בקולה.
הוא הרים את מבטו באיטיות, העולם כאילו עצר מלכת, והשקט הפך לכמעט מוחשי. היא עמדה ממולו במרחק של מטרים בודדים, אך גם ממרחק זה יוני הבחין בדמעות שעל לחייה.
" מה אתה רואה?" שאלה בלחש, ומבלי לצפות לתשובה המשיכה, " אני אגיד לך מה אתה צריך לראות ברגע זה... אתה צריך לראות את האהבה שלי אלייך, את העובדה שאיתך אני רוצה להיות..."
" איתי?" שאל בגרון יבש.
"כן, איתך. אמנם אמרתי לך שאני עדיין אוהבת את דודי, אבל לא אמרתי לך באיזו צורה. אני אוהבת אותו כמו שאוהבים אהוב שהלך ולא ישוב, הוא לא כאן, וכפי שהוא נעלם, כך גם אהבתי הקודמת הוחלפה, ונעלמה ובמקומה נשארה אהבה, אבל באופן אחר... לא כמו אהבה של בעל ואישה..." אמרה ושתקה, מביטה בנעליה מסמיקה.
" אז... את לא יצאת איתי בגלל שאני דומה ל...לו?" שאל, מייחל בכל ליבו לתשובתה.
"לא...יצאתי איתך מפני שמצאת חן בעיני..." אמרה והסומק שבלחייה הלך והעמיק.
ליבו יצא אליה, כל תנועה מהוססת שלה הייתה כמו אוויר לנשימה בשבילה.
" ואת חושבת שבינינו יש אהבה כמו... של בעל ואישה?" שאל בחיוך.
היא הרימה את עיניה והישירה אליו את מבטה, תוך כדי הנהון קצר בראשה.
האושר הציף אותו בצורה שכמעט והפחידה אותו, בצעדים מהוססים ניגש אליה, מנסה לשלוט בגופו שרצה לרקוד מאושר.
" מקובל לכרוע ברך?" הוא שאל בחיוך, מביט לתוך עיניה.
"מה? אני לא מבינ..." התחילה לומר וההבנה החלה להתפשט בתוך עיניה במפתיע, גורמת לדמעות לזלוג מעיניה.
" אני מניח שלא... אז אני פשוט אשאל..." אמר וראה אותה משפילה מבטה וכתפיה רעדו מבכי עצור.
" אני רוצה שתביטי בי, שירה" אמר, נהנה לומר את שמה.
היא הרימה את מבטה ורעדה גם היא מהתרגשות כאשר שאל-
" התינשאי לי?"
" כן" אמרה מילה כה קטנה שהכילה כה הרבה מעבר.
הם השתהו כמה דקות בבית הקברות מחליפים תוכניות של אוהבים, מנסים לתפוס את הרגעים הנפלאים של שעת בין הערביים קסומה זאת.
*
הנגנים ניגנו את נעימת החופה מרטיטת הלבבות בצלילים רכים להפליא.
יוני, מלווה באביו ובאביה של שירה, שמואל, פסע בצעדים מהוססים לעבר שירה שהביטה בו בהתמסרות קדושה הניבטת מעניהן של כלות זה אינספור דורות.
ידיו הרועדות כיסו את פניה שטופות הדמעות בהינומה הצחורה, מתפלל ומייחל שיוכל לגרום לה אושר בכל ימי חייה.
הכוכבים נצצו מעליהם, שולחים את ברכותיהם לזוג הצעיר, מטים אוזן כדי לשמוע את הרב. דקות עברו, לחשושים של התרגשות בקהל, ניתן להבחין במספר נשים דומעות בין כל אותם קרובות משפחה. יהודית,חנה ובתיה, כולן שולחות את מבטן למרומים, מתפללות לבניין עדי עד.
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו..." אומר יוני ומתכוון לכל מילה.
הכוס נשברת כזכר לחורבן, ואילו יוני ושירה, מבטיהם מצטלבים, חיוכים של אוהבים.
*
יום שרבי ויבש, שנתיים עברו, מעגל נסגר.
יוני ושירה בבית הקברות, ליד אותו קבר מוכר וישן.
שירה חובקות בידיה את בנם בכורם, דמעות בעיניה,זולגות גם על פניו של הפעוט.
מעבירה אותו לידיו של יוני ורוכנת לעבר הקבר, מלטפת את המצבה הקרה ברוך,מנגבת דמעה.
"דודי, הבאנו אותו לכאן, ברך את דודי שלנו..." אמרה מתייפחת בנשקה את המצבה.
דקות שנדמו כנצח עברו ודבר לא קרה.
שירה התרוממה מהאדמה, נוטלת בידיה את דודי שלה.
ברגע שנטלה אותו בידיה, פתח הוא את עיניו ורוח קרירה החלה מנשבת, עיניו הכחולות מזכירות נשכחות נפתחו והביטו בעיני הוריו שהביטו בו ברוך, רואים את עיניהם משתקפות בעיניו.
דודי היה ויהיה תמיד חלק מהם.
-הסוף-
למכתב הפרידה http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2354214
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 02/02/2008 21:13:02
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
............
