מספר זכרונות של רב ליטאי

הגדרתו של לבנוני לא תמיד ניתנת להוכחה (הרי יש לך זייפן המתגאה במשובתו, כגון גולדשמיט וספרו של ערזלאי בן ברגלאי), במיוחד אם הזייפן אינו בחיים.

לענ"ד אפשר לנסות  לקבוע כלהלן:
"זיוף" הוא, אם כל חשיבותו של ספר תלויה בכך שהקורא מאמין לשקר.

לפיכך, "הכוזרי" אינו זיוף, שכן חשיבותו של הספר אינה תלויה בכך אם סיפור המלך הכוזר היה או לא היה.
 הירושלמי לקדשים הוא זיוף, שכן מלבד אספנים איש לא היה מציץ לתוכו אילו ידע שהוא פרי מוחו של ס"ט פרידלנדר.
ספרי רוזנברג הם זיוף, שכן [בניגוד לספרי מורו ארתור קונן דויל] עיקר חשיבותם בעיני קוניהם וקוראיהם הוא בכך שהאמינו שהמסופר בהם הוא אמת לאמיתה.
חמדת ימים אינו ענין לזיוף אלא לפלגיאט.
מכתבי הגניזה הם זיוף. כי "תוכנם הנעלה" אינו בעל ענין כלל אם לא נכתבו ע"י השמות החתומים עליהם. [אם כי כיום יש בהם ערך כספי, וכפי שכבר אמר האספן מוסאיוף, שאין לזלזל בזיופים, כי יש להם ערך כספי לא מבוטל].
ואחרון חביב ספר הזהר. לרוב קוראיו עיקר חשיבות הספר הוא מכוח אמונתם שנכתב מפי רשב"י, והיה אם יתברר להם שאינו מרשב"י אין להם בו אותו ענין, והרי זה זיוף. מצד שני, בעל הסולם כתב שאין זה משנה מי מחברו, ולשיטתו אין ערכו של הספר יורד אף אילו יתברר שכתבו אחד האחרונים, כי יהיה מי שיהיה כותב הספר, הרי הוא גדול מכל התנאים והאמוראים כו'. ואף לולא דבריו, הרי עכ"פ היום לאחר שנתקדש במשך דורות רבים ונעשה לחלק מ"שלשלת המסורה", טענת מזוייף פחות רלוונטית [ובדיוק כך היה קורה אילו היה פרידלנדר חי כמה מאות שנה מוקדם יותר והירושלמי לקדשים היה מתקדש].

לענין הספר נשוא האשכול, הרי הוא מצוי בקו התפר. מצד אחד מצינו שחוקר גדול כאתנחתא נטלו לידיו וקרא בו כמה דלתות בחשבו כי אמת נכון הדבר, הרי אם זיוף אין כאן, סוג של הטעיה יש כאן; ומצד שני, כמדו' שרוב קוראיו  יראו מיד שאינו אותנטי, אלא ימצאו בו ענין מצד היותו ספרות יפה.

_________________

רק להבהיר, שלא טעיתי בו בפועל מאומה. מאז שהספר הושם באתר היברו בוקס, רבים, אנשים ידענים קראו בו ושלחו אלי בהתפעלות על מסמך מדהים, שכן הי' ברור להם שזה אותנטי. כאמור, ברגע שהצצתי, חשדתי בו שזה ספרות היפה בעלמא, והאמת בגלל זה לא קראתי בו יותר משורה כאן ושם (ורק בגלל הכתיבה כאן קראתי יותר בספר לצטט) אך לא הי' לי משהו קונקרטי למצוא שזה רק ספרות. ואכן מתברר שאפילו החשד הי' מיותר,  ומלכתחילה הייתי אמור לדעת שזה נובלה היסטורית. ולכל הקוראים המשכילים זה ברור מיד.

_________________

מעתה זכינו לשלושה גדרים: זיוף, ספרות יפה, מעשה משובה.

מעשהו של גולדשמידט הוא מהסוג השלישי, מפני שרק שוטים היו אמורים ליפול בפח.
דוגמה קיצונית יותר: זיופיו של סטנוב (זוהר, משלי ועוד), שאנשים רציניים לא קבלו את דבריו כפשוטם, וגם הוא עצמו מרמז ב"הסכמות" שהוא אינו כאחרים שלוקחים מזולתם ותולים בעצמם, אבל הוא תולה את שלו באחרים...

אין כאן ספרות יפה אלא זיוף עם קריצה.

אין סיבה להמציא את הגלגל מחדש. חכמי העמים קראו לתופעה זו פסבדו-אפיגרפיה.
האם מחברי הספרים החיצוניים שתלו את דבריהם באדם וחוה, בחנוך שעלה השמימה  או בברוך בן נריה היו שקרנים וזייפנים וקוראיהם הלכו אחריהם שולל?
הדעת נותנת, וכך להבנתי גם מוסכם על חוקרי ספרות זו, שאין מדובר בזייפנות והטעייה, אלא באופנה ספרותית שהיתה מקובלת ועל פיה תולים ספרים חדשים במחברים קדמונים. איש מן הסתם לא חשב שהספר שבידו נכתב בידי אדם וחוה, או בידי האל בכבודו ובעצמו (מגילת המקדש מציגה עצמה ככזו).
אם היום אפרסם ספר המיוחס לשרח בת אשר - הרי אני בחזקת מי שכותב ספרות יפה, שכן איש לא יעלה על הדעת שאכן היא זו שכתבה את הדברים ואני מהדירם; לעומת זאת אם אוציא את זכרונותיו של חסיד גור או של רב ליטאי, ולא אודיע בפירוש שמדובר בספרות יפה, הרי שאני בחזקת זייפן המוליך שולל.
העובדה המכרעת שיש קוראים המוכנים לקבל את ספרו של זלאטקין כאותנטי היא זו שהופכת את זלוטקין לזייפן.
ואגב אורחא - אתנחתא איננו הראשון. בשעתו פרסם פרופ' אסא כשר מאמר גדול על אהבתו לספרות הזיכרונות, ובין הספרים היפים בעיניו מנה את ספרו זה של זלוטקין.

"העובדה המכרעת שיש קוראים המוכנים לקבל את ספרו של זלאטקין כאותנטי היא זו שהופכת את זלוטקין לזייפן".
קשה לקבל קביעה זו כמוחלטת.
כלום מעטים הם האנשים שקיבלו את ס' הכוזרי כאותנטי?
ומשעה שס' חנוך נכלל ב"אוצר מדרשים", האם אין מי שיאמין בו כתורה מסיני?
גם אני הק' פרסמתי קטעים מ"יומנו" של איינשטיין ופגישותיו עם הרבי בברלין ובפריז, ולא מעטים הם התמימים שקבלו את הדברים כפשוטם (ואף פנו לארכיון איינשטיין לבירור פרטים), האם זה מה שיהפוך את הפרודיה למעשה זייפנות?
אילו זלוטקין היה תולה את היומן ברב ליטאי ידוע, היה מקום לדון אם יש לייחס לו מחשבות זדון. אבל ברגע שהחוקרים יכולים לגלות בקלות שרב כזה לא היה ולא נברא, הרי שברור שלפנינו יצירה בלטריסטית.
לאידך גיסא, אילו היו מראיינים את זלוטקין והיה עומד בתוקף על דעתו שהזכרונות אותנטיים, היינו מגדירים זאת על-כרחנו כמלאכת זיוף.
לשם מסקנה סופית צריכים לדעת איך הוצגו הדברים בשעתם ואיך התקבלו, בסביבתו הקרובה ובחוג מכריו.