תכונות האדם כצורך אבולוציוני

ובקצרה:

"תכונות האדם הנפוצות, אינם בהכרח תגובה הולמת למצבים בהם הם מתעוררים. יתכן שהם רק "אמצעי" להגיע לתגובה נכונה, וזו יכולה להיות שונה לחלוטין מאיך שאנו חווים את התכונות עצמן. אמור מעתה, הכעס/הלחץ/האהבה אינו משקף בהכרח את מה שקורה, אלא את מה שאמור לקרות על ידו (כשם שיצר המין אינו משקף את תכליתו, אלא את הכלי שדרכו מושגת התכלית)"

כלומר, יתכן שאין מקום לבושה בעולם. הבושה היא רק אמצעי שנטע התהליך האבולוציוני/אלוקים, על מנת שאדם יפעל באופן מסוים, באופן שיגביר את סיכויי השרידה שלו [אליבא דדרוין] או את סיכויי העשרת הנפש שלו [אליבא דברי פלוגתתו].

מבחן,

אם נקח את דבריך על הכעס-  יוצא שהכעס הוא בכלל תכונה שאפשר שתהיה חיובית במקרים מסויימים - כלומר,  כל זמן שמדובר בזכותיו של אדם התגובה המתאימה תהיה כעס? האם אין דרכים טובות יותר וראויות יותר לעמוד על גזילת זכויות? או אולי התכוונת לומר שהביטוי לאי הסכמתו של אדם לדבר מה ( לדעתי, לא חייב להיות קשור בזכויותיו) הוא הכעס ? כלומר היצרים שנטע בנו האל הם כדי שיתנו בנו סימנים כיצד עלינו להגיב באינסטינקט?
  
(בחז"ל וברמב"ם, הכעס והרצון (מלשון התרצות) הם זה לעומת  זה- הכעס הוא ביטוי לאי הסכמתו של האדם לדבר מה - מודעותו של האדם לכך שהכעס הוא שלילי וגורם נזק לאדם בכל מקרה אמורות להביא אותו אל ההתרצות  - כמו שאמרו באבות : ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו - קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו - קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע.)

קשה לכעוס אמרו ולא אינו כועס. ללמדך שהכעס אינו מידה מגונה בפני עצמה אלא תדירותה המוכיחה את התפעלותה גם על קטנות. וראה מה שאמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו'. למי שאכפת מדברים, הוא אמור להתקומם, ורוח מלחמה מפעמת בקרבו, מחאה מבעירה את עצמותיו וההתקוממות קופצת את אגרופיו. אבל שוב, לא על קטנות.

[במדרגות מאד מאד גבוהות, על גבול המדרגות שהאוחזים בה נתלשים במידה ידועה מחיי הארץ, יש מה לדבר על ביטולו של הכעס כמעט לגמרי].

מבחן,

א) היות ויצר הכעס הוא יצר שמופיע באופן תדיר בחיי האדם, ( וביטולו לאדם שהוא אינו במדרגת מלאך צבאות השם,הוא בלתי אפשרי) ויש הרבה דברים במציאות האנושית בחיי היום יום, שהוא נתקל בהם, ואינו מסכים להם ושהביטוי הטבעי לאי הסכמתו בא ככעס - אי אפשר שיאמרו על אדם שהוא "אינו כועס" - אמרו קשה לכעוס כיוון שהכעס הוא רגש 'טבעי' שמופיע באינסטיקנט כתגובה לאי הסכמה, וזו פעולה בלתי רצונית שנעשית באדם ללא כל שליטה - על ידי חינוך עצמי במודעותו יכול אדם להשליט את רצונו ולהחליט שהוא אינו זורם עם היצר הזה,  כבר ב'תחילת' הכעס, והוא האדם שנוח לרצות - לכן, אי אפשר שנלמד מדבריהם כי הכעס הוא חיובי , כי אמרו קשה לכעוס ולא אינו כועס - מה עוד, שאמרו, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה - וראה בהלכות דעות ברמב"ם מובא שאפילו למטרת חינוך אדם יעשה עצמו כאילו הוא כועס - ולא יכעס באמת.

מתוך : "אתם ראיתם"  ש"י עגנון - ע' רפא

מורי זכרונו לחיי העולם הבא, היה מקפיד מאוד על עניין הכעס יותר מכל שאר העבירות, ונתן טעם לדבריו כי הלא שאר כל העבירות אינן מחליפין הנשמה כמו הכעס. והעניין כי כאשר יכעוס האדם יסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו ונכנס בו נפש מצד חיצונית. ולטעם זה כל הכועס נבואתו וחוכמתו מסתלקת ממנו ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד, כי מי לנו גדול ממשה רבן כל הנביאים כמאמרם ז"ל על פסוק ויקצוף משה על פיקודי החיל, ואף על פי שנתכעס על דבר מצווה וזה סופו טורף נפשו באפו, כי האדם טורף נפשו ועושה אותה טריפה וממיתה בעת כעסו ואפו והוא טורפה ומשליכה ממנו, ואף על פי שעושה אדם תיקונים לנפשו ומצוות רבות הכל נאבדין לגמרי, כי נאבד ממנו אותה הנשמה ובא אחרת במקומה וצריך לחזור ולתקן כבתחילה. וכן בכל פעם ופעם שכועס, נמצא כי כל הכועס אין לו תקנה, כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו ואם היתה מתעברת בו איזה נשמה קדושה לסייעו גם היא מסתלקת. ועל זה גם כן נאמר טורף באפו, ולא יוכל להשיג שום השגה מי שהוא בעל כעס, כי הוא בונה וסותר בכל עת מה שבנה. אך שאר העבירות אינה טורפת ועוקרת הנפש רק פוגם אותה ונשארת פגומה, ובתיקון יחוד לאותה עבירה יוסר הפגם ההוא. אך הכעסן צריך תיקונים וכוונות רבות לחזור ולהביאה אחר שנטרפה וכאילו אין לו תקנה כפי בחינת מציאות עניין הכעס. לכן צריך להיזהר הרבה מכעס אפילו על דבר מצווה. והרבה פעמים הוכיח אותי מורי על שהייתי כועס על אחי שהייתי לומד עמו ולא היה לומד כרצוני, אפילו בזה היה מוכיח אותי מאוד.

_________________

ריב
ברוכה הבאה למועדון המקובלים

_________________

כל חויה חזקה שהאדם ניטע בה עד שמיצמצמת דעתו, הופכת ל"חטא" "נחש" וכו', ובכעס זה מצוי הרבה יותר, כי כמעט תמיד כשהוא מופיע, הוא בעוצמה [והטעם כי זה בעקבות נגיעה בזכויות הקרובות לאדם] משא"כ בתכונות כלחץ אהבה שיש בהם חלשות יותר, ויש מהן הדרגתיות מאד. זו הסיבה להרחקה הגדולה שהזהירו מהכעס. אך אין משום כך ללמד על היותה תכונה "אמצעית" או תכונה משקפת, שבזה עוסק נושא האשכול בפתיחתו.

לפי התזה הזו התשובה לשאלתו של הרב מיכי "האם יש מצווה לשפר את המידות?" היא שלילית.

המידות מטרתן לגרום לאדם בכל מיני סיטואציות לפעול ע"פ אינסטינקט מסויים, לפי השיטה הזו אין כל עניין לעבוד על האינסטינקטים של המידות עצמן, צריך רק לגרום שהאינסטינקטים יובילו למעשים נכונים, שהכעס בלב לא יגרום לנקמה למשל, אבל אין כל צורך למנוע את תחושת הכעס עצמה. אולי אף יותר, יש אך ורק צורך להמנע מסיטואציות שבהן המידות יגרמו לאדם להגיב בצורה מסויימת, אבל אין צורך שהאדם יעבוד על עצמו בכדי שהוא יהיה יותר 'שלם'.

_________________

מ. זוהר

מבחן

כל זה נכון מהצד המלאכי שבאדם, אבל באדם יש גם צד יותר חומרי, ומהצד החומרי (אולי הנפש הבהמית) כל רגש הוא בעל משמעות, למשל כאשר אדם כועס הוא מרגיש שזה ממלא אותו, גם אם הוא כועס לצורך מצווה, זה ממלא אותו, זה נותן לו חוויה.

מבחן,

נראה לי שמקור הבילבול שלך הוא בהנחת יסוד מוטעית
אתה מתייחס ל'כעס' כמידה שוות משקל ובעלת עוצמה שווה אצל כל בני האדם- יש לך איזה מודד שעל פיו אתה קובע מה בגדר זכויותיו של אדם -  וקנה המידה שלך לעוצמת החוויות בחויות עצמן ולא קשורות לנטיות  גנטיות מולדות.  בעוד שבני האדם נולדים עם נטיות לרגשות טבעיות בעוצמות שונות, ושאינן ניתנות למדידה אובקטיבית - עוצמת הרגש היא סובקטיבית ומשתנה מאדם לאדם בהתאם לנטיותיו המולדות הטבעיות.  התקוממות והתפרצות הכעס היא תגובה ספונטנית של החלק הגופני ביולוגי, היא פעולה שנעשית בו, ואיננה תלויה ברצונו של אדם ( נניח אצל אדם בעל "לב רך" יכול להיות שהאהבה תהיה אצלו בעוצמה כל כך חזקה, עד  שהיא 'תעוור' אותו - וכמו שמשתמשים בקלישאה הידועה "האהבה היא עיוורת" אז סימן שהתופעה הזו של אהבה בעוצמה כל כך חזקה נחשבת גם כן לחזקה, לא פחות מהכעס - כי גם כאן 'דעתו מצטמצמת' ) - וזו הסיבה הגדולה להרחקה הגדולה שהזהירו מהכעס - ועל כל פנים, הדבר הראוי שבגינו ראוי לכעוס הוא בכבוד התורה - כל השאר הם בגדר "קטנות" -