"לאנגר: דחף אירוטי ביסוד היהדות ואהבת ה'יושבים'"
הכותרת המקורית של ספרן [ששונתה לנוכחית המשקפת את מתווה הדיון שבמאמר]:
תאוריה של חסיד בעלזא, ידידו של קאפקא
"הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע בימינו הנאורים"
מאת עפרי אילני
מרדכי גיאורגו לאנגר היה ידידו של קפקא ומורהו לעברית, חסיד ופסיכואנליטיקן, משורר עברי ומעריץ הלאומיות הגרמנית. אך בראש וראשונה רצה לכתוב מחדש את תולדות היהדות, מימי סדום ועד ימינו, כהתמשכות מסורת אהבת הגברים.
"כדי לתפוש, איזו אהבה שוררת בין ה'יושבים', צריך רק להיכנס לבית המדרש שהם עוסקים בו בתלמודם. יושבים זוג בחורים, שזקן רק החל לכסות את סנטרם, ולומדים באדיקות מתוך כרך תלמוד עבה. האחד מחזיק בזקנקן חברו, מביט עמוק לתוך עיניו, ומסביר לו תוך כדי כך סוגיה תלמודית סבוכה. ובמקום אחר פוסעים שני ידידים סביב החדר ומעמיקים בשיחה, חבוקים זה בזה... בפינה החשוכה עומד זוג. הצעיר מבין שניהם נשען בגבו על הקיר, והבוגר יותר רוכן עליו, פשוטו כמשמעו, כשהוא צמוד אליו בחלקו הקדמי של הגוף; הם מתבוננים זה בעיני זה באהבה, ושותקים. מה יכול להתרחש בנפשותיהם הטהורות? הם עצמם לא יודעים זאת".
האם פעלה המשיכה הארוטית בין גברים ככוח המלכד של חצרות הרבנים במזרח אירופה, ושל הקהילות היהודיות בכלל? מחשבה זו נתפשת היום כמוזרה, ואולי אף שערורייתית, לא פחות מבזמן שבו פורסם הטקסט המצוטט, בשנות העשרים של המאה שעברה. הוא נכתב על ידי מרדכי גיאורגו (דב) לאנגר - משורר, עיתונאי וחוקר קבלה צ'כי. לאנגר, שידוע בעיקר כמורה לעברית של פרנץ קפקא, נולד בפראג, אך נהפך בצעירותו לתלמיד ישיבה בחצר הרבי מבלז. בזה לא הסתיימו התהפוכות שבחייו הקצרים: אחרי שנים אחדות חזר לפראג, עסק בפסיכואנליזה, ומת ב-1943 כמשורר שולי בתל-אביב. את חיבורו התיאולוגי-הפסיכואנליטי היוצא דופן, "הארוטיקה של הקבלה" (Die Erotik der Kaballa), פירסם בגרמנית בפראג. בספר זה הוא מנסח את הטענה שעל פיה הדחף העמוק ביותר בדת היהודית הוא אהבת הגברים. ספר זה נשכח כמעט לגמרי, ולא תורגם מעולם לעברית. ייתכן שהסיבה לכך היא שבמהדורות הגרמניות שיצאו אחרי מותו של לאנגר, הספר צונזר וסורס, ונמחקו ממנו כמעט כל הקטעים העוסקים באהבת גברים (ביניהם הקטע שהופיע למעלה). גם שמו של הספר הוחלף בשם סטרילי יותר, "מיסטיקת האהבה של הקבלה".
בתצלומים נראה לאנגר כחסיד מזוקן וחמור סבר. בני זמנו התקשו לפענח את אופיו החידתי, ואת החלטתו לאמץ את אורח החיים החסידי ולהקפיד על קיום המצוות קלה כבחמורה. אך אם החזרה בתשובה נתפשה כמעין שיגיון מעורר סקרנות, את אהבת הגברים של לאנגר העדיפו להסתיר או להסוות ככל האפשר, בחייו ואחרי מותו. גם במקומות המועטים שבהם הוזכרה דמותו, נשמרה ההומואיות שלו כמעין סוד, או כפרט מביך שעדיף לא להדגישו יתר על המידה. "יש לומר ברורות: לאנגר שוגה באהבת רע", כתבה החוקרת מרים דרור, בעמוד 250 של המחקר המקיף והמרשים בסך הכל שהקדישה לשירתו. אבל קשה לראות בחשיפה הזאת פרשנות נועזת במיוחד, כאשר היא נלווית למחזור שלם של שירים הומו-ארוטיים, וביניהם השיר "אל-רעי", הכולל את השורות:
והיה כאשר אעלה על לבי אותה שעה של אושר,
יפי הלילה ההוא, בו שנינו הלכנו ברחוב,
ובנחת הנחת אתה את שכמי על זרוע
ב"הארוטיקה של הקבלה", לאנגר מבקש למעשה לכתוב מחדש את תולדות היהדות, מימי סדום ועד ימינו, כהתמשכותה של מסורת אהבת הגברים. בד בבד, אלה גם תולדותיו של "מאבק לא מודע בין שני זרמים ארוטיים": מאבקה של האהבה בין גברים, המתבטאת לדעתו בציווי "ואהבת לרעך כמוך", במסורת הנגדית של האהבה ההטרוסקסואלית, המנוסחת בציווי "פרו ורבו". לטענתו, "הזיווג בין שני אהובים הוא הוא היסוד לתורת ישראל כולה, בין שהוא מתקיים בין בני שני המינים ובין שהוא מתקיים בין בני המין הגברי בלבד". הספירה הקבלית "יסוד" מתגלמת באבר המין, המזרים את השפע האלוהי מן השמים לארץ. וכך, הארוס הוא ביטויה העמוק, הראשוני והנסתר של התורה, והתקיים זמן רב לפניה. לאנגר גורס ש"הרעיון של האקט המיני בצורתו הטהורה ביותר הוא הסיבה הראשונית של התורה ושל התגלות האל", ובמקום אחר הוא קובע: "הארוטיקה היא השליח, שבאמצעותו העביר לנו האל את התורה עוד לפני מעמד הר סיני". לפיכך, האנליזה של חוקי התורה וחשיפת הדחף האירוטי שביסודה של היהדות הן בבחינת רובד נוסף של לימוד התורה.
כמו חברו קפקא, ורבים אחרים מבני דורו בפראג, בסביבה התרבותית שלאנגר גדל בה כמעט לא היתה ליהדות המסורתית דריסת רגל. אביו היה סוחר מבוסס, וזיקתו לדת התמצתה בהימנעות מעישון בשבת. אף על פי כן, לפי עדותו של לאנגר, הוא נמשך לדת היהודית מילדותו, והחל ללמוד שיעורים פרטיים אצל רב זקן, על אף התנגדותו של אביו. ב-1913, בן 19, ארז מזוודה ונסע לגליציה המזרחית. "הבחור הפרגאי", כפי שהגדיר את עצמו, שלמד בגימנסיה צ'כית משובחת, ולא דיבר יידיש אלא צ'כית וגרמנית בלבד, נטש את בית הוריו והתייצב ב"אותה פינה נידחת של העולם" - חצר החסידים הגליציאנית. הופעתו של לאנגר בעיירה הדלה עוררה סקרנות והתלהבות בקהילת בלז, שסחפה גם את האדמו"ר מבלז עצמו. אבל אחרי תקופה לא ארוכה הוא חזר לפראג, מסיבה לא ברורה.
הזעזוע שגרמה הופעתו של האברך המוזר במשפחתו העירונית של לאנגר מתבטא היטב בדבריו של אחיו, פרנטישק, המתאר את חזרתו בתשובה של האח כמעין מחלה: "יחסה של משפחתנו העלה על הדעת את סיפורו של פראנץ קאפקה 'הגלגול'. שם מסופר על משפחה החורגת ממסלול הרגליה וסדריה משום שבנה נהפך פתאום למקק-ענק", כתב. "אחי לא חזר מבלז הביתה, אל ה'ציוויליזציה' - הוא הביא את בלז עמו, המשיך בהרגליו... הוא לא רחץ את ידיו לפני הארוחה, אלא הזיל, מסיר קטן, טיפות אחדות על שתי הבהונות. הוא לא הושיט ידו לאשה - אינני זוכר, אם הוציא מכלל זה את אמא - ובשוחחו עם אשה, אפילו היתה זו גברת יוליה הקשישה, היפנה לה את גבו. את תפילותיו שר בקול רם ובהתלהבות, כשהוא מתרוצץ בחדרו". גם מאוחר יותר, ב-1920, כשלאנגר החל כבר לעסוק בפסיכואנליזה, וקיבל את פרויד "כמורה הלכה מדעי", כהגדרתו של אחיו, הוא היה עדיין מסב את פניו הצידה בשעת שיחה עם אשה.
ההימנעות המופגנת מהימצאות במחיצתן של נשים עשויה להתפרש כקפריזה, או כשמירת מצוות קפדנית של חוזר בתשובה בעל קווי אישיות נוורוטיים. אלא שקריאת "הארוטיקה של הקבלה" מבהירה שלהתנהגות זו עשויים להימצא יסודות תיאולוגיים במשנתו של לאנגר. לאנגר סבור שביהדות הקדומה שלט עדיין הזרם הארוטי של האהבה בין גברים, אך במשך הדורות "גבר כוחה של האשה", כהגדרתו. "ניצחונה של האשה וחבריה, שאמנם היוו תמיד רוב בתוך כלל האנושות, במאבק בן אלפי השנים (בין אהבת הגברים לאהבת הנשים), מתבטא בראש וראשונה בכך, שעל ביצוע האקט המיני בין שני גברים נקבע עונש מוות (ויקרא כ, י"ג) - אבל לפי התלמוד (סנהדרין ה, דף נ"ה) רק אם הוא מבוצע דרך פי הטבעת (in anum)". וכך איבד הציווי הארוטי "ואהבת לרעך כמוך" את מובנו המקורי, והיה לחובה כללית של כבוד לאנושות.
בטרוניה על "נצחונה של האשה" יש ללא ספק מרכיב מיזוגיני מובהק. עם זאת, טענותיו מופנות בראש וראשונה אל המערכת החברתית המשפחתית-הפטריארכלית, המעדיפה את פונקציית ההולדה ומדכאת את התשוקה החד-מינית, ואת צורת הקיום של אחוות הגברים הארוטית. את הגילוי הבוטה ביותר של דיכוי זה מזהה לאנגר במלחמתו של הממסד הרבני נגד רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל), המקובל האיטלקי הנערץ בן המאה ה-18.
לוצאטו, שהחל להעמיק בזוהר כבר בהיותו בן 15, קיבץ סביבו חבורת תלמידים שחשו כלפיו אהבה ונאמנות מוחלטת. ידוע שבניגוד לכל מקובל אחר כמעט, לוצאטו לא גידל זקן, ובעיקר סירב לקחת אשה. התנהגותו הפרובוקטיווית של המקובל הכריזמטי, ובכלל זה גם הכרזותיו המשיחיות, עוררו שערוריה שהידהדה בקהילות היהודיות באירופה. בסופו של דבר, לוצאטו אולץ להתחתן, ואחר כך לעזוב את חבורתו ולגלות לאמסטרדם. על כך כותב לאנגר: "האנשים הנבערים לא יכלו להסביר את מסירותם של תלמידי לוצאטו לרבם האהוב, אלא בכך שמדובר במשיח שקר חדש... השקפתו בנושא האשה והאקט המיני עמדה למעשה בסתירה מוחלטת להשקפת העולם היהודית כולה: הוא החשיב את האשה ואת המשגל למכשול החמור ביותר בדרך לשלמות. הולדת ילדים היא שורש כל רע!" כך מעניק לאנגר פרשנות הומו-ארוטית לפולמוס המפורסם סביב פעילותו הקבלית של לוצאטו. "משטמה זו כלפי המשגל ההטרוסקסואלי אינה נובעת מהעדר ארוטיקה, אלא היא סימן לקיומה של אינוורסיה מודחקת".
תורתו התיאולוגית של לאנגר נועדה לשמש מסד תיאורטי בפרויקט ההחייאה של האהבה החד-מינית, שעליו הכריז בגלוי בשנים האחרונות לחייו. במכתב שכתב סמוך למותו ליעקב רבינוביץ, מבכה לאנגר על אהבת הרע כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה... ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע בימינו הנאורים האלה". עם כל זאת, קשה שלא לתהות אילו ביטויים אמורים להיות להתעוררותו של אותו רגש מדוכא בעם ישראל, וכיצד תיראה האחווה ההומו-ארוטית היהודית לעתיד לבוא. אף שלאנגר מוצא לרעיון זה מגוון של סימוכין בהיסטוריה היהודית ובמקורות היהודיים, הוא אינו מסתיר את העובדה שמקור ההשראה לאידיאולוגיית האינוורסיה הוא בתפישות פסיכו-ארוטיות גרמניות בנות זמנו. בראש וראשונה, הכוונה היא לתורתו של הפסיכואנליטיקאי הנס בליהר (Blueher), מבכירי האידיאולוגים של תנועת הנוער הגרמנית, ולאומן פרו-מלוכני, שבמשך כמה שנים אף הפך לנאצי נלהב.
בהשפעת הפסיכואנליזה זיהה בליהר שני יסודות ארוטיים הבונים את החברה האנושית: האחד הוא הקשר המשפחתי, בין הגבר לאשה, שמבטיח את המשכיותו של המין, אך חוסם את התפתחותם של מבנים חברתיים מורכבים יותר מהמשפחה. מולו ניצב העיקרון הנגדי של משיכה בין גברים, שעליו מיוסדות המדינה והציוויליזציה. בספרו "הוונדרפוגל הגרמני כתופעה ארוטית", מ-1912, תיאר בליהר את קבוצת הנערים החד-מינית המרכיבה את תנועת הנוער, או את פלוגת הלוחמים, כאחווה גברית (Maennerbund) מיסטית המלוכדת על ידי משיכה ארוטית, אך אינה מתממשת בהכרח בצורת משגל אנאלי.
רעיונותיו הפסיכולוגיים של בליהר הסתובבו בחוגי הנוער דובר הגרמנית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ושבו בקסמם לא מעט אינטלקטואלים יהודים צעירים, ביניהם כמה ממנהיגיה של תנועת השומר הצעיר. אלא שבתורתו של בליהר היה גם יסוד אנטישמי בוטה. היהודי, לטענתו, משועבד כל כולו לקשר המשפחתי-השבטי הנחות, וכל סוג של לכידות חברתית ואחווה גברית זר לו לחלוטין. מסיבה זו גזר הטבע על היהודים שלעולם לא יוכלו להיות עם, ויישארו תמיד גזע בלבד - מעין משפחה שהורחבה מעבר למידותיה הנורמליות.
לאנגר, מצדו, מעתיק כמעט במדויק את תורתו של ההוגה הגרמני - ובכלל זה את שנאת הנשים העזה שביסודה. אך באופן אפולוגטי הוא מתאמץ להוכיח לתיאורטיקן האנטישמי שגם היהודים יודעים להיות אינוורטים, ואפילו מצטיינים בכך. אמנם אנו חיים בעידן ששולטת בו אהבת הנשים, אך האינוורסיה משגשגת עדיין אצל החסידים. דווקא האיסור החמור על משכב זכר בתלמוד ובשולחן ערוך נחשב בעיניו "הוכחה שאצל היהודים, התופעה שבליהר כינה 'אינוורסיה' היתה מצויה במאסות גדולות". באחוות הגברים היהודית, מוחלפת דמותו של המדריך-המפקד ברב המרביץ תורה באברכים - אקט המתואר כמשגל שעבר סובלימציה.
לאנגר כפה את רעיונותיו הפסיכו-תיאולוגיים על היהדות, וביקש למצוא בה אותו רדיקליזם אנטי-בורגני שאמנים והוגים אחרים בני דורו מצאו במיתוס הפגאני או בריטואל המיסטי. כמו יהודים גרמנים אחרים שאימצו את בשורת החסידות והקבלה, ביניהם בובר ושלום, גדושה משנתו של לאנגר בפטרנליזם ובאוריינטליזם. את בתי מדרש החסידיים הוא מגדיר כ"אי רוגע של האוריינט בטוהרתו השורד בלב האוקיינוס של הציוויליזציה המזרח-אירופית". לרגעים מביט לאנגר בחסידים כאנתרופולוג שטוף זימה: "לפחות פעם אחת בשבוע, לפני כניסת השבת, נאספים כל הגברים של העיירה המזרח אירופית לרחצה משותפת, שם הילדים רואים את כל הגברים והנערים כשהם עירומים לגמרי... לפיכך, כל רגשי הבושה הרעים נעלמים, כמו גם הסקרנות המציצנית הידועה לשמצה של הילד האירופי...". אך התבוננות אוריינטליסטית זו נכתבת מתוך השתאות וענווה, ונובעת מיחס אינטימי כלפי היהדות.
לזכותו של לאנגר ייאמר, שהאפולוגטיקה היהודית שלו מצליחה להציב באור אירוני את התיאוריה של האנטישמיות הזכרית, ובמידה רבה להעמיד אותה על ראשה. קשה שלא להבחין בהבדל מהותי בין ההיקסמות מאחוות האברכים בבית המדרש, "הפוצחים לעת ליל בקינה נוגה", לבין הפולחן המיליטריסטי של המנהיג בתנועת הנוער. אף על פי כן, ספק אם לאנגר היה מביע התלהבות כזאת מתורתו של בליהר כמה שנים מאוחר יותר. לאנגר לא היה ציוני, ויחסו אל היישוב בארץ נע בין התנגדות מתונה לאהדה מרוחקת. לפלשתינה הגיע בסופו של דבר ב-1940, כפליט שבור פיסית ונפשית. היה זה בתום עשור של פריחה ספרותית, שבו פירסם בין השאר את מאמריו הפסיכואנליטיים "המזוזה" ו"התפילין" בכתב העת Imago ואת קובץ סיפורי החסידים "תשעה שערים". באותה תקופה גם התיידד עם קפקא, שלדברי לאנגר שיבח את שיריו והשווה אותם לשירה סינית.
אך כשהגיע לתל-אביב, אחרי תקופת הסגר במחנה המעפילים בעתלית, תיארו אותו מכריו בארץ כאדם סגור בתוך עצמו, נטע זר בין הסופרים העבריים בני דורו. ועוד יותר מכך, הוא היה חולה מאוד. באביב 1939 ברח לסלובקיה ויצא בהפלגה מזרחה בדנובה. אלא שהחורף הקדים לבוא באותה שנה, והפליטים היו שבויים באוניית משא בלב הנהר הקפוא, בקור של 30 מעלות מתחת לאפס.
לדברי אחיו, "הוא, חולם כתמיד, לא התכונן לנסיעה ולא צייד עצמו כראוי: לא חשב על בגדים חמים ועל מלאי של מזון; גם לא היתה לו האפשרות לעשות זאת, כי מילא את מזוודותיו במאתיים מן הספרים האהובים עליו. משום כך סבל ירז'י מן הקור והרעב יותר משאר הנוסעים, שהיו אנשים מעשיים, ובעקבותיה של דלקת ריאות תקפה אותו דלקת כליות קשה. במצב של אפיסת כוחות הוא הועבר לאוניית הצלה. מחלתו נעשתה כרונית, ולבסוף - קטלנית".
וכך הרגו הנאצים את לאנגר בתל-אביב, במארס 1943. בחודשים האחרונים לחייו הוא שכב בדירתו שקוע בהזיות, מזמר לעצמו מזמורי תפילה. כשעה לפני מותו, הוא עוד התחנן במכתב מכמיר לב ל"מוסד ביאליק" שלא לעכב את הוצאת ספר שיריו, "מעט צרי". בזכות שירים מעטים אלה, שהתפרסמו בסופו של דבר אחרי מותו, זכה לאנגר לפרסום מסוים כ"משורר מינורי", כהגדרתו של יורם ברונובסקי. הוא ידוע הרבה פחות כנושא הבשורה ההומו-ארוטית בעם ישראל. ייתכן שהסיבה לכך היא שמשנתו המבוטאת ב"הארוטיקה של הקבלה" אינה מפותחת דיה, אינה לכידה, ולעתים מעוררת מידה מסוימת של גיחוך. אף על פי כן, זה ספר מעניין, בזכות הקריאה המפתיעה, הממזרית, של הטקסטים המקודשים ביותר ביהדות.
כך למשל, כביטוי לניגוד בין הצו לבין הדחף, הוא מביא גירסה שערורייתית של סיפור יוסף בבית פוטיפר סריס פרעה: "התורה מספרת שאשת פוטיפר דרשה מיוסף לשכב אתה. אך האגדה התלמודית יודעת לספר, שגם פוטיפר עצמו שידל את יוסף למשכב חד-מיני. ומה קרה למעשה? יוסף לא יכול היה להיענות לאדונו המאוהב בו, וגם לא לגבירתו. אך גם על עניין זה מספרים לנו חז"ל סיפור מעניין. גם אם עלה ביד יוסף לשמור על אבר מינו מפני החטא, טהור לגמרי לא יכול היה להישאר. לכן, סיפרו חכמינו, עשר טיפות של זרע יצאו מגופו של יוסף דרך עשר אצבעותיו. ללמדך, שכאשר הארוס אינו מוצא אפשרות לביטוי טבעי, הוא מחפש דרכים בלתי אפשריות לצאת ולהשתחרר מכלאו. בזמן העתיק, הארוס התגלם בתורה, ובימי הביניים הוא לבש את דמותה של הקבלה. עשר טיפות הזרע, שאותן שפך יוסף, הפכו לעשר הספירות של הקבלה".
http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=954301&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
תוקן על ידי עצכח ב- 17/02/2008 4:13:40
 |
|
|
