כי תשא

הפסוקים ממש ממש ממש לא דו משמעיים וברש״י אין שום מלה על ההווה. הנושא באמת לא כל כך חשוב אז ביי. ניפגש באשכולות אחרים.

הערות נוסח לפרשת כי תשא:

ירוחם,

שני דברים

א. בפשטות נראה ששבירת הלוחות היא חלק מצעדים החינוכיים שעשה משה מול העם. שבר את הלוחות לעיניהם שרף את העגל טחן והשקה. לא מדובר בהפתעה בכלל לפי זה אלא בהמתנה מודעת לרגע הנכון.

ב. במחשבה נוספת נראה אחרת, הרי ה' נתן למשה את הלוחות משכילה לדבר אתו. זה אמור להיות לאחר מעשה העגל והקרבנות לפני שירד בפועל, מכאן שאין שום סיבה להשאיר בשמים אם למרות הכל נתן לו ה' את הלוחות. כנראה שהם שלו/שלנו כבר. רק משירד וראה את המצב בפועל הוא הבין שאין טעם בלוחות ולאחר מכן ה' הסכים עמו על פי דרשת חז"ל.

מה העניין שהתגלה לו מקרוב? אם נבחן מילולית, המילה החדשה בפסוק זה היא 'מחולות'. ונראה לי שניתן גם להבין זאת, מנהיג צריך וזבחים גם צריך, אז אם הם פחדו להיוותר ללא רועה ניתן להבין שמדובר בשגגה, ליתר דיוק, מדובר בפחד חיצוני להם כמו נחש בגן עדן. אך אם הם מחוללים לעגל, כנראה שיש כאן משהו פנימי, היצר הוא חלק מהם והם אינם ראויים ללוחות. כבר חז"ל עמדו על כך שההבדל בין לוחות ראשונות לשניות הוא הלוחות עצמם שבראשונות באו מה' ובשניות ממשה. הנקודה היא, שלאחר מעמד הר סיני ניתנה להם האפשרות לעבוד את ה' על ידי כלים מלמעלה במתנה, בהנחה ואת עצמם הם הכינו. התברר שהם לא מוכנים, עליהם/עלינו לעבוד בכלים משלהם. רק עמל עצמי יתקן את היצר העצמי.

בברכה

בפרשת משפטים ה' אומר למשה הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כאן לא היה חטא ולא מוזכר שזה דבר שלילי (אם כי גם לא מוזכר להפך)
אצלנו, אחרי החטא, מעניש ה' את בני ישראל ואומר ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את החתי...מלפניך בני ישראל שומעים את הדבר הרע הזה ומתאבלים. ומשה מתריס אם אין פניך הולכים - אל תעלנו מזה!
עוד נקודה היא שהמלאך הראשון היה מסוכן והמלאך השני היה הצלה מחרונו של ה', שהוא המסוכן. התירוץ המקובל אומר שאנו עומדים כאן על ההבדל הדו כיווני בין שליח המלך למלך. השליח שופט על פי החוקים ואינו מרחם אבל החוטא בפני המלך עוונו גדול יותר
אבל בפסוק לא נראה כך שכן הנימוק לזעמו של המלאך הוא הפוך, לא 'כי אין שמי בקרבו' אלא 'כי שמי בקרבו'.
אז מה הסיפור של המלאך?
הפירוש המתקבל ביותר על דעתי (נראה לי שזה רמב"ן) הוא שיש צווי מלאכים, מלאך ש'שמי בקרבו' ומלאך שלא. המלאך הראשון הוא בחינת מסע ה' עצמו ולכן הוא מסוכן. השני הוא שליח ועניינו כעניין שרי האומות, ה' עוזב את השגחתו המיוחדת לעם ישראל ומנהיג אותם על ידי שרים כגויי הארצות, זה בטוח יותר אבל עצוב, לכן עם ישראל התאבל ומשה ביקש 'ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה' ה' נעתר לבקשתו ואיתה בא הסיכון, כמאמר הנביא 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם'.

למה נכנס סיפור חטא העגל באמצע פרשת המשכן? לדעתי, לא רק כיוון שהוא קרה בין הציווי לביצוע, אלא כי הכל סיפור אחד: סיפור השראת ה' בעמו.
בראשית, נתן לנו ה' את בריתו ורצה לשכון בתוכנו, שנא' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אלא שאנו רצינו אל זוטר גשמי שיתווך בינינו לשכינה, וה' ביטל את תכניתו. משה לקח את אהלו אל מחוץ למחנה וקרא לו אהל מועד. מעתה תתבצע השראת השכינה בחוץ וכל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה.
וה' תכנן לשלוח מלאך שינהיג אותנו, לכל היותר, הוא ישרה את שכינתו על משה בלבד 'פני ילכו והניחותי לך'. אבל משה התחנן וה' חס עלינו, הוא נתן לנו את הלוחות מחדש והורה לבנות את המשכן. (ומבקרי המקרא רוצים לראות כאן סיפורי אהל מועד אלטרנטיביים בטפשותם כי רבה היא)

אחרי חטא העגל ה' רוצה להשמיד את בנ"י, משה מבקש רחמים וה' מתרצה. אבל אז שוב מבקש משה רחמים ושוב ה' מתרצה, ואז שוב אותו דבר, כך ארבע פעמים, כל פעם במלים שונות ובצורה שונה.

הדרך הנראית לי בזה היא כך: ברגע החטא איבדו בני ישראל את האהבה העצומה שרחש להם ה', ולא לשוא חותך סיפור החטא את השגב וההוד של ציוויי המשכן ומתן הלוחות, אלא כדי לגרום לנו לחוש את תחושת הבגידה העמוקה, אותה אכן זיהו חז"ל שדימו אותה לכלה שזינתה תחת חופתה. משה שלא חטא נשאר היחיד עליו חלה אהבת ה', וכך רצה ה' להשמיד את כל העם ולקיים את בריתו במשה. אלא שמשה התחנן וה' "ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" אבל לא אמר מה הוא כן מתכנן לעשות להם. משה ירד מההר. שבר את הלוחות. הרס את העגל. הוכיח את אהרן. הרג את החוטאים. ולכל אלו הגיב ה' בשתיקה רועמת.

למחרת החליט משה לפתור את המתיחות, עלה אל ההר והתיישב לדבר. בשלב זה לא היה לו מושג מה הולך ה' לעשות והאימה גרמה לו להציע את חייו כתמורה. כאן נפתח הויכוח הארוך בו מכליל משה את עצמו עם העם וה' מפריד ביניהם. משה הבין שהפיתרון היחיד הוא להשתמש בעצמו, האיש היחיד שעדיין היה אהוב על ה', ולכרוך את גורלו בגורל העם. וכך אומר משה "אם אין - מחני נא מספרך" (ספר החיים, מטאפורה או אמונה מקראית לפיה כל החיים רשומים בספר שמיימי והמיתה היא מחיקתם) וה' עונה רק "מי אשר חטא לי - אמחנו מספרי". ואז קובע ה' את המסלול החדש. החל מעכשיו יקיים ה' את בריתו עם האבות, אבל רק כי הוא חייב. והתוצאה תיראה כמו קריקטורה קודרת למה שהיה קודם. משה יעלה את "העם אשר העלית מארץ מצרים" (ה' אינו קורא להם עוד 'עמי', מבחינתו, מדובר בעמו של משה, ולא עוד "הוצאתי את צבאותי, את עמי בני ישראל מארץ מצרים". לא. משה הוציא אותם.) ומלאך ינהיג אותם, לא עוד "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם", משפט מלא אהבה שלא נאמר כמוהו על איש (וגם חז"ל במדרשיהם ידעו להעריך אותו). עם ישראל מתאבל וזה גורם לריכוך קל ביחסו של ה', הוא משאיר את הדבר להחלטה סופית מאוחר יותר. בינתים, אהל מועד, המשכן שבו היה ה' אמור לגור בתוכנו, עובר שינוי קיצוני. הוא מוצא אל מחוץ למחנה וכך ה' שוכן עם משה, לא עם בני ישראל. (ועל משה מורעפת האהבה שניתנה קודם לעם, איתו ה' "מדבר פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו")

אבל משה הבין שיש עוד תקוה ופנה אל ה' בתחינה שלישית. שוב הוא השתמש ביחס ה' אליו והתלונן "אתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" להבנתי אין כאן תלונה טכנית על חוסר ידיעת שמו של המלאך, כי זה יכל להיפתר בקלי קלות כשה' יאמר לו שמדובר, נניח, בזבדיאל. אלא שבתפיסת המקרא חלק ממהותם של מלאכים הוא שהם חסרי שמות. לכן מבקש משה "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" ברור שבמשפט זה רמוז משהו עמוק, אבל לא זכיתי להבין איך הוא פותר את בעיית המלאך. נראה שהליכת ה' כרוכה בידיעתו והליכת מלאך כרוכה באי ידיעה. (לכך מצורפת גם הזכרת זכות העם "וראה כי עמך הגוי הזה")
וה' מוותר חלקית. הוא אומר "פני ילכו" אבל "והניחותי לך" אנחה אותך אישית, לא את עם ישראל.
משה מתעקש "אם אין פניך הולכים - אל תעלנו" את כולנו, לא רק אותי. "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך - הלא בלכתך עמנו" עם כולנו (ראב"ע). שימו לב גם שלאורך כל הויכוח מקפיד משה לקרוא לבנ"י 'עמך' (של ה') לעומת ה' שקורא להם 'עמך' (של משה).
גם לזה מסכים ה', אבל ממש לא בגלל אהבה לעם ישראל, רק כי משה מצא חן בעיניו. כאן, כחלק מנושא הידיעה העמום, מבקש משה לראות את ה' וה' מסכים להעניק לו את ההשגה הגבוהה ביותר שיכול בן אנוש להגיע אליה. אין ביטוי חריף יותר לפער העצום שנוצר בין משה לבין מי שהיו עד אתמול עם ה'.

אבל למשה יש שפן אחרון בשרוול, התגלות ה' גוררת התעוררות של רחמים כפי שאומר ה' עצמו "וריחמתי את אשר ארחם" ומשה מקווה להשתמש בהתעוררות זו.
ואכן, כאשר ה' נגלה לעיניו ממהר משה ואומר "אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". וה' מסכים ומבטיח נפלאות "אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים" כאן מהדהד סוף סוף צליל האהבה הזכור לנו מהימים הטובים (לקיום נבואה זו מכוין יהושע בסיפור שמש בגבעון האומר "ולא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש") אבל את הדבר החשוב ביותר הוא לא נותן - כל אותן נפלאות תיעשנה "נגד כל עמך", "וראה כל העם אשר אתה בקרבו", כלומר, משה הוא הסיבה לכך שהעם יזכה בהכל.
ופער זה ממשיך להדהד בסיפור הבא, כאשר משה יורד מן ההר ועורו קורן, ובני ישראל אינם יכולים להביט בו. וכבר ראו זאת חז"ל באמרם "עד שלא חטאו ישראל מה כתיב? " וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (שמ' כד:יז). א"ר אבא בר כהנא: שבע מחיצות של אש היו כוססות זו בזו והיו ישראל רואין ולא מתיראין ולא מתפחדין. וכיון שחטאו, אפילו פני הסרסור לא היו יכולין להסתכל הדא הוא דכתיב " וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו."( פסיקתא דרב כהנא ה,ג)

אריאל - להשלמת דבריך:

אני מבין ש"דרך ה'" היא המלווה התמידי של האדם בדרך להצלחתו. לכן, בכל עת שהאדם מנסה לעשות - ולא משנה מה הוא מנסה לעשות, הרי שהוא צריך לדרוש בה' ולקבל את ברכתו ואת הנחייתו - 'הנחייה' - לאו דווקא במובן של 'הוראה', אלא במובן של 'היות ה' "עימו"' (=איתו), כמו שמופיע כמה פעמים בתנ"ך. 

כאשר מדובר באנשים שזה עתה יצאו ממצרים וראו את נפלאות ה' בצרים ועל ים סוף, ואף נוכחו במתן תורה, ניתן להבין ש'דרך ה'' עבורם - הינה דרך מיוחדת כיאות להם.

לכן, אומר משה "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" - לא הודעת לי את הדרך המדוייקת של "העל את העם הזה" (כלשון הפסוק הקודם) - "ועתה" - אומר משה - "אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך" - הראה לי שאתה עמנו. ותשובת ה' - "פני ילכו" - כלומר אהיה עמך. ואז אומר משה "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" - זה בעיני קשה, אבל אני יכול לשער שהכוונה היא שאם לא יודעים לאן ואיך הולכים - עדיף לא ללכת (סוג של שביתה). וה' מסכים. 

וכאן עובר משה, ומבקש דרגה נוספת של היות ה' עימם. והיא "הראני נא את כבודך". ותשובת ה' כפי שכתוב (פס' י"ט-כ"ג). אכן, דרגה זו כוללת בתוכה לוחות שניות ושלוש עשרה מידות. (ייתכן שגם הבקשות הקודמות כוללות את זה חלקית). ואכן כאשר שומע משה את דרך ה' - שלוש עשרה מידות - הריהו אומר מייד - אם כן שה' "...רחום וחנון..." - "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

לאחר הסליחה על החטא והבטחת הברית מחדש, נאמר "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל". כאשר עלה משה להר בפעם השנייה נצטווה להעלות איתו שתי לוחות אבנים. לא לוחות כתובים אלא לוחות סתם. בעלייה הראשונה ניתנו שתי לוחות כתובים מראש. לעומת זאת בעלייה השנייה, משה מעלה את הלוחות, ניתן לדרוש ש"האותיות פרחו", כלומר הלוחות איבדו את משמעותם, ואז הלוחות נשברו. כאן, משה מצטווה להכין מהארץ, ממקום שבו נשברו הלוחות הקודמות, שם הוא מצטווה להכין לוחות ריקים חדשים. הכנה זו שנעשית בארץ יש בה סמל לתיקון החטא הנעשה בארץ כהכנה לסליחה וקבלת הברית מחדש. רק כאשר יחזור למקום השכינה, רק אז ייכתבו הלוחות מחדש "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים", ואז האותיות החוזרות יפיחו רוח חיים חדשה בלוחות.

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 22/02/2019 14:50:03