| נשלח ב-9/3/2013 20:24 |
 |
| |
אגב, "בחכמה טוו את העיזים", מה הכריח את רש"י ללכת ולפרש משהו כ"כ רחוק מן השכל שטוו על העיזים עצמם?
הרי כשהתנדבו כתוב "ותולעת שני ושש ועיזים" הסביר שהכוונה לצמר של העיזים (וכמו שאומר התרגום "ומעזי" = מן העיזים) ולמה כאן הסביר עיזים כפשוטו?
אגב (וזה גם מופנה למגיב הקודם) המילה "בחכמה" מופנה לרישא של הפסוק ולא לסופו, כמו שמוכח מהטעמים..
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2013 21:08 |
|
| |
זה הגיוני ביותר ויש בזה באמת חכמה גדולה. עיזים הכונה לצמר הגדל על גב העיזים, אגב לאחר שטוו אותם כמובן שגזמו את הטוויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2013 21:11 |
|
| |
בשביל מה? זה כמו לטחון חיטה ואח"כ לקצור אותה או לעשות ריבת תפוזים ואז לקטוף אותה..
חוץ מזה שאני לא יודע אם טכנית זה אפשרי או שיוצא חוט ראוי לשימוש ככה..
תוקן על ידי אדם_ה1 ב- 09/03/2013 21:12:04
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2013 21:13 |
|
| |
זה לא בדיוק. אבל המתן לתשובה של אחד החברים, ואםהם לא יתנו אתן אותה אני. ואז תשפוט אם זה סתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 19:47 |
|
| |
חכמת הנשים שהתורה. אומרת ורש"י מפרש חלקית.
כידוע בתקופה הקדומה וכך נפסק להלכה, מעשי ידי האשה לבעלה. וכל מה שאשה קנתה קנה בעלה, יצאה אם כן כי האשה לא יכלה לתרום כלום. כל מה שהיא תרמה בעצם בעלה תרם.
מה עשו הנשים החכמות טוו את הצמר על גבי העיזים- העיזים היו הקדש, לא של האשה או של בעלה, וכך יכלה לתרום היא את טוויתה,
ועוד- אשה נידה -הצמר שהיא טווה הופך לטמא, אבל אם היא טווה אותה על בעל חי. בעל חי אינו תופס טומאה.
האשה החכמה שתרמה בלי הטריק של הטוויה, אמרה לבעלה- מתי מעשי ידי שייכים לך לפי ההלכה, כפי שהגמרא מסבירה היות ובעלה מצווה לפרנסה ומזונותיה עליו, לכן מעשי ידיה לבעלה.
אבל במדבר אומרת האשה החכמה. הרי אני אוכלת מהמן ולא בעלי זן אותי ממילא מעשי ידי שלי הם
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 20:02 |
|
| |
זה נכון אם האשה תורמת גם את הצמר, אבל מה אם הנשים התנדבו רק לטוות את הצמר שהאנשים תרמו? (כפי שמשמע מהפסוק)
אגב טומאה, כמדומני שבאותו זמן אפילו לא היה אפר פרה אדומה עדיין, ולכן בגדי הכהונה וכלי הקודש התקדשו ע"י שמן המשחה וע"י הדם...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:02 |
|
| |
אם מעשי ידי האשה לבעלה, הטוויה הייא מעשה ידיה ולכן כשהצמר הוא צמר לא קשור לבהמה, התרומה הזו שייך לבעלה.
מה שאין כן כשהצמר עדוין לא ניגוז.
מה שייך אפר פרה אדומה לעניננו. ומה שייך האפר לאישה דווה לטהרה. העובדה כי כבר לפני מתן תורה היתה מוכרת טומאת הנידה, ולכן בכל מעשי ידיה היתה טומאה. מה שאין כן בבעלי חיים.
אוסיף לך שאלה - כתוב שמן זית- למה לא שמן זיתים- מיץ ענבים מיץ תפוזים וכד'?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:25 |
|
| |
התכוונתי שהן התנדבו לעשות את הטוויה, לא לתרום את הצמר בעצמו שזה אנשים אחרים תרמו.
כמו שבצלאל בנה את כלי המשכן אבל לא הוא בעצמו תרם את הזהב...
(כמו שמוכח מהפסוק שנשא ליבן אותן בחכמה, שמדגישים שהן תרמו מחכמתן)
מנין לך שהיו דיני טומאת נידה לפני המשכן? רק בתורת כהנים (לאחר הקמת המשכן) התחדשו דיני טומאה וטהרה, לפני כן לא היו דינים אלה.. (הגיוני, לא היה משכן עדיין)
קודם כל א"א להשוות מילה תנכית לאחת שלא תנכית. שנית, הרבה פעמים שמן בא ביחיד כשהכוונה למין (ולא לפירות שעשו אותו ממנו) כגון שמן זית, שמן אפרסמון, שמן קיק...
תוקן על ידי אדם_ה1 ב- 10/03/2013 22:24:53
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:48 |
|
| |
אם תעין בדיני הנידה בתורה בפר תזריע תגלה כי התורה מדברת על אשה דוה כדבר מוכר וידוע, שאין צורך להסביר מה זאת דוה ומה הן דיני הטומאה שלה.
כשלבן רדף אחר יעקב- רחל אמרה לו כי אורח נשים לה, בכדי להרחיקו מלחפש באוכף שישבה עליו על התרפים.
שמן זית מופיע בתורה לראשונה בפר תרומה. מאיפה היה לבני ישראל זיתים במדבר לכתות מהם שמן?
כמו יתר הדברים שהיו להם גם את הזיתים הביאו הרוכלים שכנראה ליוו את המחנה הגדול, הזיתים מקבלים טומאה רק עם בא עליהם נוזל כמו שמן או מיים.
אם היו כותתים הרבה זיתים יחד כמו בבית הבד היום. השמן היה טמא, ולכן כתתו זית זית שמן היוצא מזית אחד אין לן שעור לקבל טומאה, ומאז נשאר השם שמן זית ולא זיתים.
וצא חן.אתה לא חייב לקבל השערה זו אם לא מוצא חן בעייניך. וגם לא חייב לקבל שום דבר שלא מוצא חן
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 23:47 |
|
| |
אישה דוה זה ידוע (מדוה זה חולי), הדינים עצמם מחודשים ולא היו קיימים לפני המשכן.. (אלא אם תלך כמו השיטה שכל התורה ניתנה בסיני). זה שרחל לא קמה גם מובן, בזמנם עוד לא המציאו תחבושות וגם כואב לה אז היא לא קמה..
לא הבנתי, הזיתים לא מקבלים טומאה אלא "מוכשרים" לקבל טומאה, אז אם איש טהור כותת אותם מאי נפק"מ אם זה אחד או מאה?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 06:53 |
|
| |
אדם וירוחם, האם לדעתכם כיום פקעו דיני נידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 11:09 |
|
| |
אדם
ויקרא פרק יב
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
התורה מדברת בפעם הראשונה על ימי נידה- הרי אם טומאת הנידה לא היתה מוכרת כדבריך, היה על התורה קודם לדבר על הנידה. ורק אחר כך להשוותה. - אלמנטרי-
בחפירות בבל נמצאו מגילות גלגל מש וכן חוקת השומרים. שקדמו לתורה באלף שנה. טומאת הנידה מוזכרת בה.
תחשגם
דין לא פוקע עד שלא מפקעים אותו.
לענ"ד בהחלט היה אפשר להקל ולשנות את הדינים שנקבעו בימים שאמצעי ההיגינה, ושכיחות המים לרחצה הסבונים ההגינים וכו, לא היו בנמצא.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 12:23 |
|
| |
הביטוי "וטמאה" זה בהווה, לא בעבר..
(כמו ש"וטמא עד הערב" בנושא נבלה זה לא דין ישן)
תמיד אנשים התרחקו מנידות, זה לא שפעם ראשונה בני ישראל שומעים על וסת, אבל דיני הנידה שמטמאת דברים ולא יכולה להגיע למשכן וכו' לא היו קיימים לפני כן.. (ובעיקר החילוק של צמר "חי" וצמר "מת" שזה מושג מהתורה שדבר חי לא מקבל טומאה, ואם פעם אנשים היו נזהרים מדברים שהנידה נגעה בהם אין נפק"מ בינהם)
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 12:28 |
|
| |
אדם
ראה מו"נ ח"ג פמ"ז.
|
|
|
|
|
