ויקהל

ראו פירוש ראב''ע.

והגיג שלי הוא הפסוק התמים 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם' אונקלוס, רציונליסט משעמם, פירש 'ורברביא אייתיאו', אבל בעלי האגדה הססגוניים התקשו בפסוק עמום בסיום תיאור הנדבה 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר' לא לגמרי ברור מי הביא ומה מיוחד באותו בוקר. אנחנו נאלצים להמציא 'מדרש' ולפרש שהנדבה היתה לאורך יום אחד ובנ''י הוסיפו והביאו גם קצת עם עלות השחר של היום השני, מה שבא להראות את חפצם העז לתרום.

חז''ל, לעומתנו, נצמדו לפשט ופירשו 'מדבר שיורד בבוקר בבוקר' (יומא עה:) כלומר, אבנים טובות ומרגליות היו יורדות עם המן. (בכך הם מקיימים עוד עיקרון של דרש האגדה - הבנת כוונתו הכללית של הפסוק. כיון שהתורה באה להדגיש את מעלת המן מדגיש אותו המדרש עוד קצת.) לפי זה הם פירשו 'והנשיאים הביאו' והעננים הביאו את אבני השוהם.
המיוחס ליונתן ניסה לאחד בין המדרש לאונקלוס וכך יצא לו תיאור שבו העננים משוטטים לפישון כדי לייבא יהלומים (ע''פ תיאור פישון בבראשית) ולג''ע (מקום בעולם שלנו) כדי לייבא שמן ובושם (ע''פ תפיסת חז''ל ג''ע הוא מין ספא ענקי) ואז מביאים אותו לנשיאים שהביאו אותו למשה.

סדר התרומות הנתרמות למשכן (פסוקים ה-ט) הוא מחולק לשתיים:
1. רוב תרומות המשכן, ומסודרים בסדר מהיקר אל הפחות יקר, והוא גם כן מהפנים אל החוץ, ועצי שיטים לבסוף אף על פי שהם לפנים מן היריעות, מכיוון שהם אינם אלא מעמידים כפי שביארתי בפרשת תרומה, והם פחות יקרים וכמ"ש.
2. התרומות לדברים שאינם מיועדים לבניין המשכן עצמו, אלא לעבודת המשכן אחרי הקמתו, כגון הקטורת והשמן למאור, וכן שמן המשחה, שנעשה רק לקידוש המשכן ולא לבנייתו, ואבני שוהם ואבני מילואים, שמטרתם לכתוב עליהם שמות השבטים, לפיכך הם כמו מעניין העבודה העיקרית שנעשית לאחר המשכן, כמו השמן למאור, וכמו הלוחות לוחות העדות, וגם הם אכן נתרמו כדבר בפני עצמו ע"י נשיאי השבטים, אולי בגלל שהם לכתיבת שמות השבטים, ועל כן זה אינו בכלל שאר התרומות.

סדר התרימה שתרמו בפועל (פסוקים כב-כט), מחלק כל אחד מהם מהשניים לשניים נוספים:
1א. (פסוקים כב-כג:) כל חפצי האדם אשר מהם עשויים להכין כלים אישיים בעלי ערך אישי גבוה, כגון זהב לתכשיטים מיוחדים, ותכלת וארגמן לבגדים מיוחדים, ובאלו יש משום נדבת לב מיוחדת, ועל כן כתיב בהם "כל נדיב לב".
1ב. (פסוק כד:) כל חפצי האדם הפחות מיוחדים לחפצים בעלי ערך אישי גבוה, ובהם נאמר "כל מרים תרומת" בעלמא, ולא נאמר "כל נדיב לב"
2א. (פסוק כה-כו) תרומת חכמה, אשר בה נאמר "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה", כלומר שתרמו מחכמתן האישית, והיינו תרומת שאיננה בכלל תרומת חפצי הקודש, כי אם תרומה נעלה שיש בה ערך קדוש כידוע שצריך לעשות "לשמה", וצריך בו חכמה מיוחדת ותרומת הרצון, ועל כן אינו נערך לחפצי הקודש כי אם ערכו לעצם העבודה, כמו השמן והקטורת, ומעצם קידוש הכלים, כמו שמן המשחה, ותרומה מיוחדת היא תרומת מחשבת קודש מעבר לתרומת חפצי קודש, ועל כן תרומת המחשבה שהיא נעלה יותר היא נמנית גם יחד עם תרומת אבני השוהם ואבני המילואים.
2ב. (פסוק כז-כח) שאר חלקי סעיף זה, שהם השמן והקטורת והשמן המשחה ואבני השוהם ואבני המילואים עצמם.

נאמר בבצלאל (פס' לד) "ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן" נראה שהכוונה שנתן בליבם חכמה כיצד להורות לשאר העושים, כמו שנאמר בהמשך (פס' א) "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב", ועל כן נאמר (פס' לה) "מלא אותם חכמת לב לעשות" פי' כי צריך מלאכת מחשבת, שיש בה שני רכיבים, האחד חכמת המחשבה להבין צורת העשייה, והשני הרגש הידיים בעשייה עצמה, ומילא אותם בשני חכמות המלאכה להיות הם מורים לכולם כל הנדרש לשני חכמות אלו עבור מלאכות המחשבות לעשיית המשכן, ועל כן נאמר "עושי כל מלאה וחושבי מחשבות", ונמצא יש להם שלושה תבונות בעשיית המשכן: חכמת הבנת המלאכה, חכמת העשייה, וחכמת ההוראה לאחרים, אבל עוד לפני שהוזכר פירוט העושים ופירוט רכיבי המלאכה, כבר לפני כן הוזכר "מלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה... ולחשוב מחשבות לעשות..." אבל הוזכרו שם רק הכנות כלים, ורק כאשר הוזכרו העושים, רק שם הוזכר פירוט המעשים וגם כן רק שם הוזכר עשיית הרקמות שבהם רוקמים בגדי הקודש, והוא כאמור לעיל שהכנת בגדי הקודש יש בה משום הכנה אישית הדורשת תשומת לב של המכין, ועל כן רק כאשר מוזכר המכין אפשר לציין את הכנת התכלת והארגמן ובתולעת השני ובשש ואורג.