כסוי ראש האשה כשהבעל מוחל

בעל,
חיוב כיסוי הוא רק בנשואה, ויש הסוברים רק בבעולה,
אפשר להסביר את דברי יהוסף בצורה פסיכולוגית פשוטה,
כידוע, אין אדם מתאווה, לדבר שעדיין לא התנסה בהנאתו, וזהו סוד במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'
התאווה והרצון לכל דבר אחרי שהתנסו בו הוא הרבה יותר גדול, מקודם ההתנסות,
(וזהו מה שדרשו חז"ל על מה שאמר אדה"ר "האשה אשר נתתה עימדי נתנה לי ואוכל", אכלתי ואכל עוד)
לכן אשה בעולה הרצון שלה לביאה, הוא הרבה יותר גדול וחזק, מאשר קודם הביאה,
וכיון שההנאה מהביאה, היא מההנאה המשוטפת, גם לגבר יש תאווה יותר חזקה לאשה שהנאתה גדולה.

במחילה מכל המלומדים כאן לא הבנתי תמיהתכם ולא אכנס לפרטי ההלכה וגדריה.
אולם לענן עצם השאלה נראה פשוט שישנם כאן שני נידונים.
1. איסור כלפי שמיא של צניעות
2 טענה של הבעל להפסד כתובתה של אשתו.

כלומר ישנם איסורי צניעות ללא קשר למחילת הבעל או הסכמתו ואפילו אם רוצה בכך.

2 אשה שנוהגת בפריצות זו טענה להפסד כתובה ומבואר בסוגיה בכתובות שאין האשה מפסידה כתובתה , משום שאיננה דתיה או מקלה ראשה במצוות מסוימות אלא דווקא או בעיניני צניעות או שפוגעת בבעלה באופנים אחרים . מאכילתו אינו מעושר, או נדרנית שמיועדת להענש על כך.אולם אם האשה עצמה איננה אוכלת מעושר אין זו עילה להפסד כתובה.
כלומר זה שאיננה מקפידה במצוות איננה סיבה כשלעצמה בהפסד כתובה. אלא דווקא בעניני צניעות ושאר נזקים.

וא"כ גם לענינינו . התביעה להפסד כתובה תלויה במחילתו של הבעל או במידת "המרידה" בו ואיננה תלויה כלל בדין שלפי שמיא.

ונפ"מ לדינא לענ"ד למשל בזוג שהבעל חזר בתשובה, או התחזק והתחיל להקפיד יותר ואשתו לא הולכת בדרכיו נ"ל שאינו יכול להפסיד את כתובת אשתו אם איננה מסכימה לילך בכיסוי ראש משום שכשנישאו לא ע לדעת כן נישאו וממילא אין זה אכט של פגיעה בו.

ושוב אין דין זה קשור כלל לדין כיסוי הראש של אשה נשואה שמפשטות הפוסקים נראה שהוא מדאו'

"פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה" - אכן זה לא בין אדם למקום, אבל זה גם לא מנהג אלא חוק מחייב. אם כך, עדיין יש להסביר מה זה "דת יהודית"? מי קבע את החוק הזה ומתי?

לעיל כתבתי למי שאחזו שהבעל יכול, לכאורה, למחול גם על צד הניאוף של "ומעלה בו מעל".
חשבתי שזו אחת הסברות היותר פרועות שיצא לי להמציא בחיי, והנה גיליתי אותה לתדהמתי בשו"ת אגרות משה חלק ד' סימן מ"ד בסופו.

רוצה להבין,

מה שכתוב בגמרא סוף גיטין הוא שאדם הרואה את אשתו נוהגת באופן שמעורר חשד לערות דבר, ואינו מגרש אותה, הוא אדם רע. בין הדברים שעושה אש ומעוררים חשד כזה הוא שיוצאת וראשה פרוע.

בהחלט ניתן להבין שאם ראשה מכוסה הוא סמל להיותה נשואה, מי שיוצאת וראשה פרוע נושאת בזה מסר  לעולם שהיא פנויה. כמובן שזה יהיה נכון רק בחברה שבה זהו המצב ולא בחברה שבה רוב הנשואות הולכות בפרוע ראש. לכאורה זו גם כוונת הר"מ פיינשטיין באגרות משה אה"ע ח"א קי"ד יעו"ש. נראה שם מדבריו שבימינו אין חיוב על הבעל להשתדל ולגרש את אשתו היוצאת וראשה פרוע, מפני שהנוהג אינו לכסות את הראש. זאת על אף שמדברי התוספות בסוגית גיטין הנ"ל נראה שיש חיוב מדרבנן על הבעל לגרש במקרים שנמנו שם.

לכן נראה לי שצריך לחלק בין שני דברים. עצם חיוב הכיסוי, שהוא חיוב של האשה לבעלה והלה יכול למחול על זה, ומצבים שבהם יש לבעל חשד סביר שאשתו נואפת, שאז יש עליו חיוב לגרש. ברור, לענ"ד,  שהסוגיה בגיטין עוסקת במצבים מן הסוג השני, ואם כך ודאי לא שייכת מחילה בזה.

אם לנסות ולחזק את טענתי, המקרה שמובא בסוגית גיטין כדוגמה לאדם סביר הוא מי שמניח אשתו לדבר עם שכנותיה וקרובותיה. האם נוכל להסיק מכאן שמי שמניח את אשתו לדבר גם עם פקידים בעיריה, חברים לעבודה וכדומה הוא בגדר אדם רע ויש עליו חיוב דרבנן לגרש? נדמה לי שכאן גם אתה תודה שהנורמה החברתית קובעת את גבולות החשד, ואם כן הוא הדין במקרה הבא בגמרא.

שנרב
ראה ע"ז כ.  ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפילו מכוערת. אמנם לא מוזכר שם העניין הזה של מים גנובים ימתקו , אבל אני חושב שזה מוזכר במקום אחר . כמו כן אני חושב שבפשטות לא מדובר בגדר בפני עבירה של ניאוף (שבזה ניתן לומר שמכיוון שהעברה של אשת איש חמורה יותר חוששים גם לחששות רחוקות יותר, כגון שע"י הרהור בה יבוא לידי ניאוף איתה גם אם היא לא נאה) , אלא באיסור של הרהור שלא יבוא לידי קרי או איסור עצמי של הרהור שעצם ההרהור אסור, מה שאומר שבאשת איש גדרי הצניעות כלפי שמיא חמורים יותר .

_________________