ביליצר,
אכלתי שבעתי הותרתי וברכתי כדבר ה'.
בא נלמד בחברותא אבי עזרי.
והנה מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנין למצוה זו אמונה, הרי בפשוטו שזהו מהמושכלות הראשונות, דאי אפשר לעולם בלי מנהיג וגם מבשרי אחזה אלקי, והחכמה הנפלאה שבכל יצור קטן, אין להעריך, ומכש"כ החכמה ביצירת האדם, ואיך אפשר שכל זה הוא בלא מנהיג, והרי הרמב"ם הנ"ל כתב לידע את ה', הרי זו ידיעה, ובכתוב נאמר וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא אלוקים, ולמה זה נקרא אמונה. ובספר המצוות במצווה א' כתב היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלהות.
השאלה ברורה. כל אחד רואה מיד שיש אלוהים. למה קוראים לזה אמונה?
ושאלתי את זאת למרן הגאון הגדול רבי יצחק זאב סאלאווייציק זצק"ל, ואמר לי שגם הוא עמד ע"ז ושאל זאת לאביו הגר"ח זצק"ל, ואמר לו, שוודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זה אמונה, והיא ידיעה, אבל חיוב אמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם, והסביר לעצמו העניין, ששכל האדם הלא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום כבר אין לו מושג,
מה זה בכלל? מנין לנו שיש מקום כזה? נניח שזה נגזר לוגית מהידיעה שיש אלוהים.
ועצמותו של הקב"ה הוא למעלה מן הזמן והמקום, שאין שם מקום לשכל האדם, אז חלה עליו חובת האמונה.
ממה נפשך. אם זה לא נגזר לוגית מעצם קיומו של האלוהים, מהיכי תיתי שיש מקום "שאין שם מקום לשכל האדם"? ואם זה נגזר לוגית מעצם קיומו של האל, הדרא קושיא לדוכתא למה קוראים לזה אמונה.
אם הכוונה שאין אנו שואלים שאלות על דרכי השם כיוון שאנו מאמינים, אז ראשית מה זה קשור ללמעלה מן הזמן. נו, נניח שלזה התכוונו להנהגה שאינה מובנת. מה זה קשור לאמונה בה'. את הימצאותו אנו יודעים. לקבל את הנהגתו זו מצווה נפרדת ובכל מקרה אפשר לשאול כאן את הממ"נ הקודם.
ודו"ק.
