שלום,
לצענערענע בענינו של קרטילוס.
האתר עמוס במובאות בלי שיאמר עליהן כיצד נבעו הדברים, על מה הסתמכו, למה התכוונו וכדומה.
הרעיון של הפרגמנט הזה בדבר המצאת האלים לצרכי תקנת החברה עולה במסגרת של חברה פתוחה ביחס, שיש בה 'משחק' פוליטי, והשכלה נדרשת ויש לה ביקוש. [מדובר על שיכבה דקה באוכלוסיה, אבל שיכבה המשפיעה לדורות. כאן יתפתח לראשונה החינוך המעשי ותורת החינוך, ותקום אקדמיה ראשונה]. הברור כאן הוא בשאלה מה תוקף החוק של החברה לעומת חוק הטבע, מה שנקרא הפולמוס על 'פיסיס ונומוס', וההשלכות החברתיות והפוליטיות של הברור הזה.
הברור של הנושא הזה עדיין תקף בימינו בתחומים שונים. כאשר אומרים כי לאדם 'זכויות טבעיות', שהוא נולד עמן ולא מקבל אותן כחסד, [חיים ובטחון, חירות, כבוד, קניין, שוויון והגינות], ברור לכל כי זכויות אלו הן פיקציה תרבותית. גלי הים הסוער או האריה הטורף בג'ונגל לא יעצרו מהלכיהם כדי לקרא את זכויותיו של ההולך על שתים שהזדמן לפניהם.
ראי 'סופיזם' 'טבע או הסכמה' בויקי, הדיאלוגים 'פרוטאגורס' 'גורגיאס' של אפלטון. אפשר יש טקסטים של סופיסטים שתורגמו בידי א. שבתאי, בנספחים לסידרת התרגומים שלו למחזות הקלאסיים, הוצ' שוקן.
האמונה היא תהליך נפשי, אבל מה בעניינם של מושאי האמונה. האם היא מספקת לנו ידע בדבר המלאך גבריאל או ספירת חסד, כדרך שההכרה מספקת ידע על מלח הבישול וחוק המשיכה בין מסות, ומה תוקפה של דרישת החירות והמוסר? כל אלו הן שאלות קשות ואין זה פשוט כלל להשיב עליהן. אנו משתמשים כאן במושג 'אמונה' בצורה פשטנית, כאילו זה מושג ברור ופשוט.
ותשובה ישירה לשאלה. המחזה מקצין ומחדד דברים. הוא רוצה להציג אותם בצורה חריפה ובוטה כדי להשפיע על הצופים. זה תפקידו של מחזה. אני סובר שאמונה באל, בכוחו, במעשיו, גם יחוס זיקה בין מעשי האדם והאל, אינם נקשרים למחוקק זה או אחר, אלא הם ביטויים אנושיים קמאיים מאד. אבל מחוקקים חכמים, ומשה גם הוא היה מחוקק, ידעו לכוון ביטויים אנושיים אלו, לפתח ולשכלל אותם, בשמוש מעשי לצרכי חברה ומשטר על פי הבנתם, בשעה שמעטים משכילים יותר, הכירו בדבר זה, והחזיקו בדעות עיוניות נבדלות. וראי למשל 'מורה מבוכים' חלק ג' פרק כז, ובמיוחד חלק ג פרק נא.
המיוחד לתרבות היוונית, שבעיות רבות עלו לדיון צבורי רציני מאד [שפע המחזות שהוצגו בפני כלל אזרחי הערים כחלק מעבודת האלים ביוון], ובדיון עיוני בכתב ובעל פה הבעיות נותחו באופן שיטתי. תופעה כזו יחודית להם אפילו ביחס לתרבות המערבית העשירה כל כך באמצעי תקשורת אבל יוצרת תרבות של המונים.
=*=*=
נדמה לי כי mdabraham נחפז מאד בדבריו ובמסקנותיו. סברה, אמונה, ידיעה, הכרה, חלום, הזיה, כל אלו הן ספיקות של הרוח. בכל זאת יש ביניהן הבדל הן במוצאן והן בתוצרתן. המשפט 'אין לחלק בין ידיעה לאמונה. אלו מלים נרדפות במובן המהותי (כלומר אין ביניהן חילוק מבחינת הוודאות שהן מבטאות)', משפט זה, לדעתי, אינו עומד בפני הביקורת אפילו ביחס לאמונות שאינן 'תפלות'. העובדה שאני מאמין באמונה עזה כי ששת המספרים שרשמתי בכרטיס הלוטו הם הם המספרים הזוכים בפרס הגדול, בנוסף לעובדה שאני מאמין בעוז שכעת תורי לזכות ומגיע לי לזכות, - כל האמונות האלו אינן נותנות ידיעה. להפך. אני יודע שישנם עוד מאמינים גדולים כמוני ומה שיזכה בו האחד ילקח מכל יתר 'המאמינים-היודעים' שיפסידו. משמע שאמונתם סיפקה ידיעה שקרית. בסוף הן יזכה אחד שלא האמין בכלום ולא חשב על כלום.
אנשי מקום הולדתו של 'החפץ חיים' האמינו כי הם חסינים מפני הצורר משום קדושת בן עירם, והם אכן התיחסו לאמונתם כאל עובדה לפי שלא ראו ביניהן חילוק. אבל ראיה זו גרמה להשמדתם. לא רק בני המקום, גם בני משפחת הקדוש נספו.
בהחלפת דברים של משפט אחר שכתב, אומר: כשאני מאמין בשבתאי צבי כמשיח, אני בהחלט מוכן גם לומר שאני יודע על עובדת קיומו של שבתאי משיח [ודוק. לא קיומו במחשבה שלי כאמונה, אלא קיום אוביקטיבי בממש. האם כוונתו לחיקוי - כושל ביותר - של ההוכחה של אנסלם?]. אני מאמין ב X, די בה ליצור ידיעה אוביקטיבית על עובדת קיומו של X. איזה מעשה כישוף! 'אני מאמן כי 'צדקה תציל ממוות' משמע אני יודע על עובדת קיומה של צדקה המצילה ממות. כעת צריך לברר בדרך נסיונית מהי הצדקה המיוחדת לכל מחלה ומחלה ולרשום בספר. נמצא שפלוני יש לו קרצינומה בריאה, יפתח הרופא את הספר, ירשום לחולה רצפט של צדקה שעליו לתת, ויאללה, הביתה, שבועיים גימלים ולחזור לעבודה בריא כמו שור. אה, בהזדמנות זו, מחלקה פנימית א' – הביתה! אתם מיותרים!
ראוי היה שקודם כתיבה יעיין בכמה מקומות לבדוק. למשל אותו משל לארמון המלך בפרק נא הנזכר למעלה. הרמבם יודע להבחין בין הכרת תמונות [כדאי להשוות לבבואות שבדרגה הנמוכה במשל ה'קו המחולק'], אמונות ודעות בלתי אמתיות, ומנהגים מעשיים, ומחזיקים באמונות ודעות שקבלו מאחרים, ואלו שעיינו, וחקרו וירדו לשורש העניין, וחיפשו הוכחה, באותם תחומים שאפשר לספק להם הוכחות ולהגיע לאמת בתוך מסגרת מסוימת. משמע שהוא מצייר לפנינו, בעקבות מה שקיבל מחכמת היוונים, מסלול ארוך ומובחן היטב של סוגי הכרות שונות, הנבדלות הבדל גדול, הן במקור שלהן והן בהכרה עצמה הנופקת מהן, ויש ביניהן חילוק גדול ועצום מבחינת האמת.
עוד כותב mdabraham כי : אין שום דבר בעולם שניתן להוכיחו, שהרי כל הוכחה מבוססת על אכסיומות. לכן הוודאות אינה תלויה בקיומה של הוכחה אלא במידת הוודאות שיש לך בהנחותיך (=באינטואיציות שלך). הוכחה רק מעתיקה את מידת הוודאות שיש לך בהנחות אל המסקנות, אבל היא לעולם לא יוצרת וודאות יש מאין.
ראוי היה לכותב שיזהר וידייק ולא יחפז בהשמעת כללים גדולים של סתם.
אכן שכלנו הוא סופי ומוגבל, איש לא התיימר לחשוב אחרת –מלבד בעלי אמונות שוא הבטוחים שהם המחזיקים במשהו מוחלט. נכון כי המדעים נשענים על אכסיומות מסוימות, הנחות אשר לא נבחרו בשרירות ובהטחת קוביות. יש בהן ברירות – אוידנציה גבוהה והן מקימות חוקים מסוימים, לכן נבחרו. אבל היושר האינטלקטואלי מחייב לבדוק את אפשרותן של הפך האקסיומות, למשל ששני קוים מקבילים אכן נפגשים, משמע הנחה הסותרת את האינטואיציה והאוידנציה. נמצא שגאומטריות לא אאוקלידיות נתנות לפיתוח רחב ויש בהן שימוש מועיל בפיזיקה.
הוכחת משפט מסוים בגאומטריה או מתמטיקה למשל, נעשת במסגרת שיטה, הכוללת גם אכסיומות. הוכחה של משפט נותנת לנו הכשר לצרפו אל מכלול הידע של התחום הזה, כידע ודאי בתוכו. הוודאות תלויה בהוכחה ואי אפשר לוותר עליה. היא אינה מעתיקה את מידת הודאות שבאקסיומות, אלא מבוססת עליהן ומוסיפה על ידי בניה נדבך ידע חדש ובסיס להתפתחות נוספת.
במסגרת כל מוגבלויות השכל אנחנו מצליחים להוכיח משפטים רבים מאד, להרחיב את הידע שלנו ולקשור היטב את חלקיו הרבים, גם לישם אותם במציאות. כאשר הכותב טס באוירון מעל האוקיאנוס, הוא מברך ברכת הדרך, שלא ירום לבב האדם להתנשא, ובכל זאת הוא סומך היטב על משפטים מוכחים של הפיסיקאים, על פיהם נבנה האוירון, ועל פיהם הוא פועל וטס. וכשיחלה חס וחלילה הוא נגש אל הרופא שירשום לו איזו תרופה, אשר נרקחה מתוך הבנה גדולה והוכחה בתהליכי הפיזיקה ולא מתוך אמונה.
ויהיו הכל בריאים.
עודד
