פקודי

ייתכן בהחלט שהוא מוכשר.
אבל
א. העובדה שארבע פעמים התורה מציינת במשכן את הכיוון "נגבה", ובכל אחת מהפעמים התורה טורחת לפרש "תימנה". לשם מה הפירוש, אם כבר כתוב נגבה?
ב. במקום היחיד שכתוב "נגב" בלי "תימן", זה על מיקום המנורה, ושם כתוב "נוכח השולחן". והשולחן הרי בצפון. אז גם שם הפסוק מפרש ואי אפשר להתבלבל.
ג. מי שעומד במקדש, או במשכן, ועומד ופניו כלפי קודש הקודשים, כמו שכתוב בתורה, שקודש הקודשים במערב, למה התורה קוראת למזרח "קדמה"? זה מאחורה. 
ד. הנביא כותב בתפילתו "והתפללו אליך דרך ארצם". כלומר, יש משמעות קוסמית למיקום המקדש. חז"ל פירשו שחייבים להתפלל לכיוון המקדש, ובפשטות זהו הפירוש בנביא (אחרת איך אפשר לפרש?). ומי שלא יכול חייב לכוון את ליבו לשם. כלומר זה ממש עניין מאוד מאוד חשוב. הפשטות היא, שכך אדם זוכר תמיד את ארץ ישראל, כמאמר הצדיק "כל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל". ואנו הרי מתכוננים לזמן שנהיה בארץ ישראל ו"הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים... שובי אל עריך אלה" שלא נתבלבל אלא נהיה רגילים לקרוא לדרום "נגבה". בני ישראל כבר שהו זמן מה בארץ ישראל, והכירו את הגיאוגרפיה של הארץ. העובדה שבדברי הימים מוכח שאכן היו מבני אפרים שאפילו השאירו את מקניהם בארץ - כלומר - כל זמן שהותם במצרים עדיין היו להם אנשים, חלק מהעם, אולי חלק משמעותי - בארץ. ובני אפרים המוזכרים גם ירדו לקחת את מקניהם - כלומר הם היו מקיימים קשר ומן הסתם מזמן לזמן באו לטפל בזה. לכן זה מוכיח שייתכן מאוד שהם אכן קיימו "יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים". זו הסיבה שהתורה טורחת לציין "נגבה" בנוסף לתימנה. (אחרת למה לא מספיק "תימנה"? למה צריך גם "נגבה"?)

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 26/02/2020 22:46:22

אברם
\ה לא אומר יותר מדי. אלו מילים בשפה, שאפשר לטעון שנוצרו בהשפעת השהייה בארץ כנען ונשארו גם במצרים.
אגב, מייטליס טוען שתוספת נגבה על תימנה באה בגלל שבמצרים ה'קדימה' הוא דרום, מאיפה שבאים המים (ולכן רוח קדים שהביא את הארבה עשתה את זה כרגיל מדרום), ולכן תימנה יכולה להיות מובן בכמערב.

אם רוח קדים שהביא את הארבה הביא מדרום, רוח ים שהוציא את הארבה מאיפה הגיעה הרוח?