דברים שאמרתי בביהכ"נ, שבת פ' פקודי תשסח
"אחרי מיטתם של הרוגי ארץ ישראל"
(במקום קינה)
כך כינה עגנון את הפתיחה לקדיש על חללי צה"ל ליום הזיכרון. ואנוכי הקטן לא בר כתיבת קינות. ובכל זאת הלב רוצה לקונן על בחורים אלו, שהרוגי ארץ ישראל המה. אמנם שבת לא עת מספד היא, אבל הקב"ה ייאלץ לסלוח לי על החריגה מהכללים, שכן במחילה גם הוא לא פעל כאן על פי הכללים.
רוצה הייתי לומר שהבחורים הללו נפלו על קידוש שמו, אבל הדבר אינו נכון. נפילתם היא חילול השם איום ונורא. לומדי תורה נופלים בידי מרצחים, על לא עוול בכפם.
מה מאד הייתי רוצה גם לומר שמי שנרצח מפני שהוא יהודי הרי הוא מקדש השם, אבל גם בזה איני מאמין. אין לכך מקור של ממש, וזה לא יכול להיות נכון. זוהי נחמת שוטים.
אז למה? מה טעם נפלו הם? האם תועלת כלשהי היתה בזה? להם, לישראל, לארץ ישראל, או לקוב"ה? מאומה. סתם כך הם נפלו, בלי טעם ובלי ריח. הרי זהו חילול השם הכי איום שיכול להיות. "איה נוראותיו?".
מה עושים מול אירוע נורא שאין לו כל טעם, שום ערך, ושום סיבה ותועלת? מה אומרים, מה חושבים ומה מסבירים?
אהרן הכהן עמד גם הוא מול מות שני בניו. התורה מתארת שהם הקריבו אש זרה, אבל חז"ל והמפרשים מאריכים בעשרות תירוצים למותם, שאף אחד מהם אינו מעלה ארוכה (וכבר אמרו שיש עשרות תירוצים מדוע קוראים מגילת רות בשבועות, אבל יש רק תירוץ אחד מדוע קוראים את מגילת אסתר בפורים). לאהרן נראה היה שגם הם מתו בלי סיבה של ממש.
מוות בלי סיבה הוא טרגדיה גדולה הרבה יותר מאשר מוות שיש בו תועלת כלשהי, או ערך כלשהו. אהרן עומד מול הטרגדיה הזו, ותמה (בלי מילים). הוא לא שואל, ובכל זאת אחיו עונה לו:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
אהרן שותק. יש שמתארים את השתיקה הזו כקבלת הדין באהבה. ואנוכי הקטן לא בטוח בזה. האם מיתת צדיקים מביאה קידוש השם כלשהו? אם כן, אז זה אולי בעולם האצילות. אני שומע אצל אהרן אמירה (שוב בלי מילים) שאם לקב"ה אין תירוץ יותר טוב מזה, אז באמת אין יותר מה לומר. "איה נוראותיו?"
בתחילת הספרא מובאת ברייתא די"ג מידות דר' ישמעאל, ובסופה מידת 'שני כתובים המכחישים זה את זה'. לאחר מכן מובאת הדוגמא הבאה:
"שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא השלישי ויכריע ביניהם", כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" וכתוב אחר אומר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך", הכריע השלישי "כי מן השמים דברתי עמכם". מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם, וכן אמר דוד בספר תלים "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו".
מידה זו אומרת לנו שכאשר אנחנו עומדים מול פרדוכס, שני כתובים סותרים, אזי הכתוב השלישי יכול לסייע לנו למצוא יישוב לסתירה.
לאחר מכן מובאת שם דוגמא נוספת, שלקוחה מפרשתנו (פקודי). אני אביא כאן מדרש מקביל מהספרי זוטא, פ' בהעלותך:
פט. ובבא משה אל אהל מועד, כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כיצד נתקיימו שני כתובים הללו אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ מהוא אומר ולא יכול משה מפני שנתנה רשות למחבלים לחבל ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ מהוא אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו.
אצלנו מובא שמשה לא יכול היה להיכנס לאוהל מועד. בפ' בהעלותך מובא שהוא נכנס לדבר עם הקב"ה. גם כאן יש שני כתובים המכחישים זה את זה. כאן הם מתיישבים גם בלי כתוב שלישי: זה כשהשכינה למטה (ואז משה לא יכול להיכנס) וזה כשהשכינה למעלה (ואז הוא יכול להיכנס). כאשר הענן שורה על האוהל אין למשה רבנו רשות כניסה פנימה.
איפה הכתוב השלישי במדרש הזה? כאן היישוב הוא בלי פסוק שלישי, שהרי לחפש תירוצים אנחנו יכולים גם בלי עזרה. כאן לא צריך מידות מהלמ"מ. כך היינו עושים גם בלי מסורת המידות.
ואכן כך כותב הראב"ד בפירושו לספרא, שדבריו מובאים גם בספר תחלת חכמה למהר"י חגיז:
ומזו ההכרעה שהכריע הכתוב השלישי ותיקן שני כתובים המכחישים זה את זה, למדו רז"ל במקום אחר בשני כתובים המכחישים ולא בא השלישי להכריע, כאותה ששנינו בסוטה פרק בו ביום: "כתוב אחד אומר אלפיים באמה, וכתוב אחד אומר אלף אמה. הא כיצד? אלף אמה תחום שבת". הרי שהכריעו ביניהם מדעתם לפי ראיותם, כמו שלמדו מקו"ח וכו'. והא דקתני עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, הוא הדין שני כתובים המכחישים זה את זה אי אתה רשאי לדחותם ולהחזיקם בשיבוש שלא תחזור לתרץ אותם כל שתוכל עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ואז תעשה כפי ההכרעה אשר תראה.
הראב"ד מסביר שמידה זו מלמדת אותנו ליישב את שני המקראות הסותרים באופנים שנראים לנו גם ללא מציאת כתוב שלישי שיכריע ביניהם. כלומר מידת שני כתובים המכחישים זה את זה פירושה מציאת פתרון הגיוני שיסיר את הסתירה, וזאת גם בהיעדר כתוב שלישי. זוהי מסקנה סבירה ומתבקשת מתפיסת המידה הזו בבית מדרשו של רי"ש.
לעומת זאת, אצל ר"ע אנחנו מוצאים הופעה שונה לגמרי של מידת 'שני כתובים המכחישים זה את זה'. וכך איתא במכילתא בא, פרשה ד:
ר' עקיבא אומר כתוב אחד אומר וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזי' תקחו כיצד יתקיימו שני מקראות הללו אמרת זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה מתקיימין במקומן עד שיבא כתוב שלישי ויכריע ביניהן תלמוד לומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. צאן לפסח ולא בקר לפסח. ר' ישמעאל אומר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר.
ר"ע מביא שני כתובים סותרים, ונותר עם הסתירה. כתוב אחד אומר צאן ובקר, ומהכתוב השני עולה רק צאן. כאן חייבים להסתמך על כתוב שלישי, שהרי אין יישוב לסתירה. הכתוב השלישי פשוט מורה לנו לקחת צאן (שהפסוק הראשון 'צודק'). ומה עם הפסוק של צאן ובקר? רי"ש לשיטתו מסביר אותו על חגיגה, אבל ר"ע מעדיף לשתוק, בבחינת "וידם אהרן". אם אין לך הסברים סבירים עדיף לשתוק.
אצל ר"ע מידת 'שני כתובים המכחישים' היא מידה שמורה לנו הנהגה מעשית, בעוד שאצל רי"ש זוהי מידה פרשנית. רי"ש משתמש בה כדי להסביר וליישב את הסתירה, ואילו ר"ע מותיר אותה בעינה. השאלה היא רק כיצד לנהוג בפועל. בשביל זה הוא מביא כתוב שלישי.
גם נוסח המידה אצל ר"ע (וכך הוא בכל הופעותיה במדרשים עקיבאיים) שונה מזה של רי"ש. רי"ש כותב:
וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.
ואילו ר"ע כותב:
זו מידה בתורה: שני כתובים זה כנגד זה, וסותרין זה על ידי זה, מתקיימין במקומן, עד שיבוא כתוב שלישי ויכריע ביניהן.
מניסוחו של ר"ע עולה בבירור שללא פסוק שלישי כל אחד משני הפסוקים המוכחשים מתקיים במקומו. הוא גם מחדד את העובדה שהם סותרים. יתר על כן, הוא מקפיד (וגם זה מופיע תמיד במדרשים שלו) שזוהי 'מידה בתורה'. רי"ש מיישב סתירות. זו אינה ממש מידה בתורה אלא צורת חשיבה אנושית מקובלת. ר"ע עומד מול הסתירה ושותק. זוהי מידה בתורה, שיש בה לפעמים דברים לא מובנים, ואף סותרים.
ר"ע גם מתייחס למציאות כ'כתוב' בסתירה כזו. וכך אנחנו מוצאים בסוף מכות:
וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: +במדבר א'+ והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: +ישעיהו ח'+ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: +מיכה ג'+ לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: +זכריה ח'+ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
ר' עקיבא עומד מול הסתירות החדות והקשות ביותר, וממלא פיו שחוק. הוא מסתפק במה שהוא יודע, והוא אינו מוכן להסתבך בסתירות כדי ליישב את הסתירות. אם אין יישוב, זוהי בעיה של הקב"ה ולא שלו. הוא רק מחפש תשובות מה עליו לעשות כעת.
ר"ע עומד מול מצב דומה כאשר סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, וגם שם אומרים לו תלמידיו: "רבנו, עד כאן?!", והוא עונה להם (מדרש עשרה הרוגי מלכות, אייזנשטיין):
וכשהוציאוהו להרגו זמן ק"ש היה והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם בני כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, והייתי אומר אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? - האריך באחד ויצאה נשמתו באחד. יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העוה"ב. אמרו עליו מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים אפילו שחיו בצער היו אוהבים ומיחדים שמו של הקב"ה כגון ר"ע וחביריו שהיו צדיקים גמורים והיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה. אמרו עליו, כשהיה חבוש בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת ערב יוה"כ עמד ונטל רשות מר"ע והלך לו לביתו, ופגע בו אליהו ז"ל ודפק בפתח ביתו, א"ל מי אתה, א"ל אני אליהו, א"ל ומה תרצה, א"ל באתי להודיעך שר"ע רבך מת, מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים ומצאוהו פתוח ורב בית האסורים ישן וכל העם ישנים. באותה שעה נתחזק אליהו ונטפל לו ונשאו על כתפו, א"ל יהושע, רבי לא כהן אתה? א"ל אין טומאה בצדיקים ולא בחכמים ובתלמידים, וכשיצאו מבית האסורים היו כתות כתות של מלאכי השרת מספידין עליו ואומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים ל"ג), והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. כיון שהגיעו לפפליון של קיסרין ירדו שלשה ירידות ועלו שש מעלות ומצאו מערה והיו בה מטה ושלחן וכסא ומנורה, בא לצאת לא היה יהושע רוצה לצאת, אמר לו איני יוצא מכאן עד שתודיעני למי המטה הזאת, א"ל לאשתו של טורנוסרופוס הרשע, כיון שיצאו מן המערה נסתם פיה, ושבחו והודו למי שאמר והיה העולם ואמרו אשריכם צדיקים אשריכם חסידים אשריכם עמלי תורה, מה גנוז לכם ומה צפון לכם, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (תהלים ל"א כ').
(ראה גם מקבילה ביומא יט ע"ב, על "כי בענן אראה על הכפורת", ודוק היטב)
אמנם אצל ר"ע עוד היה הסבר. הוא באמת מת על קידוש השם, ומסר עצמו על כך. ואנן מה נענה אבתריה?!
כאשר הענן מכסה את אוהל מועד כנראה לא ניתן להיכנס לשם. זהו מצב בו "ניתנה רשות למחבלים לחבל". אמנם יש שמנסים להידחף פנימה, להסביר ולפזר את הענן, אבל הכתוב הזה אומר לנו שבמקרים אלו יש להישאר בחוץ, בבחינת "וידם אהרן", ולא לחפש הסברים ותירוצים. אפילו לא ה'תירוצים' של הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ועל כך כבר כתב ויטגנשטיין בסוף הטרקטטוס שלו:
ומה שאין לדבר עליו, עליו יש לשתוק...
כתוב אחד אומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". והמציאות צווחת ואומרת את ההיפך: "איה נוראותיו?". אין לנו כאן שום פסוק שלישי, לא לפרש ולא להנחות. את ההסברים הדחוקים והמלומדים שבענו כבר עד מעל לראש. "זו מידה בתורה"...
