האם אנו היהודים טיפוסים של שקיעה?
ניטשה ראה בו בסוקרטס, על הדיאלקטיקה, והאירוניה הנקמנית שלו, טיפוס של שקיעה.
אין צורך לך בדיאלקטי ובלוגי, אם אין אתה בא להתגונן. האומר, או נכון יותר, הדורש דבר מתוך סמכות, הוא לעולם לא יטרח להוכיחו.
ההתגוננות של סוקרטס, היתה צו השעה, העולם היווני זקוק היה להתגוננות מפני יצר החיים, שלא ידע גבולות ושובעה, לכך הוא קיבל,ובלית ברירה קיבל, את גוננותה של התבונה מפני החיים.
היווני, החי, הבריא, היה בז לרציונלי, היה רואה בדיאלקטיקה, בתבונה, בדיחה, שאם הוא לא היה צוחק לה, ודאי היה בז לה. סוקרטס הרשע, שהיה קרימינל, לפי מאפיינים אנתרופולוגיים מסוימים, הכריח את היווני, לא לצחוק לבדיחה של התבונה. והיווני המסכן היה מוכרח להרכין ראש בפני התבונה הסוקראטית, כי חיי האושר הבריאים, אלו נטולי הגבולות, איימו עליו בהכחדה. מה גם שסוקרטס,זה הציניקן המרושע, ניצל את חולשתו של היווני לספורטיבי, ועשה את התבונה ספורט. ומשעשע כל כך, עד שהיווני הצעיר, חובב הספורט, לא יכול היה שלא להכנס לקלחת בו מושפל היריב המנוצח, עד דכה. זה הצו העליון של היווני המחונך חינוך הוגן, "נצח את היריב", לא יכל למצוא סיפוק גבוה יותר מנצח את היריב, בנפשו. השכב לעפר את האינטלקט שלו.
ניטשה רואה בו בסוקרטס יהודי. היהודי, זה העושה שימוש בדיאלקטיקה. זה הטוען להשלטת התבונה, ובראש ובראשונה, זו המוסרית, הוא טיפוס מתגונן. זהו הטיפוס החרד ממוראם העשיר של החיים, וגם נטול היכולת לחוות את החיים, לא נותר לו אלא להתגונן, ולהשליט את התבונה. היהודי הוא טיפוס של שקיעה.
שהתבוני הלוגי הם פרקטיקות של הגנה, קשה להכחיש. את הדביקות של היהודי בתבוני ובלוגי גם קשה להכחיש. כלום עלינו להסכין לכך שאנו טיפוסים של שקיעה?
התבונה, במיוחד זו הדיאלקטית, נעדרת כמעט לגמרי מתוארה של היהדות הקדומה, זו המתבטאת במקרא ובנביאים. אם נפריד בין הקריאה לחיי מוסר, ולקריאה להשלטת התבונה על החיים (מה שניטשה ודאי מכחיש מכל וכל). נמצא כי הדיאלקטיקה התפתחה ביהדות המאוחרת, בזמן בו היא אכן עסוקה היתה במגננה, אם מכל אותם קוראי תיגר מבית, ואם מאוייביה שמבחוץ.
פיסגת התבונה הדיאלקטית היהודית, התלמוד, אפשר לראותו כקרב הגנה עקוב, ויותר מדאי עקוב, מתבונה. קרב הגנה שמטרתו עיגונם של אורח החיים הרבני-מסורתי, במקראות במסורת ובבעלי סמכות אחרים.
קשה לראות באור אחר, את זה העמל הגדול כל כך לעגן את האחרון שבמנהגים, בפרקטיקות תבוניות מגוונות כל כך, בברי סמכה.
אכן סיבות הרבה היו לה ליהדות, לפתח דיאלקטיקה של הגנה. אך כלום עיסוקם של יהודים הרבה כיום בהמשכיות ופיתוח הדיאלקטיקה הזאת, היא מוצדקת?
אם תבונתיות יתר זו היא תסמין של פחד וחרדה, האם אכן היום יש פחד ודאגה המצדיקים זאת?
ומה אם נקבל את גזר דינם של הגוזרים על הזמנים, שאנו בעידן הפוסט מודרני?
ואולי אנו היהודים התגברנו על הדיאלקטיקה של השקיעה, ואנו עוסקים כעת בדיאלקטיקה גואלת. בתהליך דיאלקטי במובנו ההיגלייאני?
 |
|
|
