ב-15 בנובמבר 2007 קיבלתי מייל מיצחק חיים פרוינד, מנהל "הארגון להצלת יהודי תימן" שמידע אותי על נערה "יהודיה מאוד דתית" שנחטפה מבית הוריה. אדון פרוינד תיאר במיילים ושיחות טלפון נוספים את הפרוייקט שלהם לפנות את כל היהודים מתימן לקהילת סאטמר בארה"ב. הוא כתב: "הקהילה היהודית חושבת לצאת מהמדינה לכל מקום שהיא יכולה" ואז אמר שאם שירות ההגירה של ארה"ב לא יספק ויזות כניסה לקהילה, לפחות כל הילדים והמתבגרים צרכים להיות תחת חסות סאטמר כדי למנוע רדיפה, חטיפה והתבוללות כפויה בעתיד.
הדרך בה מר פרוינד דיבר על היהודים התימנים היתה כל כך פטרנליסטית. הטענות שלו נראו מוגזמות והוא השתמש בשפה גזענית באופן גס. חשדותי שזו אינה כל האמת, התגברו במיוחד לאחר שהוא דחה את הצעתי לשמש כמתווך לצורך הגעה להסכם בין השיח' המקומי לבין הורי הנערה וביטל פגישה עם הרבנים הניו-יורקיים. אבל הדרך היחידה לאמת את הטענות ולהעריך את העובדות היתה לנסוע לתימן ולחקור. אז ב-5 בדצמבר טסתי לתימן ואחרי לילה בצנעא ביליתי שלושה שבועות בכפר התימני שבו היהודים חיים וראיינתי רבים מהם לגבי הארוע שהתרחש לאחרונה. היה עלי להיות זהיר ביותר: הייתי צריך לאזן בין רצוני למנוע מהקהילה היהודית בתימן עקירה וקריעה מהמסורת והתרבות המפוארות שלהם ובו בזמן רציתי להגן על בטחונם.
המארח שלי היה בנו של מכובד מוכר ורבים מראשיהן של משפחות שונות באו לבקרני בביתו. בשבת דיברתי עם אנשים נוספים אחרי תפילות בשני בתי כנסת שונים. כל מי שדיברתי עמו – כולל שניים מעובדיו של מר פרוינד – הסכים שנינאווה, האישה היהודיה הצעירה, לא נחטפה אלא עזבה מרצונה את בית אביה כדי להינשא למוסלמי צעיר ולהמיר דתה לאיסלם. ביום שישי, ערב שבת, היא עזבה את ביתה עם חתנה לעתיד שחיכה לה במכונית.
באותו הלילה עצמו הלך אביה, מלווה במספר יהודים מקומיים, לבית הגבר המוסלמי, חמיד סראן, כדי לדבר איתה. היא אמרה להם באופן ברור שהיא אינה רוצה לחזור למשפחתה. אולם פאיז אל-ג'אראדי, אחד מעובדיו של מר פרוינד, הלך לשגרירות האמריקאית ששם הוא הציג עצמו כ"רב הקהילה" וטען שהנערה נחטפה. הוא ביקש אז עזרה להחזירה ליהדות ולמשפחתה. מר פרוינד כתב לי במייל שמאשר זאת ב-15 בנובמבר : "הקהילה היהודית דורשת שהממשלה הפדרלית תשלח את צוות הבטחון שלה כדי לקחת אותה לצנעא".
בשבוע שלאחר מכך התקיימה פגישה במשרד הממשלה בע'מרנה, כנראה תחת לחץ של שגריר ארה"ב. מורי סעיד אל-עאמר, הרב המקומי, מאוד לא רצה להגיע לפגישה מכיוון שהוא הרגיש שכבר בערב הראשון התברר שנינאווה עזבה מרצונה ושעתה מופעל על השכנים המוסלמים לחץ לא רצוי ומעבר למידה. בנוכחות המושל מר נועם דוויד, מורי סעיד והמועסק של מר פרוינד, פאיז אל-ג'אראדי, חזרה נינוואה על הצהרתה הקודמת: "אני מבקשת להיעזב לנפשי עם בעלי".
כשהם למדו לדעת שפאיז אל-ג'אראדי הלך לשגרירות האמריקאית וביקש עזרה כדי להכריח את נינאווה לחזור למשפחתה, מספר רב של אנשי שבט מקומי התאסף. הודות לשחיטה של שור על ידי הקהילה המקומית ומאמצים של השיח' המקומי שלהם, נמנעה אלימות ולמרות שנותרה עוינות, היחסים הטובים המסורתיים בין היהודים ושכניהם שבים אט אט למסלולם.
הודעתי זאת לגברת האלה ראריט, נספחת המדינה של שגרירות ארה"ב, שניהלה אז חקירה משלה שתאמה את הממצאים שלי. אבל השליחים המיוחדים של מחלקת המדינה שאחראיים לניטור אנטישמיות בתימן אינם דוברים ערבית. הם לא ביקרו בכפרים היהודיים והם לא מבינים את התרבות המקומית. במקום זאת הם הסתמכו באופן בלעדי על עדות של פעילים מסאטמר, שנחושים,יחד עם חבריהם, לעודד ולהאיץ את הגירת היהודים לארה"ב תחת הכנפיים של סאטמר.
האפשרות של מניפולציה מסוכנת על ידי פעילי סאטמר הובילה אותי לחקור את מצבם של הילדים והמבוגרים שחיים תחת חסותם. היהודים התימנים הצעירים הגיעו לכפר סאטמר המבודד לא ידיעת אנגלית או יידיש וידיעת עברית מוגבלת. הם לא לומדים בישיבה או כל מוסד לימודי אחר ואני מאוד מסופק אם הם מקבלים בכלל את החינוך שהובטח להם בתורה, באנגלית או במתמטיקה, מכיוון שלמארחים הסאטמרים אין צוות מיומן או משאבים פדגוגיים לעזור להם.
אני מודע להאשמות רציניות נגד פעילי סאטמר. יש בידי עדויות שהם עושים מניפולציה על הורים תמימים כדי שיסירו חסות מילדיהם על מנת לעשותם זמינים לאימוץ על ידי משפחות חשוכות ילדים. כמה מהם הוחזרו להוריהם רק לאחר שאישה תימנית אמיצה שכרה עורך דין פרו בונו, אבל הורים אחרים לא ראו את ילדיהם מזה שנים. ישנן שמועות ש"מחנכים" מיוחדים מעורבים בהתנהגויות לא ראויות שונות, כולל מגע כפוי ועונשים גופניים קשים. חבר סאטמר הואשם לאחרונה בפגיעה מינית בנערה תימנית בת 15. מכיוון שהמתבגרים התימנים אינם חלק אינטגרלי מהישיבה או יכולים להשתתף לגמרי בחיי קהילת סאטמר, הם נשלחים לעיתים קרובות לקבץ נדבות. (גברים צעירים מסאטמר גם אמורים להשיג כסף בדרך זו, אבל המקרה של הילדים התימנים הוא שונה מכיוון שהם משיגים בעצמם תועלת מהכסף הזה בעוד שהמתבגרים הסאטמרים מקבצים נדבות עבור אחרים שהם נזקקים).
המינימום הנדרש הוא לכפות על עצירת הגירת היהודים מתימן תחת חסות סאטמר, עד אשר תושלם חקירה מורכבת יותר של כל ההאשמות הללו. הרב שלמה קורח, רב העיר בני-ברק בישראל, ורבנים ראשיים של יהודי תימן קבעו שתמיכה במוסדות לימוד בתימן היא הדרך המוסרית היחידה כדי לפתור את הבעיות איתם מתמודדים התימנים.
.......................................
תרגום מאנגלית (א.ח), ולהלן המקור:
Rabbi Shmuel Miller / Los Angeles
Satmar and the future of Yemenite Jews
On November 15, 2007 I received an email from Ishaq Haim Freund, the director of ''the organization to save the Jews from ,'' informing me that a ''very religious Jewish'' Yemenite girl had been abducted from her parents' house. In subsequent emails and phone calls, Mr. Freund described their project to evacuate all the Jews from to the Satmar community in the . He wrote: ''The Jewish community is thinking of getting away from the country to any place they can,'' and he stated that if the emigration service would not provide visas for the entire community, at least all the children and teenagers should be brought under Satmar custody to prevent future persecution, abduction and forced assimilation.
The way Mr. Freund spoke about the Yemenite Jews was extremely paternalistic. His claims seemed exaggerated and his language was cruelly racist. I suspected I wasn't hearing the whole truth, especially when he rejected my offer to broker a settlement between the local sheikh and the parents of the girl, and canceled a meeting with the New York rabbis. But the only way to verify the claims and evaluate the facts was to travel to and investigate. So on December 5, I flew to Yemen and, after a night in Sana'a, spent three weeks in the Yemeni villages where the Jews live, interviewing many of them about the most recent event. I needed to be very cautious: I had to balance my desire to prevent the Yemenite Jewish community from being up-rooted and torn away from its glorious heritage and culture, while at the same time I wanted to protect their safety.
My host was the son of an honored notable, and many heads of various families came to visit me at his house. On the Sabbath I spoke with additional people after services in two different synagogues. Everyone I spoke to – including two of Mr. Freund's workers – agreed that Ninawa, the young Jewish woman, was not abducted but voluntary left the home of her father to marry a young Muslim man and convert to Islam. On a Friday, Sabbath eve, she left the home of her father with her future husband who was waiting for her in a car.
That same night her father, accompanied by a number of local Jewish people, went to the home of a Muslim man, Hamid Serran, to speak with her. She told them clearly that she did not want to return to her family. However Fayis al-Jarady, one of Mr. Freund's workers, went to the American Embassy where he introduced himself as the ''rabbi of the community,'' and claimed that the girl had been abducted. He then asked for help to return her to Judaism and her family. In an email corroborating this, Mr. Freund had written to me on November 15: ''the Yiddish Kehila is demanding that the Federal Government send their security staff to take her to Sana'a.''
The following week a meeting took place at the A'mrane Governate office, presumably under pressure from the Ambassador. Morri Sai'd Al-Amar, the local rabbi, was very reluctant to attend the meeting because he felt that it had already become clear on that first evening that Ninawa had left voluntarily, and now undue and unwelcome pressure was being exerted on their Muslim neighbors. In the presence of the governor Mr. No'am Doweed, Mori Sai'd, and Mr. Freund's employee Fayz Al-Jarady, Ninawa repeated her earlier statement: ''I ask to be let alone with my husband.''
When they learned that Fayz Al-Jarady had gone to the American Embassy asking for help with forcing Ninawa to return to her family, a huge number of armed local tribesmen gathered together. Thanks to the slaughter of an ox by the Jewish community and the efforts of the local sheik, violence was avoided, and although some animosity remains, the traditional good relations between the Jewish people and their neighbors are gradually returning.
I communicated this to Mrs. Hala Rharrit, political officer of the US Embassy, who then conducted her own investigation which corroborated my findings. But the State Department's special envoys responsible for monitoring anti-Semitism in do not speak Arabic. They haven't visited the Jewish villages, and they don't understand the local culture. Instead they have relied exclusively on the testimony of the Satmar activists who, along with their friends, are determined to encourage and facilitate the emigration of Jews to the under Satmar auspices.
The possibility of dangerous manipulation by the Satmar activists prompted me to investigate the situation of the children and adults living under their patronage. The young Yemenite Jews arrive at the very insular Satmar village with no English or Yiddish language skills and very limited knowledge of Hebrew. No Yeshiva or other learning institution is provided, and I sincerely doubt that they are getting the education they were promised, in Torah, in English or in mathematics, because their Satmar hosts do not have the skilled staff or the pedagogic resources to help them. .
I am aware of serious accusations against Satmar activists. I have testimonies that they are manipulating naive parents to relinquish custody of their children in order to make them available for adoption by childless families. Some of the children have been returned to their parents only after a courageous Yemenite woman retained a pro bono attorney, but other parents have not seen their children for years. There are rumors that certain ''educators'' are engaged in a variety of improper behaviors including forceful touching and harsh corporal punishment. A Satmar member was recently indicted for sexually assaulting a fifteen year old Yemenite girl. Because the Yemenite teenagers are not really integrated in the Yeshiva or able to fully participate in the Satmar community life, they are often sent out to solicit alms. (Satmar young men are also expected to raise money this way, but the case of the Yemenite children is different because they are beneficiaries of the charity, while Satmar adolescents are soliciting for other people in need.)
At a minimum a moratorium on further Jewish emigration from under Satmar auspices should be imposed until a more complete investigation of all these allegations has been completed. Rabbi Shelomoh Qorah, rabbi of the city of Bene-braq in , and the main leader of Yemenite Jews has asserted that supporting institutions of learning in is the only ethical way to solve the problem encountered by the Yemenites.
