|
|
| נשלח ב-20/3/2011 13:13 |
|
| |
כי הרי אנו אומרים בסוף- נשלמה פרים שפתו- בשביל להגיד בפה?- כל אחד גביר גדול.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2011 13:15 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | כי הרי אנו אומרים בסוף- נשלמה פרים שפתו- בשביל להגיד בפה?- כל אחד גביר גדול. |
|
יפה מאוד, כדאי היה לגלוש באמצע החג רק לשמע את זה, תודה ופורים שמח,
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2011 13:19 |
|
| |
מקס פורים זה לא חג- לא אומרים חג שמח- רק פורים שמח- ואין בה איסור מלאכה,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2011 13:28 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | מקס פורים זה לא חג- לא אומרים חג שמח- רק פורים שמח- ואין בה איסור מלאכה, |
|
כוונתי שכדאי היה לקחת הפסקה בבלגן של החג ולתיישב לראות מה החברים כותבים היום
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 16:16 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | זמן האכילה בשלמים מוצג בצורה שצ"ע. בפרק ז:
(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל: (יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
מדוע לא נאמר בפשטות, 'ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והנותר ביום השלישי באש יישרף'? מעיון בפרשה נראה שאין כלל דין של בעלים בקרבנות שלמים, האם כל הרוצה יבוא ויאכל?
זכות הכהן בעור העולה לא הוזכרה בתחילת הפרשה עם דין עולה, רק בדרך אגב בפרק ז פסוק ח בתוך דיני האשם: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
מי זכי לאכול בקדשי קדשים, ידועה דרשת חז"ל לפשר בין הפסוקים שמשמע מהם שרק הכהן המקריב זכאי לאכול ובין הפסוקים שמשמע שכל בני אהרן. בקרבן מנחה נאמר בפרק ז:
(ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: (י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ
לכאורה משמע שבמנחות תנור, מרחשת ומחבת, רק הכהן המקריב זוכה באכילה, ואילו שמנחות אחרות כל בני אהרן זכאים. מה ההבדל?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/03/2011 22:07:21 |
|
כבר אחרי הלילה הוא נקרא "נותר" (כמו בשאר הקרבנות) והתורה מחדשת שהנותר הזה מותר באכילה. רק הנותר ביום השלישי אסור באכילה..
לגבי המנחות והעורות (וכן החטאות והאשמות) פשט הכתוב שמי שעובד בקרבן/מנחה הוא זה שזוכה בה. אמנם כשחילקו את הכהנים למשמרות לאחר מכן כשהכהנים התרבו החליטו שהכל יתחלק כדי שלא יהיו בעיות ומריבות. (עיי' ברמב"ן במקום בפסוק האחרון שהבאת והוא מסיים אאל"ט במילים "ותקנת הכהנים היא ושלום הבית")
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 16:17 |
|
| |
אגב, אודה למי שיוכל להפנות אותי למקור בחומש שחטאת העוף נאכלת....
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 16:39 |
|
| |
יונתן מאיפה אתה מגריל את זאת כי חטאת העוף נאכלת? היא בפרוש לא נאכלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 17:42 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | יונתן מאיפה אתה מגריל את זאת כי חטאת העוף נאכלת? היא בפרוש לא נאכלת. |
|
הלכות פסולי המוקדשין פרק זח [י] חטאת העוף הבאה על הספק--נעשית כמצותה, ואינה נאכלת, אלא תישרף, ככל פסולי המוקדשין. וכיצד תבוא על הספק--כגון שהייתה האישה ספק זבה, או ספק יולדת, וכל כיוצא בה. ואין לנו חטאת בהמה על ספק--שאם נסתפק לו אם חטא או לא חטא, יביא אשם תלוי כמו שיתבאר בהלכות שגגות. ט [יא] חטאת העוף הבאה על הספק, ונודע לה שהיא חייבת בה ודאי--אם עד שלא נמלקה נודע לה--תיעשה ודאית, ותיאכל; ואם אחר שנמלקה נודע לה--הרי זה גומר הזית דמה ותמציתו, ותישרף, כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק תיאכל, שהרי בתחילה על ספק באה. [יב] נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה, הרי זו תיקבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 19:11 |
|
| |
יונתן מה משמעות נותר שמותר באכילה?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 19:17 |
|
| |
אם היית מעמיק וממשיך ברמב"ם היית מגלה שבהמשך הוא מגיע למסקנה שאין אפשרות שהיא תאכל- כי הרי חטאת העוף נמלקת ואינה נשחטת, לכן מה שכתוב בהלכה היא במישור הרעיוני שמותר לאכל אבל לא במישור המעשי, שכאמור היא בלתי אפשרית.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 19:26 |
|
| |
חטאת העוף הבאה על ספק לא נאכלת. חטאת עוף ודאית נאכלת. זה דבר ברור ומפורש בכל ספרי ההלכה..
חטאת שבאה על ספק לא נאכלת כי היא לא נשחטה כמו שצריך, בשונה מחטאת ודאית שמותר (כנראה) מהתורה לאכול אותה...
חטאת העוף הבאה על הספק מאחר שהעוף אינו נשחט, אלא נמלק, למעשה מבחינת הלכות הכשרות המקובלות הוא נבלה, האסורה באכילה, ואף מטמאת את האוכל אותה. לפיכך, הדין שכהנים אוכלים את בשר החטאת הוא חידוש מיוחד, שקורבן שנמלק כהלכתו איננו נבלה ואיננו מטמא. זאת, בתנאי שאכן יש ודאות שזהו קורבן חטאת. כאשר יש ספק לגבי החיוב בקורבן חטאת, יש להביא את קורבן החטאת ולהקריב את דמו כרגיל, אך מחמת הספק אסור לאכול ממנו. דין זה נקרא "חטאת העוף הבאה על הספק", ובתלמוד[1] נאמר שזוהי הלכה למשה מסיני. (ויקיפדיה)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2011 23:51 |
|
| |
הערה ביחס למה שכתבתי בעמוד הקודם.
הרמב"ן על הפסוק "ומפתח אהל מועד לא תצאו" מביא את הספרא שמדבר על כך שכהן אסור לצאת בשעת עבודה. ואינני מבין דבריו כי הספרא הוא בפרשת שמיני ומדבר על הציווי של משה לאהרן ולבניו לאחר מות נדב ואביהוא, ולא על הציווי של פרשת צו. כך משמע גם ברמב"ם ובראב"ד בהלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ה. וא"כ אין מקומו כלל כאן. בכלל באותו פסוק נזכר שלא יצאו "יומם ולילה" ולילה ודאי שאינו זמן עבודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2011 13:16 |
|
| |
| שנרב_נ כתב: |  | נשאלת השאלה: מה ההבדל בין מצוה זו (אמנם לשעתה) לשאר מצוות? אם אחד תקוע באיזה מקום שיש בו רק חזיר והוא נורא רעב, גם כן מותר לו לעשות חשבון כזה? מזכיר קצת את הסוגיה בפסחים כה שמתיחסת לדברים הדורשים טורח מרובה בתור "אי אפשר" שזה מעין אונס. |
|
השאלה מה נחשב אונס היא שאלה חשובה, ודומני שבמהלך הדורות הרף רק עולה. בסוגיה של "איכא דרכא אחרינא" הגמרא שואלת על מה מדובר - אם יש דרך אחרת והוא לא בחר בה - הוא רשע, ואם אין דרך אחרת - הוא אנוס! נדמה לי שאם היינו שואלים כל רב בן ימינו האם זה נחשב אנוס הוא היה מזדעזע מעצם השאלה, שהרי מי חייב אותך בכלל ללכת לאן שאתה הולך?! אבל הגמרא בכלל לא מעלה את האפשרות שהאדם לא ילך למחוז חפצו! המושג "אנוס" אצלנו הפך להיות כמעט נרדף ל"פיקוח נפש", ואם יש אפשרות שבעולם להימנע, זה כבר לא נחשב אונס. התחושה שלי היא (ואודה למי שיגבה אותה או יסתור ע"י מקורות) שבעבר כל מה שמנע קיום נורמלי וסביר של החיים כבר היה נחשב אונס.
יש סיפור ידוע המיוחס לרב מבריסק, שפעם שאל אותו יהודי תושב ירושלים - אבא שלי זקוק לעזרה, אבל הוא גר בת"א, ולא מוכן לשלם לי על הנסיעה אליו, האם אני חייב לממן נסיעה על מנת להגיע ולעזור לו? הרב ענה שכמובן שכן. הוסיף הלה לשאול - והרי קיימא לן שכיבוד אב משל האב? ענה לו הרב - אז תלך ברגל!
הדיון הבסיסי כאן הוא אותו דיון - מה נתון כעובדה ומה נתון לשליטתנו. אליבא דהרב מבריסק, הנתון הוא שיש חובת כיבוד הורים, ועכשיו אפשר לדון בפרטים הטכניים. פוסק אחר עשוי לחשוב (ולדעתי בצדק) שהדרך להגיע מירושלים לת"א היא באמצעות כלי תחבורה שעלותו כך וכך, וזה חלק מנתוני המציאות שאין לנו סיבה לשנות.
במלים אחרות - ככל שרואים חלקים יותר גדולים מן החיים הנורמלים כנתון ולא כבחירה/נוחות גרידא, כך יותר ויותר מקרים יחשבו כאונס שכן הם מתנגשים עם נתוני המציאות. ככל שנתעלם מן המציאות הנורמלית, ניווכח לראות שכמעט אין אונס בעולם (למעט פיקוח נפש גמור) וכמעט כל בעיה אפשר לעקוף ולפתור.
מאידך, מובן שצריך להיות איזה שהוא גבול - אם בא לי לישון בבוקר אני לא אגיד ששינה עד 11 היא נתון, ואני אנוס ביחס לקריאת שמע, אלא אני אדרוש מעצמי להתגבר ולקום בזמן. קל מאוד להפוך כל גחמה ל"נתון קשיח" וע"י כך להיפטר כמעט מכל המצוות בטענת אונס. צריך כאן שיקול דעת והרבה קומון סנס. חוששני שלא ניתן יהיה לנסח כללים שיענו על כל המקרים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2011 23:37 |
|
| |
אמת ואמיד
אמת ______________ מטבחים
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2011 01:26 |
|
| |
עציוני
תודה על הדיון.
נדמה לי שכבר הערתי מפסחים כו. ששם דנים שהטירחה להתרחק מלשבת בצילו של בית המקדש היא "אי אפשר", ובמג"א י"ג ס"ח שעולה מדבריו לכאורה שאם אין ציצית בעיר מותר ללכת בבגד ד' כנפות ללא ציצית.
לגבי הדוגמה שלך מדרכא אחרינא אפשר גם להביא את הגמרא ריש כתובות "מדרש להו (לצנועות) דאונס שרי" ולכאורה מי ביקש מהן להתחתן? זה קשור קצת לשאלה הכללית של מכניס עצמו לאונס ושל ההיתר להתנהג בדרך נורמלית גם אם זה מביא לגדר של פקו"נ, כמו הדוגמה של הרש"ז אוירבך מגחלת של מתכת שהתירו לכבות מפני היזק הרבים ואינו צריך לעמוד שם ולהזהיר את העוברים ושבים עד שתצא שבת.
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 30/03/2011 01:53:45
|
|
|
|
|