מחשבים

טיפים על הדרך

מכבי

מאורסים

חוק וסדר

בית

פורומים

עצור כאן חושבים

צו


שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד

1 2 3 4 5

סך הכל 5 דפים.

הצג תגובות לאשכול מהסוף להתחלה

נשלח ב-31/3/2012 21:54

שבוע טוב

ויקרא פרק ו

(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר

התורה בא ללמד אותנו מנהג דרך ארץ. הכהן שעכשיו גמר להקריב את ה-קרבן קרבן העולה,
אומרת לו התורה -מכובדי תנקה אחריך- ואם תגיד כי אתה אמנם מוחל על כבודך ואתה מוכן להוציא את הדשן- אבל זה יהיה חילול הכהונה- מה יגידו בני ישראל שיראו כהן עושה עבודה שחורה?
אומרת לו התורה אז תחליף בגדים- ואל תחכה שאחרים יעשו את העבודה השחורה בשבילך

ויקרא פרק ח (יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

האבנט בלשון יחיד - המגבעות בלשון רבים- גם היום האבנט הגרטעל שווה לכולם- כולם קונים אותו באותו מקום.
אבל המגבעות!? שאני- יש מגבעות נוסח משכילי ווילנא משנות העשרים של המאה הקודמת- יש מגבעות נוסח רוסיה ובלה רוס
יש מגגבעות נוסח גליציה ויש מגבעות הביבר היט- נוסח האובר לנדר - ועוד רבים- וכמובן שיש שטראימעלך- מזנבות שועלים- ויש ספודיקים.

פרק ח (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:

הרמב"ן כותב כי בכל הפעמים הקודמים כתוב כאשר ציוה רק פה אשר ציוה- כנראה שבעניין עבודת הבורא לא עושים כאשר ציוה- את האשר ציוה אפשר לדרוש באופנים שונים

נשלח ב-24/3/2013 08:15

פרשת צו נראית כהשלמה לפרשת ויקרא, אולם לא תמיד ברור מהי ההשלמה, מהו סדר הפסוקים, ולמה הם מתיחסים.

הפרשה מתחילה ב:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: ס

באיזו עולה מדובר כאן? אם מדובר בעולת נדבה שדובר עליה בתחילת פרשת ויקרא, אזי נאמר כאן שהעולה נשרפת כל הלילה, בבקר הכהן מרים את הדשן של העולה ושם אותו על המזבח ואח"כ מוציאו מחוץ למחנה. בפסוקים ה-ו נאמר שהאש דולקת על המזבח והכהן מקטיר עליה את העולה ואת חלבי השלמים, אולם לא נזכרו כאן קרבנות אחרים. רש"י, בעקבות חז"ל לא פרש כך את הפסוקים, אלא למדו דין כללי של תרומת הדשן שאינו קשור דווקא לעולה, את פסוק ד הם הסבירו כרשות, שאם הצטברה כמות גדולה של דשן, מוציאים אותו מחוץ למחנה. בפסוק ה הסביר רש"י, שהעולה המדוברת היא עולת התמיד ולמדים מכאן שקרבן תמיד קודם לכל הקרבנות, וכל הקרבנות מוקרבים לפני תמיד של בין הערביים, כלומר, כל הקרבנות מוקרבים אחרי תמיד של בקר ולפני תמיד של בין הערבים. פירוש זה אינו נראה כפשוטו של מקרא שהרי אין כאן רמז לקרבן התמיד. בין אם נפרש כרש"י ובין אם נפרש כפשוטו של מקרא, צ"ע מדוע רק השלמים הוזכרו ולא קרבנות אחרים

בפרשת צו מצאנו חידוש דין בעולה לא הוזכר בפרשה הקודמת, אך הוא לא הוזכר בפרשה זו כי אם בהמשך, לקמן ז:ח, וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: למרות שלכאורה בפרשתנו המקום המתבקש לתוספת זו.

תוקן על ידי צעג ב- 24/03/2013 08:16:36

נשלח ב-24/3/2013 08:16

הפרשה הבאה היא פרשת המנחה:
(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיקֹוָק: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: (יא) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
התוספת היחידה כאן על מה שנאמר בפרשת ויקרא, פרק ב, פסוקים א –יד, היא שאכילת המנחה היא בחצר אוהל מועד בלבד. אולם, בפרק הבא, בסוף פרשת האשם, התווספו שני פסוקים, שלכאורה מקומם כאן ולא שם: (ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: (י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו:

נשלח ב-24/3/2013 08:17

הפרשה אחריה היא פרשת החטאת:
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְקֹוָק קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: (יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד: (כ) כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: (כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם: (כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: (כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ
בפרשת ויקרא, כבר נאמר ששחיטת החטאת היא במקום ששוחטים את העולה. מאמר שם שמקריבים רק את החלב, אולם לא נאמר שם בפירוש מה עושים עם יתר הבשר. ייתכן והיה מקום לומר שהיא נאכלת לבעלים, שהרי מודגש שם שהקרבת החלב של החטאת, היא כמו הקרבת החלב של השלמים, וניתן היה להסיק שגם אכילת הבשר היא כמו בקרבן שלמים. בפרשה זו נכתבו שני פסוקים העוסקים באכילת הקרבן. בפסוק יט נאמר שהכהן שהקררי את החטאת הוא האוכל אותה ואילו בפוסק כב נאמר שכל זכר בכהנים יאכל אותה. רש"י בעקבות חז"ל, פירש שפסוק יט הוא לאו דווקא, אלא כל כהן שהיה טהור בשעת זריקת הדם, רשאי לאכול מהחטאת. נראה שפשוטו של מקרא הוא שהכהן שהקריב את הקרבן זכאי לאכול את כל הקרבן, אלא הואיל וזה בלתי אפשרי לאכול כמות כזו של בשר, הוא יכול לצרף אליו כהנים נוספים.

נשלח ב-24/3/2013 08:17

הפרשה הבאה היא פרשת האשם:
(א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: (ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (ג) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב: (ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה: (ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיקֹוָק אָשָׁם הוּא: (ו) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: (ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:
כאן התוספת על פרשת ויקרא רחבה יותר., מקום השחיטה, החקלים המורבים לגבוה, והאכילה של הכהנים. כמו בחטאת, גם כאן קיימת סתירה בין פסוק ו לפסוק ז, מי הם האוכלים, ורש"י בפסוק ז יישב אותה, כפי שיישב את הסתירה שבחטאת, אולם לפי פשט הדברים נראה שגם כאן בפסוק ז נאמר שהקרבן שייך לכהן המקריב, אלא שהוא יכול לתת ממנו גם לכהנים אחרים. בסוף פרשה זו מובאים שלושה פסוקים השייכים לדיני עולה ומנחה, שצ"ע מדוע הובאו כאן.

נשלח ב-24/3/2013 08:18

בפרשה יא מתחילה התורה לכתוב על זבח השלמים. הפרשה הוסיפה קרבן תודה שלא הוזכר כלל בפרשת ויקרא, ומבדילה בין קרבן תודה שטעון לחמים ונאכל ליום ולילה, לקרבן שלמים שאינו טעון לחם ונאכל גם ביום השני. מעניין שחיוב כרת על אכילה בטומאה נאמר רק על שלמים ולא בקרבנות אחרים. הפרשה אחריה עוסקת באיסור חלב ודם ,
בפסוק כח מתחילה פרשה נוספת של דיני שלמים, העוסקת בהנפת החלבים, ושוב לא מובן מדוע התורה לא רכזה את כל דיני השלמים בפרשה אחת. ייתכן שנלמד מכאן שאיסור חלב אינו איסור כללי, אלא רק במוקדשים. אם נצא מהנחה שבזמן המשכן וכפי שמשמע בפרשת אחרי מות, אין כלל מקום לשחיטת חולין, וכפי שמשמע בפרשת אחרי מות, אזי איסור חלב הוא חלק מדיני קרבן, ופסוק כה: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ: (ועיין רשב"ם שעמד על כך). עדיין פסוקים כו – כז טעונים ביאור, "וכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה: (כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ

תוקן על ידי צעג ב- 24/03/2013 08:19:24

נשלח ב-14/3/2014 00:02

פרשת צו

על קמצים, קמיצות וקמצנים

•מערכה ראשונה: מצוות קמיצה

•מערכה שניה: הנודע ביהודה עושה ניסוי

•מערכה שלישית: יהושע בן גמלא ממציא את בית הספר ומסתבך בצרות

•מערכה רביעית: הראגצ'וור חושד

•מערכה חמישית: הקמיצה והביצה

http://woland.ph.biu.ac.il/?download=542

תוקן על ידי שנרב_נ ב- 14/03/2014 00:03:39

נשלח ב-27/3/2015 08:51

הערות נוסח לפרשת צו:

http://ivri.org.il/2014/10/bhs/#25

נשלח ב-28/3/2015 21:27

ויקרא פרק ח

(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:

הטעם על המילה וישחט הוא שלשלת. כשהטעם שלשלת מעיד הדבר על התלבטות קשה במעשה. הטעם שלשלת במקרא רק 4 פעמים

בראשית פרק יט

(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:

בראשית פרק כד

(יב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:

בראשית פרק לט

(ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:

ויקרא נכתבה באלף זעירה הבע"ט כותב כי משה לא רצה בקרבנות - ורצה שיכתב כאילו ויקר מקרה.
לענ"ד בא גם בעל הטעמים ומסביר כי למשה היו התלבטויות קשות למעשה.

נשלח ב-28/3/2015 21:33

שנרב, הקישור לא עובד
ירוחם, אם שמת לב, זה היה הקרבן השלישי שמשה שחט באותו יום. אם כבר הייתי מפרש שמשה התקשה לשחוט את הקרבן, בהתחשב בזקנתו ובמאמץ הרב שהוא השקיע באותו יום.
וע"ד האמת אני חושב שבחירת הטעמים תלויה בטעמים דקדוקיים.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 28/03/2015 21:36:20

נשלח ב-28/3/2015 21:40

ארבעים שנה מאוחר יותר כתוב על משה לא נס ליחו ולא תש כוחו. ואתה הופך אותו לתשוש? מענין.

נשלח ב-28/3/2015 21:48

ומה משמעות טעם השלשלת על המילה "וישחט"? משה שחט שלושה קרבנות מילואים, ורק בקרבן השלישי היא מוטעמת בשלשלת. הקרבן השלישי הוא שלמים, והוא הקרבן המסיים את תהליך המילואים ומכשיר את אהרון ואת בניו לכהונה. כאן מסתיים אפוא תפקידו של משה ככוהן, ולכן אולי האריך בשחיטה, כמו שמאריכים בטעם השלשלת, והשהה את סיום תפקידו.