אנחנו אגואיסטים???

קוריזה, 

קשה עד בלתי אפשרי לתת גבול ברור שאפשר להגיד עליו - אדם שעובד כך הוא עובד ה' ואדם שעובד כך איננו עובד ה'. אפשר רק לתת דרגות ולהגיד - זו עבודה יותר טובה וזו פחות טובה.

חז"ל אמרו - האומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני" או "בשביל שאהיה בן עולם הבא" - הרי זה צדיק גמור. כלומר גם מי שחושב רק על מגיע לי - יכול להחשב צדיק גמור.

תודה רבה
סוף סוף תשובה יפה ולעניין!!!!

אגב בעברית זה קוריצה...........

בד"כ האדם פועל מתוך הרגש עצמו, אלא שככל שהוא מתפתח מתגלה בו יכולת לשנות את סדר המניעים לפעולותיו. לכן אמרו חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". בהתחלה שלא לשמה, אבל אח"כ, לאחר כניסה לתורה ולמצוות - אפשר כבר לשמה.

גם כשאדם מתחיל לעבוד על "נתינה" ועשייה לשם שמים, הוא מתחיל בגלל ובזכות הרגשת עצמו. ככל שהוא מרגיל את עצמו יותר בנתינה ובכוונתה הטהורה, כך הוא יכול להפסיק להתעניין בתועלת שיוצאת לו ממנה. אמנם, הוא נהנה מעצם הנתינה, וזו הנאה שיכולה להיות גדולה מכל הנאה אחרת שבעולם, אלא שהתכלית הגבוהה היא שההנאה הזו לא תהיה אפילו חלק מהתכלית שלשמה הוא פועל ומכוון, והוא ירגיש מוכן להתמסר אל אותה הנתינה אפילו אם יסבול בה ויפסיק לראות ממנה פירות.


ההרגשה הד' שהזכיר מיכה אכן הנעלית יותר ויש להבחין בה בשני חלקים נפרדים שהאחד מבטל את השני:

א. אני נהנה - בד"כ תחושה שמספקת ומרחיבה את האגואיזם.

ב. כי לשני טוב - הסיבה להנאה שבא' שמסירה מהמעשה את ההקשר האגואיסטי.

הדבר תלוי בכוונה. בעל הסולם מביא ראיה לכך מהגמרא בקדושין דף ז', שבנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב הרי זו מקודשת [כשהאשה נותנת כסף או טבעת לאיש בזמן הקידושין, אם מדובר באדם מכובד שיש לה הנאה מכך שהיא נותנת לו - זה תופס כקידושין, למרות שהדין הוא שהאיש צריך לתת לאשה]. כיוון שיש כאן כוונות הפוכות, דהיינו האשה אמנם נותנת אך מרגישה מקבלת, לכן נתינתה נחשבת כקבלה לעצמה והיא מקודשת. כך גם ניתן ללמוד על האיש, שאמנם מקבל, אך אם יכוון להעניק הנאה לאשה בקבלתו - תחשב קבלתו לנתינה.

ה"אני נהנה" הוא בעל כורחנו אך המטרה היא שהוא יהפוך תוצאה ולא מניע.

כל מעשה שאדם עושה הוא עושה אותו רק משום שהוא רוצה. אדם שעושה מעשים אע"פ שאינו רוצה לעשותם אינו בריא.

אדם בריא שעושה מעשים אנוכיים, קוראים לו אנוכי.

אדם בריא שעושה מעשים אלטרואיסטים, קוראים לו אלטרואיסטי.

העבודה של האדם הוא, שבירת המידות, קרי, להפוך מאנוכי לאלטרואיסטי.

טרוקנינוס


לא כל מי שמתאמץ לקיים מצווה לשמה חש קרבת ה' וסיפוק רוחני. יש שמקיימים מצוות [לפחות בשלבים מסויימים בחייהם] מתוך צער ומבלי להרגיש דבר. כיוון שלא כל העתים שוות בתחושת הסיפוק הזו, היכולת להרגיש את קרבת ה' בזמן קיום המצוות לשם שמים היא כעין מתנה שניתנת מהבורא. לכן אפשר להבין את סיפורי הבעש"ט גם בעניין כגון זה.

כמו כן בעניין גן עדן - קרבת ה', עדיין יש מקום לשאול האם התכלית הגבוהה היא שהאדם בכוונתו במצוות ישאף להשיג את קרבת ה' לעצמו או שיכוון לקיים את המצוות כמשפיע לשם שמים - לשם עשיית נחת רוח לקב"ה. ובדוגמא פשוטה יותר שדומה במובן מסוים: אדם שנותן צדקה לעני יוצר בלבו תחושת קירבה לאותו עני. האם עליו לכוון בזמן נתינת הצדקה לתת ע"מ ליצור תחושה טובה אצלו? נראה שזו לא הדרגה הגבוהה ביותר ועליו לכוון לעשות טוב לעני, ולא לעצמו. כן הוא בקיום המצוות. התכלית הגבוהה היא לכוון לעשות לשם שמים - דהיינו לשם עשיית נחת רוח לקב"ה ולא ע"מ להשיג משהו מהמצווה. מה שישיג, ישיג בין אם יכוון לכך ובין אם לאו.

רמב"ם תשובה פרק י:
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה: העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.

ודאי אין התכלית הנעלית לעבוד כדי להתקרב להשם, או בלשון הרמב"ם כדי לזכות לטובה [תהא אשר תהא], אלא מפני האמת שה' ציוה ואנו עבדיו. ועדיין גם על כך יש לשאול אם אין זה אגוצנטריות, גם עבדות לשם עבדות כביכול, באה לספק צורך או דרישה של האדם מעצמו, והראיה שהוא חש סיפוק או תחושות טובות אחריה. זה בעצם מעגל שאין לו סוף,שהרי דם שאין לו איזה שהן שאיפות או דרישות עצמיות אינו אדם, ומי יוכל לומר שהתנתק מעצמו ואינו עובד אלא מתוך נקיות. [המטרה הנעלית לא תהיה דבר שאינו בר ביצוע].

כנראה שנעלמו דברי ר' חיים מוולוזין מהרב שטיינמן כשהוא חושב שיתכן בכלל להעביר את זכויותיו למישהו אחר
"שהעולם הבא הוא מעשי ידי האדם עצמו, שהוא עושה עתה העולם הבא במעשה המצוות ומתקין חלק לעצמו במעשיו שלו...

צודק, 

אין לי אלא להסכים איתך - ( בכל זאת, קשה לתפוס שמי שנחשב לגדול דור יאמין באמונה /ילדותית טפשית כזו 

_________________

השחצנות הרי זועקת לשמיים, מאיפה בטוח כל כך אותו רב, או רבי, שיש לו עולם הבא? אולי  בגלל מעשים אלו או אחרים שלו ,הוא מבין יורשי גהנום.
כשבראש השנה וביום הכיפורים ובכל יום, הוא מונה את העוונות שלו- או של אחרים, שכלפיהם הוא ערב,, בוידוים האלה ממי הוא עושה צחוק?

הרי המשנה אומרת- אל תאמין בעצמך עד יום מותך,

מאידך היא גם אומרת שכל הזוכה לקיים מצוות קונה לעצמו עולם הבא - כך המשנה אומרת כך הוא מאמין...אפשר לדלג על שלב ההכפשות, לא צריך להגזים ולמהר לשלוח אותו לגיהנום לא על טפשותו ולא על מה שנראה כשחצנות.

_________________

אגב עולם הבא
כיצד אפשר בכלל לתת למישהו עולם הבא, הרי עולם הבא הוא ההנאה שיש לנשמה מקרבתו של הקב"ה ואם אדם חטא כל ימיו ולא טיהר את נפשו - הוא לא ירגיש בכלל טוב בקרבה זו הוא יהיה כמו אדם אשם שמרגיש צער באשמתו ולכן גם אם משהו אחר ייתן לו לכאורה את חלקו בעולם הבא הדבר לא יגרום למחיקת העוונות של אותו חוטא והאשמה תישאר, לדעתי ההנאה שיש לנשמה יכולה לגדול אם בעולם הזה היא טיהרה את עצמה והיא מגיעה שלימה וטובה לעולם הבא.
בקיצור, הטוב בעולם הבא איננו משהו מוחשי כמו מזון וכסף שניתן להעביר, זהו משהו מופשט.
ולכן אני פשוט לא מבינה איך אפשר להעביר למשהו אחר הרגשה מופשטת?

איך אפשר? עובדה שאפשר.
ולא רק לתת גם למכור את זה במאה אלף דולר ויותר, עובדה.

ואיך אפשר להבטיח 72 בתולות לשהידים? אפשר, עובדה.

השבוע קראתי, שעם הבתולות, השהידים גם מקבלים כח גברא אין סופי, עובדה.

אגב בעולם הבא שלנו, זה לא מדויק מה שכתבת. יהיו סעודות וחפלות, סטייקים משור הבר, ולצמחונים מהלויתן, הטבעונים יאכלו מעץ האפרסמון המפורסם.

כל אלו הן עובדות מוכחות, ואפשר לעשות בזה מסחרה, והכל כשר ושריר וקיים. עובדה.