|
|
| נשלח ב-21/3/2008 12:36 |
|
| |
riv
למה ללכת לעונש על הצער? הרי כבר הזכרנו שהתורה דורשת שנקיים מצוות מתוך שמחה, והסברתי שגם כשמקיימים את מצוות השמחה אפשר לשמוח עם כוונה ליהנות מהשמחה ואפשר לשמוח עם כוונה לשם שמים.
[מעניין איך את מיישבת את הגמרא שציטטת עם הלכות תלמוד תורה פרק ג' סעיף ה', תוכלי להיעזר בהקדמתו למסכת אבות.]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 13:49 |
|
| |
"היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם:" (רמב"ם הלכות ברכות י יג)
בראשית רבה פרשה ט ד"ה [וירא אלהים את
נחמן בשם ר' שמואל הנה טוב מאד זה יצר טוב, והנה טוב מאד זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב מאד הוא אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, וכן שלמה אומר כי היא קנאת איש וגו' (קהלת ד ד) . אמר ר' הונא הנה טוב מאד זו מידת
ירושלמי קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"ב חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא
אפשר מותר וחייבים להנות מבלי לבלבל את המח, בדברים לא שייכים
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 14:10 |
|
| |
יפה ירוחם
אבל השאלה היא מה צריכה להיות הכוונה של האדם בשעת קיום המצוות, וממנה תקיש על שעת ההנאה. כתבו חז"ל שלא יכוון על מנת לקבל פרס - שום פרס, ורבי הרי התפאר שלא נהנה בעולם הזה אפילו באצבע קטנה, האם ייתן על כך את הדין? בכוונה תליא מלתא, כמו שכבר הסברתי.
וכבר כתב הרמב"ם:
נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו
בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל--מפני שמחשבתו בכול, כדי שימצא צרכיו
עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'.
ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו,
וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה--נמצאת שינה
שלו, עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו, וכל מעשיך,
יהיו לשם שמיים; והוא שאמר שלמה בחכמתו, "בכל דרכיך, דעהו".
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 14:36 |
|
| |
לא הלכתי לעונש על הצער ואתה מסיט את הדיון מהשאלה: האם ההנאה היא חלק מהמצווה. שאלתי למה חז"ל בחרו בניסוח הזה לדעתך..יכלו לומר: על כי לא קיים מצווה לשתות יין -
ואם כבר יישוב סתירות כביכול, אז למה קודם לא תיישב את הגמרא שציטטתי עם המשנה באבות פ"ב "לפום צערא אגרא" - וראה שם בהקדמה פרקים ד - ו איך הרמב"ם מיישב את הגמרא עם המשנה- ועל זה הדרך תיישב דברי הגמרא עם דבריו שלו בהלכות תלמוד תורה -
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 15:44 |
|
| |
riv
את נכנסת כעת לדיון בעניין כוונת האדם בעת קיום המצוות ואת גם מאשימה אותי בהסטה מהנושא. השאלה היא לא אם ההנאה היא חלק מהמצווה, אם יש מצווה ליהנות היא צריכה להיות כתובה, וגם אם היא קיימת יחד עם כל המצוות [כמו עניין השמחה] אין זה אומר שכוונת מקיים המצווה צריכה להיות לשם השגת הנאה. הרמב"ם כותב שיכוון לשם שמים בכל מעשיו. המקור שהבאת לא מבטא סתירה למה שכתבתי ולכן אין צורך ליישב אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 16:12 |
|
| |
אבגד
א) זה היית אתה שכתבת לי:
[מעניין איך את מיישבת את הגמרא שציטטת עם הלכות תלמוד תורה פרק ג' סעיף ה', תוכלי להיעזר בהקדמתו למסכת אבות
המקור שהבאתי מהמשנה, הם דברי הסיום בהלכות תלמוד תורה פרק ג' ש"השכר הוא לפי הצער" - - היות והמלצת לי להיעזר בהקדמה למסכת אבות, אגב, משם הציטוט מהגמרא היה זכור לי- המלצתי לך חזרה לראות כיצד הרמב"ם שם מיישב את הגמרא עם המשנה - כדי שתגיע ליישוב הדברים בין הגמרא לבין הדברים להלכות תלמוד תורה -
ב) כולה שאלתי למה לדעתך חז"ל השתמשו בניסוח הזה - אתה אפילו לא חייב להשיב.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2008 16:36 |
|
| |
riv
בעניין המקור הראשון שהבאת במטרה להוכיח ממנו שחלק מהמצווה הוא ההנאה שבה [כמו שכתבת], הסברתי שגם אם זה נכון, הדבר דומה למצוות השמחה וכל מצווה ועניין שהכוונה בו צריכה להיות לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס, ובכך הסתיימה תשובתי לשאלתך.
מדברי הרמב"ם בהקדמה ניתן ללמוד שהבין מהגמרא שאסור לאדם לצער את עצמו צער מיותר [לא הנאה ולא כוונה ליהנות במצוות]. מה שהביא הרמב"ם בהמשך הוא בעניין מעלת האדם שנפשו נוטה מטבעה לקיום המצוות השכליות, ואני לא חושב שזה נכנס לשאלתנו, ואם כן, אשמח אם תסבירי כיצד את מקשרת את הדברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 21:28 |
|
| |
אבגד
אבל השאלה היא מה צריכה להיות הכוונה של האדם בשעת קיום המצוות, וממנה תקיש על שעת ההנאה.
למה אתה חושב שלאדם צריכה להיות כוונה, בקיום המצווה?
ולמה אתה חושב שכל הנאתיו של האדם הן המצוות?
הכונה היחידה שלאדם נורמלי צריכה להיות בקיום המצווה- שה' ציוה עליו לקיים מצווה זו, ולכן הוא מקיים אותה.
הכוונה היחידה שצריכה להיות לבן האדם בהנאות, היא ההנאה, היא גופא עיקר המצווה.
כשאלוקים אמר- יהי אור- הוא התכוון שלא יהיה חושך
כשאלוקים מוצא לנכון לתת את הציווי הראשון שלו לאדם- ויצו ה' אלוקים את הדם מכל העץ אשר בגן תאכל, זה לא במקרה.
כשאלוקים מצוה על האדם לא לאכול מעץ הדעת, הוא אוסר עליו את האכילה בלבד, ולא את הנגיע
כשאדם מוסיף מדעתו את הנגיע - את החומרה- מתחיל החטא, ומתחילה ההדרדרות.(ראה ברטנורא בפ"א)
כשיצחק מברך את יעקב, הוא מברך אותו בתן לך אלוקים מטל השמיים ומשמני הארץ,(אמרת את זה הערב לא?) שום דבר על רוחניות.
"ש אנחנו אומרים- יורה ומלקוש ואספת דגניך ותירושך ויצהרך,
בבחוקתי מובטח לנו- גשמים בעתם וכן'
אבל האדם המתוכחם והמתחכם, מחפש פרשנות שונה, כי הפשט הפשוט והנכון, לא מתאים לו, כפי שכתב החכם באדם.
קהלת פרק ז (כט) לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשׁר עָשׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשׁר והמה בקשו חִשּבֹנוֹת רַבּים:
והוא ממשיך- רק כמה קטעים----
(
טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם
טו) וְשׁבּחְתּי אֲנִי אֶת הַשּמְחָה אֲשׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תּחַת הַשּמֶשׁ כּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשׁתּוֹת וְלִשׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיּיו אֲשׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תּחַת הַשּמֶשׁ:
קהלת פרק ט
ח) בּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשׁמֶן עַל רֹאשׁךָ אַל יֶחְסָר:
(ט) רְאֵה חַיּים עִם אִשּׁה אֲשֶר אָהַבְתָּ כּל יְמֵי חַיּי הֶבְלֶךָ אֲשׁר נָתַן לְךָ תּחַת הַשּמֶשׁ כּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כּי הוּא חֶלְקְךָ בּחַיּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשׁר אַתּה עָמֵל תּחַת הַשָמֶשׁ:
ורק בשביל לאזן גם אם כמה מאמרי חז"ל
תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג דף יט טור א /ה"ד
אי זהו חסיד שוטה ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתתנה לו --------- ממש לא אגויסט
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב
שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח. שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: +תהלים קד+ מה רבו מעשיך ה'! ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא! ו
אוכל להביא עוד דוגמאות רבות אחרות- ואני יכול גם להביא לך מחז"ל הרבה דוגמאות הפוכות לשיטתך,
אני אמשיך בשיטתי ואתה תמשיך בשיטתך.
ואתה יכול להתחיל בכינויים!
_________________
מודה ועוזב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 22:08 |
|
| |
"אם יש מצווה ליהנות היא צריכה להיות כתובה" - איך בדיוק היא צריכה להיות כתובה, והרי כל דבר שכתוב בתורה, אתה מפרש באופן שלמעשה אין מצוה כזאת?
נניח שה' היה רוצה לצוות שנקיים מצוות על-מנת לקבל פרס - מה לדעתך היה צריך לכתוב בתורה כדי לשכנע אותך שזו אכן הכוונה?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 22:43 |
|
| |
ירוחם שם, קראתי את המדרשים שהבאת (ועוד מדרשים המופיעים בספר האגדה - לכל המעוניין...), אך אני עדיין לא מבינה למה בכלל מגיע לאדם שכר על זה שהוא נהנה?
הדבר כן יסתדר לי אם הוא נהנה אך ורק לשם קיום מצוות ה'. אך אם הוא פשוט נהנה וזהו -האם גם אז מגיע לו שכר?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 22:59 |
|
| |
ירוחם
במקום להתייחס למה שנכתב לך באופן ענייני אתה מרבה בפסוקים וראיות לכך שהאדם צריך או יכול ליהנות בחייו, ואני מסכים, אך אין בפסוקים אלה ללמד על הכוונה והמניע שצריך להיות כנגד עיניו של האדם. ראיות ברורות מהרמב"ם ומחז"ל הצגתי כבר.
אראל
המילה "למען" היא לא בגדר מצווה אלא תוצאה ושכר מהמצווה. "למען יאריכון ימיך" שנכתב בתורה היא בדיוק על אותו משקל של הפסוקים שציטטת, ואני משער שברור לך שאין שם מצווה על האדם להאריך את ימיו. גם אם חשבת ללמוד משם בהכרח שהכוונה צריכה להיות כזאת [ובכך למצוא סתירה בין חז"ל לפסוק] הסברתי שזה לא נכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 23:19 |
|
| |
כיוון שנדמה לי שיש סטייה דקה מהנושא, אחדד כמה דברים:
א. אגואיסט הוא אדם שפועל עם מניע\כוונה ליהנות. גם כשאני נהנה מתפוח טעים בשבת אין זו ראיה לכך שאני אגואיסט, שהרי ייתכן וכל מה שמניע אותי באכילתי היא מצוות עונג שבת ואני מקיים אותה ע"מ לעבוד את ה' - ללא כוונה לקבל ממנה משהו [ההנאה אמנם תוצאה ישירה מהמעשה שלי, אך אינה מטרתי כלל!]. לא ההנאה היא הגורמת לאכילה אלא המצווה [וכמו שאמרו חז"ל שלא יכוון ע"מ לקבל פרס, וכמו שאמרו חז"ל שכל מעשיו יהיו לשם שמים, וכך פסק הרמב"ם]. כמובן שזה לא קל ולא תמיד המניע הוא כ"כ טהור, אך זו עבודה, וכל אחד והתקדמותו בעובדת את ה'.
ב. לכן השאלה "האם אנחנו אגואיסטים" אינה זהה לשאלה "האם אנחנו נהנים" או "האם
טוב לנו", ולכן גם אם נמצאת מצווה מפורשת בתורה המביאה את האדם להנאה [ואפילו אם דורשת ממנו ליהנות], לא
יהיה בכוחה לענות על השאלה "האם אנחנו אגואיסטים", או להוכיח שיש על האדם
להיות אגואיסט.
ג. דווקא המקורות מחז"ל המעידים על ההתפארות שבחוסר ההנאה של רבי, הצורך לעשות את כל מעשינו לשם [תיאור כוונת האדם] שמים, ופסק הרמב"ם, הם ראיה שממנה נדע למה האדם צריך לשאוף - להתנתק מהאגואיזם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 23:36 |
|
| |
קוריצה
ההנאה אינה מצווה, היא לא אמורה להיות מצווה, לא כך דבר בעולמו היא עבירה או מצווה., יש גם סתם חיים, לפני ואחרי קיום המצוות, סתם חיים בלי חירטוטים ובילבולי מח בלתי פוסקים, האדם נברא לחיות, לפי המצוות, ולא בשביל המצוות,
האדם נברא - כפי שהתורה מיעדת לו את יעודו- לעבדה ולשומרה- את העולם, לפתח ולשכלל את י מעשה הבורא.
רבי עקיבא כשרוצה להוכיח לטונורס רופוס את יעודו של האדם, הוא מוכיח כי האדם משפר את בריאת עולמו של הבורא מחיטה הוא עושה לחם ומאבנים הוא בונה בית, וכד' מדרש תנחומה תזריע,
אבגד
מספר עובדות-רבי היה מעשירי הארץ שולחנו היה משופע בכל טוב, כל ימי חייו, הוא היה מבאי ביתו ומיודד עם הרומאיים, ובעיקר עם אנטונינוס,
הוא מת ביסורים נוראים- ממחלה הנקראת פיסורה- הרועים היו גורמים לבהמות שתבכנה, בכדי שהעם לא ישמע את צעקות הכאב של רבי.
השנים האחרונות שלו, היו לפני עיניו כשאמר מה שאמר.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 23:36 |
|
| |
כשאדם עושה מעשה לשם שמיים הוא עושה זאת על מנת שהוא ייתקרב לה' ועל מנת שהוא יהנה מזיו שכינתו של ה', ולכן כשאדם אוכל תפוח בשבת אין זה נכון לומר שההנאה מהמעשה אינה מטרתו כלל משום שאפילו אם המטרה היא לעבוד את ה', הרי שבעבודת ה' יש את ההנאה... אדם לא יעשה שום מעשה שאין לו הנאה בו גם אם ההנאה אינה נראית לעין וגם אם היא קטנה ורחוקה...
וודאי שאדם שעושה מעשה לשם שמיים ונהנה ממנו אינו משתווה כלל וכלל לאדם שעושה מעשה לשם הנאה פיזית בלבד, אך שנייהם פועלים מתוך מטרה להנות...
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2008 23:43 |
|
| |
ירוחם
העושר הגדול של רבי הוא רק עוד ראיה לכך שיש לחלק בין הנאה שיש בה כוונה לשם שמים לבין הנאה רגילה, אך אינך זקוק לו כשיש דברים מפורשים של חז"ל ושל הרמב"ם.
קוריצה
חזרת בדיוק על אותה הטעות. אמנם כשאדם התחיל לקיים מצוות במטרה להגיע "לשם שמים", מה שגרם לו להתחיל הוא מניע טיפה אגואיסטי [להתקרב לה' וכדו'], אך לאחר שהוא כבר הורגל בדבר הוא לא צריך לכוון או לחשוב בזמן קיום המצווה על התועלת שתצא לו מקיום המצווה [אפילו לא על קרבת ה']. המעלה היא שלא יחשוב על שום פרס - רק לשם שמים - לשמו של ה'. ועל זה אמרו חז"ל שבתחילה שלא לשמה ואח"כ לשמה, וכן שלא נעבוד ע"מ לקבל פרס. כמובן שייתכן והוא ימשיך לחשוב על התועלת שתצא לו מהמצווה [קרבת ה'] אך זו תהיה עבודה פחותה מקודמתה.
תוקן על ידי א_ב_ג_ד ב- 22/03/2008 23:46:04
|
|
|
|
|