פרשת צו

"צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה,היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו" (ו' ב'). מבאר רש"י (בשם הת"כ) "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

הקב"ה מצוה אותנו לקיים את מצות הקרבת הקורבנות בכלל ואת קרבן העולה בפרט, בזריזות ההתקרבות אל ה' (=קרבנות) קשה על האדם, בגלל הימצאותו בעולם חומרי והיותו אדם בעל גופניות. כך מבאר הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פט) "אדם המבקש מנוחה גופנית ושונא טורח ואוהב עידונים, אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כל מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה ולישון שנתו בלא טורד וימאן ללכת אם לא לאט, וכיוצא בדברים אלה. הנה יקשה עליו להשכים לכתר כנסיות בבוקר, או לקצר סעודתו מפני תפלת המנחה בין הערביים, או לצאת לדבר מצוה...ואמנם צריך שידע הוא האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכירים וכדרך יוצאי צבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב,וכשירגיל עצמו ע"ז הדרך ימצא העבודה קלה עליו ודאי".

ע"י הזריזות הוא יעורר את כוחותיו הרוחניים, כך שהם יהיו המובילים והמדריכים את מעשיו. כותב הרמח"ל "מן הזריזות יולד ההתלהטות, והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה כן הוא גורם שתבערהו תנועתו הפנימית כמו כן, והמשך והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועות איבריו, גם תנועת כוחו תשקע ותכבה וזה דבר שהנסיון יעודהו".

הפעולות שאדם עושה בזריזות כדי לעורר את כוחותיו הפנימיים, אינם רצופות ואינן נמשכות כל היום. אדם ההולך להתפלל צריך למהר בהליכתו, אולם התפילה עצמה צריכה להיות בנחת ובכוונה. כשאביו או אמו קוראים לו ימהר להגיע אליהם כדי לעורר את תשוקתו הפנימית לעבודת ה', אך יקשיב להם בסבלנות ובמאור פנים. א"כ פעולת הזריזות אינה בכל רגע. אולם הכוחות הפנימיים שאותם אנו רוצים לחשוף ע"י הזריזות חייבים להיות קבועים בכל רגע ובכל שעה.

הציווי על הזריזות נאמר בקשר לעולת התמיד. אמנם הקרבן נקרא "תמיד" אך בפועל מקריבים אותו פעמיים ביום, בבקר ובערב. דהיינו שהפעולה המעשית היא לעיתים, אך ההשפעה על העולם הרוחני אמורה להיות קבועה תמיד.

אותה נקודה מובלטת בעבודת הכהן הגדול, האמרו להנהיג את כל אחיו הכהנים. נאמר בפרשתנו: "זה קרבן אהרון ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (י' יג). פסוק זה קשה,שהרי בתחילה נאמר "ביום המשח אותו", דהיינו כשהוא נכנס לעבודתו בפעם הראשונה. אולם בהמשך הפסוק, נאמר תמיד. מבאר רש"י: "אף ההדיוטות מקריבים עשירת האיפה ביום שהם מתחנכים לעבודה אבל כהן גדול בכל יום". דהיינו שפסוק זה מלמדנו שתי הלכות. ראשית, דינו של כהן הנכנס בפעם הראשונה לעבודה, שנית דינו של כה"ג המקריב בכל יום את אותה מנחה, מחציתה בבקר ומחציתה בערב.

אותה ההתלהבות של הכהן העובד בפעם הראשונה, צריכה להיות נמשכת אצל הכהן הגדול בכל יום, ע"י כך אבל יוכל הוא לרומם את כל הכהנים לעבודת ה' פנימית וטהורה .

אין ספק שיש דמיון ברור בין עולת התמיד המוקרבת בבוקר ובערב,למנחת הכהן הגדול שהיא מנחה תמיד, מחציתה בבקר וחציתה בערב. בשני העניינים הפעולות הן מוגדרות אך תכליתם לעורר את עולמינו הרוחני והפנימי שישפיע עלינו תמיד. את אותה התעוררות פנימית אסור לנו לכבות. היא חייבת להיות יוקדת אש באופן קבוע. זהו שכבתה התורה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו' ו'). כך כותב הרב קוק (אוה"ק ג' עמ' רי'): "את הצימאון האלוקי, הבוער בשלהבת עוז בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי (=מזבח העולה), עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש הלב הישראלי".

אמנם יש חשש מסוים, שאדם המביא לידי ביטוי את כוחותיו ע"י השתדלותו העצמית, יגיע לכדי גאוה. הרי הוא הגורם והוא הפועל, וקיים חשש שישכח את המקור האלוקי. בעניין זה דורש המדרש (מר' ז' ו') את הפסוק "...זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו" (ו' ב'). "א"ר לוי כל המתגאה אינו נידון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה".מבאר "העץ יוסף" את המדרש: "משום שהיה די שיאמר זאת תורת העולה על מוקדה, ואילו התורה הוסיפה היא העולה, לומר שהעולה ומתגאה דינו להיות נשפט על מוקדה באש". אותה אש אלוקית שעניינה העלאת החיים אל מקורם האלוקי, יכולה לפעול פעולת שריפה וכילוי את אותם המנצלים לרעה את כוחותיהם. מסיים המדרש: "ישראל שהם נבזים ושפלים בעוה"ז אינם מתנחמים אלא באש שנאמר 'ואני אהיה להם נאם ה' חומת אש סביב'". הקב"ה נותן לעם ישראל כוחות אדירים (כאש), שעל ידם הם יפעלו בעולם ויגלו את שם ה' לכל העמים. כל העצמה הזו שלנו נובעת מהענוה, מהבנה שכל פעולותנו נובעים מהמקור האלוקי.

אולי ניתן לקשר גם את אסור אכילת הדם לדברינו לעיל. התורה מצוה, "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה.  כל נפשר אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ז' כו' כז'). איסור זה נאמר גם בפרשת ראה, "רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם  הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב' כג'). אמנם התורה  התירה לאכול בשר כדי לחזק את גופינו, אך אל לנו לאכול הנפש עם הבשר. אסור לנו לחבר את נפשנו האנושית העליונה עם נפש הבהמה הנמוכה יותר. אדם האוכל את דם הבהמה = נפש הבהמה, מחבר בין טבע האדם לטבע הבהמה.

אדם המעורר את כוחות החיים שלו ע"י מידת הזריזות,צריך להקפיד שיתחבר ליסוד האמיתי שלו, לנפש האדם שבו. צריך הוא להשמר מאוד מאותם כוחות בהמיים שבתוכו שלא יתעוררו וישתלטו על חייו. הנזהר מאכילת דם  בהמה יודע להבחין בין נשמת האדם לנפש הבהמה, ועל כן ידע לחיות חים המביעים בפועל את נשמתו האלוקית, וכל פעולותיו ומעשיו  יהיו מעשים אלוקיים.

בפס' ו' (פו') נאמר, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מפרש רש"י (על פי הגמרא במסכת יומא) "אש שנאמר בה "תמיד" היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד". מוסיף הרב הירש שהגמ' שם לומדת שכל אש, אף האש לצורך מזבח הקטורת, ואף הגחלים לקטורת הפנימית שליום הכפורים, כל אלה ינטלו ממזבח העולה שבעזרה.

העבודות הנעשות בקודש (=מנורה וקטורת), ובקודש הקודש (=קטורת ביו"כ) צריכות להיות נובעות מחיים טהורים בכל מקום ובכל זמן, ולא רק בקודש פנימה. לעיל ביארנו