שמיני

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:

מה הם הקריבו? קטורת או אש זרה? יש הרי בטעמים פסק בין וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק- אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:

מה הם היו אמורים לעשות, איך היו אמורים להדליק את הקטורת? מה פתאום לקחת ממזבח הקרבן?
משה לא אמר להם באיזה אש להדליק, ובעיקר  הוא לא אסר עליהם להדליק מאש חיצונית.
הכלל אין עונשים אלא אם מזהירים, לא חל כאן? עונש מוות? הרי זה סותר את כל ההלכה!
מה קרה באמת? הסיבות שחז"ל ניסו לתת, עדיין לא מצדיקים עונש מות בלי התראה. למרות שיש  רעיון עמוק מאחורי סיבותיהם, וזאת עם מצרפים את כולם יחד .

תוקן על ידי שנרב_נ ב- 23/03/2014 15:58:29

תוקן על ידי oפקן ב- 23/03/2014 19:49:34

http://ivri.org.il/2014/10/bhs/#26

" ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:"

ובגמרא עירובין ס"ב ע"ב מפורש יותר מה הורו נדב ואביהו בפני משה וז"ל הגמרא שם

" תניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש - ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט."

וצ"ב שהרי בתורה מפורש מה היה החטא והוא הקרבת אש זרה אשר לא ציווה אותם, ואיך אם כן אפשר לבאר שהחטא היה בכך שהם הורו בפני רבם או שהם היו שתויי יין.

ובעיקר האיסור להורות בפני הרב יש מקום להבין מה האיסור בהוראה בפני הרב, ולכאורה הוא כמו אם לימדו הלכה אחת שחייב בכבודו כמו שמבואר במשנה באבות "הלומד לחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד צריך לנהוג כבוד." ואם רוב לימודו ממנו חייב בכבוד מרובה יותר עד כדי איסור להורות לפניו, ובזה ברבו מובהק הוא כמו כבוד אב כיון שהוא אביו בחכמה.

אלא שאם כן לא מובן למה תלמיד חבר שהתגדל בהמשך כרבו, מותר להורות בפני רבו, והרי עדיין רוב תורתו הימנו.

ואי אפשר לומר האיסור להורות הוא כיון שרב זה גדול ממנו ולכן בחבר הוא מותר, שהרי אם כן הוא לא דווקא ברבו אלא בכל רב.

וצריך לומר שעיקר הדבר הוא בחובה של האדם שיהיה לו רב, וכמו באב שהוקש כבודו לכבוד המקום, כך הוקש מורא הרב למורא המקום, ולכן יש צורך במורא מרב. אלא שאם הוא התגדל כרבו יש בזה הלכה נוספת והוא כמו שמצינו שמצווה להביא משל הדיוט. ויתבאר להלן.

בשו"ע סימן רמ"ב סעיף ג כתב וז"ל

הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (פסקי מהרא"י סי' רל"ח)."

ונראה שהוא כדברי רבא בגמרא בבא בתרא דף קל עמוד ב

"מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות."

 ומבואר בדבריו שהעיקר בזה הוא דעת התלמיד על פי ההבנה שלו, על אף שיתכן שאם הרב היה כאן הוא היה מיישב את דבריו, ועל אף שהוא רבם המובהק, כיון שאין אדם שאינו טועה גם אם הוא הרב, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

אלא שלפי זה קשה שהרי מפורש להלכה שכל המורה בפני רבו חייב מיתה, ולכאורה בכל מקום שהוא מורה שלא כרבו הוא מצד הטעם שיש לו שסובר שרבו טועה בהוראה שלו, ואם כל מקום שיש לו ראיות שלא כמותו מותר לו לחלוק, היכן אם כן הוא אסור לחלוק עליו. וכן הקשה בשאילת יעב"ץ סימן ה'.

ובשאילת יעב"ץ שם כתב שלא כמו שמשמע מדברי הרמ"א בזה, וכל תלמיד גם אם יש לו ראיה אין לו לקבוע הלכה שלא כדברי הרב, וגם לאחר מותו כך הוא. ומה שמצינו בזה שחלקו תלמידים עם רבותיהם, הוא רק בתלמיד חבר שהתגדלו בהמשך למעלת הרב בגמרא ובסברא.

אלא שלכאורה מצינו במשנה בריש הוריות מפורש שלא כדבריו, ושם מבואר שאפילו תלמיד כל שהוא ראוי להוראה ועשה כהוראת הסנהדרין וטעה לומר שהוראתם הוראה אפילו בטועים, הוא חייב אשם, כיון שכל שהוא יודע שהם טועים ועשה כדבריהם אינו תולה בהם אלא תולה בעצמו בלבד. ומפורש שעל אף שהוא רק תלמיד, וגם אם הוא ראוי להוראה עדיין הוא לא חבר לסנהדרין, שהם זקני ישראל, ובכל זאת מפורש שהוא צריך להחזיק כשיטתו שלו ולא לבטל את דעתו מפני דעתם.

וצריך לומר שכל שהוא דן לפניו ודאי שאין בו חיסרון, ואם התווכח איתו ולבסוף שהוא התיישב בדבר שהעיקר הוא שלא כרבו, ובזה בהוראה זו הוא נעשה כתלמיד חבר שמותר לחלוק גם על רבו כל שהדבר ברור לו שכך הוא.

ומכאן נראה שכך הוא עיקר האיסור בזה בהוראה בפני רבו, שהוא האיסור להורות מתוך נטיית הדעת לחוד, והוא החובה שיש לו לדקדק בדברי רבו מאוד ושלא יאמר את דעתו שלו כל שלא עמל הרבה בדבר וכל שאין לו הכרח גמור לומר שלא כדבריו.

והרבה מקרים בבעלי דעות שונות אין בהם אלא את נטיית הדעת ולא יותר מכך וללא הכרח ממש, וכאן התחדש שיש את דברי הרב שהם מחייבים, ורק מה שאפשר להגדיר כטעות ממש בזה כן ניתן לחלוק.

וללא רב במקום שיש רק צורך בהכרעה ההכרעה בדרך כלל תהיה יותר מתוך השקפה שהיא כללית יותר, ויש בה נטייה מסוימת לרצון המורה, וכל שהוא מחויב לדברי רבותיו בו הוא פחות מושפע, ויש בו מורא רבו כמורא שמים, ורק לבסוף מתוך ההבנה העצמית שלו ומתוך העמל בדברי הרב יש בו לבסוף הכרעה של דין אמת.

וטעם הדבר שלתלמיד חבר מותר להורות בפני רבו, נראה שכך הוא מבואר משלושת המקומות שבהם מצינו בתורה את האיסור הזה להורת בפני הרב, והוא בנדב ואביהו, שהורו שמצווה להביא מן ההדיוט. וכן בשמואל שהורה בפני עלי, ששחיטה כשרה בזר כמו שמבואר בגמרא בברכות ל"א ע"ב. ובשניהם עיקר הוראתם הייתה זו שיש מקום לא רק להוראה המקובלת מלמעלה, אלא גם מההדיוט יש מצווה להביא, וכן בזר, ולא הכול הוא רק בכהונה, וכן באלדד ומידד שאמרו "משה מת ויהושע מכניס" וגם הוא כמו שמצינו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה" ועיקר הכניסה לארץ ישראל היה מכוח התלמיד ולא מכוח הרב.

והוא הטעם בתלמיד חבר שעל אף שתורתו מרבו, ולעולם הוא כאביו שהביאו לחיי עולם, ובכל זאת כל שיש בו סברה בעצמו בו הוא גדול כרבו, וכמו שמבואר בגמרא בסנהדרין ל"ו ע"א, ובזה הוא כבר לא צריך לרב, אם כן יש בזה חובה להביא דווקא גם מן ההדיוט.

וכך מה שמתקיים הוא שמצד אחד יש כאן מורא רבך כמורא שמים, שהוא כמו האש שירדה משמים במעשה נדב ואביהו, ובכל זאת אי אפשר ללא תוספת האש מצד ההדיוט, ומצד אחד יש חיוב מיתה במורא שלא כהלכה בפני רבו, ומצד שני יש את החובה שלא להתחשב בחיוב הזה, ושחיטה כשרה בזר, ועל אף שעיקר דין הפיגול הוא במעשה שחיטה ושם הוא עיקר המחשבה של הקרבן, ומשם הוא עיקר קדושתו ועשייתו, שבו הוא ההקרבה של החי לגבוה בנטילת החי לשם כפרה, ובכל זאת דווקא הוא כשר בזר ואין בו דין כהונה מקודשת. והוא ההכנסה לארץ שהוא תכלית היציאה ממצריים, והוא דווקא בתלמיד ובמקבל התורה ולא במוסר עצמו שהוא משה, והוא ההדיוט שרק בו קבלת התורה מושלמת.

ועל פי זה מבואר היטב מה שהביא ברש"י בחטא בני אהרן שהוא מצד השכרות או מצד ההוראה בפני הרב, ועל אף שבתורה מפורש שהחטא היה בהקרבת אש זרה אשר לא ציווה אותם, אלא שהוא עצמו העיקר בחטא זה. ולמ"ד אחד עיקר החטא היה בכניסה בקלות ראש, והוא מה שהתורה אוסרת לאחר מכן מיד בפרשה שם את השיכרות, והוא חטא בני אהרן שחידשו אש זרה שלא היו מצווים בה, ויש בו קלות ראש בהקרבה במקדש, וכך מפורש בתורה שם שהוא גם בהוראה, והקרבה היא כהוראה ויש חיוב מיתה במורה הוראה מתוך שכרות, והוא עצמו ההלכה של האיסור להורות בפני הרב, שעל ידי המחויבות להוראת הרב יש כובד ראש ואין אש זרה אשר לא ציווה אותם. אלא שמצד שני להלכה כן יש מצווה להביא מן ההדיוט, והוראת בני אהרן הייתה נכונה, אלא שהוא מוגבל לכך שלא תהיה בו קלות ראש.

ולפי כל כנ"ל מבואר שיש חובה שיהיה גם דין רב, כיון שהוא לא רק דין בקיים לו רב, אלא שיש בו צורך כמצווה בפני עצמה.

ולפי זה מבואר מש"כ בהגה: "אבל אם סמכו לבדו, נהגו שהנסמך כפוף קצת לסומכו. (מהרי"ק שורש קי"ז וקי"ג). וכן מי שלומד בישיבה זמן אחד, נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה, אף על פי שאפשר שבעל הישיבה שמע יותר חידושים ממנו, ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו (בפסקי מהרא"י)."

והוא קבלת הרב כמצווה גם אם לא כחובה גמורה.

כיום שעיקר הלימוד מספרים כמו שכתב הלחם משנה ואם כן אין לנו רב מובהק, וכמ"ש בלחם משנה הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ד

"וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים."

והיינו שכיום גם את הסברא ולא רק את הגמרא לומדים יותר מספרים ולא מהרב כרב מובהק.

 ובשו"ע כתב וז"ל "ואפילו שלא בפניו ממש, אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב, או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, אין להורות בעירו. (בב"י מגמרא בפ' הדר).

והוא שיש בו חובה של כבוד גם אם אינו רבו ממש, והאיסור כולל את כל העיר שהוא כג' פרסאות מחנה ישראל, והוא כמשה בהוראת אלדד ומידד, וכאן יש הגדרה מסוימת לג' פרסאות שהוא עיר אחת.

ונראה שכל הפוסקים הידועים והמפורסמים בישראל הוא כמו רבותיו אלו, שהם הגדולים הידועים גם אם הם לא רבותיו המובהקים, ויש חובה להקטין את עצמו כנגדם שהוא לא גרע מהזקן בדורו להורות כנגדו.