ליאורט
החיסרון בנשימה הוא בעצם הקרטריון היחידי שמופיע בודאות בחז"ל כקביעת מוות, ברור שחיסרון נשימה עצמונית כיום דינו שונה כיוון שכיום אפשר להחיות אדם ולהשיב לו את כושר הנשימה העצמוני גם אם איבד באופן זמני את הנשימה העצמונית, דא עקא שאחרי מות גזע המוח אין ולו תיעוד אחד של חזרת נשימה עצמונית, ממילא אדם שאיבד את הנשימה העצמונית ואח"כ נקבע בו מוות של גזע המוח חוזר לדין חז"ל והרי הוא כמת גמור.
גם אם ביום מן הימים ימצאו דרך להשיב חיות למי שנקבע אצלו מות גזע המוח אין זה משנה כלל את ההתיחסות שלנו לקביעת רגע המוות, הראיה לזה ברורה מאותו דין שקבעו חז"ל שמי שאינו נושם הרי הוא מת גמור, ולא חששו שמא פעם בעתיד יוכלו להציל אנשים במצב כזה.
נוכי
יש כאן לכאורה נקודה מענינת, הרי השתלות לב הן דבר שכבר נהפך לשגרה רפואית לעל"נ, עם זאת מושתל הלב שומר על זהותו כמקודם בלא שום ספק, לעומת זאת אם ביום מן הימים יתאפשר לבצע ניתוח השתלת מוח, הדעת נותנת שתהיה זו הצלתו של בעל המוח בלבד, שהרי האישיות וההכרה העצמית נשענת בעיקר על רצף הזכרונות, והם מאוכלסים במוח, א"כ מות המוח הוא בהכרח מהותי יותר. נחזור רגע למה ששאלתי קודם, הרי מי שעבר השתלת לב אנחנו מגדירים אותו כחי גמור ולא כמי שחווה תחיית המתים, א"כ חיות האדם אינה תלויה בחיות האברים שפסקה בשעת הניתוח אלא באפשרות להמשיך ולחיות כבן אדם ( אפילו כצמח )
לכאורה הפסקת הנשימה המוגדרת בחז"ל כמוות איננה תלויה בהפסקת חיות האברים אלא בהפסקת האפשרות לחיות, המצב המקביל היחידי שמוכר לנו היום הוא מות גזע המוח.
 |
|
|
