כאשר כבש עבדאלמומן את מרוקו בשנת 1146 גזר על כל בני הדתות: "המירו דתכם בדת נביאנו או תמותו". לאחר השתדלות שינה גזרתו לאמר: "זמן ינתן לכופרים למכור נכסיהם ואז יצאו מן הארץ לבלתי שוב אליה עוד, והיה, כל אשר ישאר בארץ אחרי עבור המועד הקבוע - אחת דתו: לקבל דת מוחמד או להתיז ראשו בסייף".
ההיסטוריה מספרת, כי הנוצרים התחזקו באמונתם ויעזבו כולם את מקומות מושבותיהם. לא כן היהודים שרובם קיבל למראית עין את דת מוחמד וחיכו לשעת רצון לשוב לתורת אבותיהם ולדתם בגלוי.
עובדה זו, כך אנו למדים מדברי תשובתו של הרמב"ם באגרת השמד לשכנגדו, עמדה לנגד עיני מי שהורה לאנוסים למסור את נפשם ומקל וחומר: "שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימותו ולא יודו לו בשליחות" כלומר, הנוצרים העדיפו למסור את עצמם על אמונתם ולא להודות בדת מוחמד ובשליחותו. על אחת כמה וכמה אתם בני ישראל, מאמינים בני מאמינים, עליכם למסור את נפשכם על האמונה.
אלא שהרמב"ם לא זו בלבד שאין הוא מקבל קל וחומר זה, הוא נדהם ומשתומם ממנו. ובלשונו: "וכאשר שמענו זה הבהלנו מרוב פלא ואמרנו: המבלי אין אלוהים בישראל?! כשיהיה עובד עבודה זרה שורף בנו ובתו לנעבד - קל וחומר שנשרף אנחנו עצמנו בעבודת האל. אוי לשאלה אוי למענה! .. וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים - אמרתי צדקו דברי האל: תחילת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה".
גם כשנקבל את הוכחותיו של הרמב"ם בהמשך האגרת, שהאנוסים לא היו מחויבים למסור את נפשם על זה, עדיין מוצגת כאן טענה אמונית שלא נענתה ואם נענתה נענתה מן הזווית הפורמלית בלבד.
אלא שאחרי הכל, איך ניתן להסביר את רפיונם האמוני של היהודים מול אדיקותם של הנוצרים (ההסבר הפשטני אומר שהיה להם לאן לברוח).
הוגים ופרשנים נוטים לבסס את עליונות האמונה היהודית במסירות נפשם של מאמיניה שהיא "ללא אח ורע בשאר הדתות", הגדיל בעל התניא שקבע שהמבחן הגדול לעצם קיומה של הנשמה היהודית וחיבורה הבלתי נפסק עם יוצרה בא לידי ביטוי באינסטינקט היהודי הטבוע גם אצל קלים שבקלים שבישראל שמוסרים נפשם על קידוש השם ובלבד שלא לכפור בו.
אלא שהמקרה שלפננו (שהובא כדוגמא בעלמא ויש רבים כמותו) מעמיד בסימן שאלה את הקביעה הנחרצת בדבר מסירות נפשם יוצאת הדופן של בני דת ישראל. לא ניתן גם לפרש את התנהגותם של היהודים בכך שפורמלית היה להם מותר לנסות להציל את עצמם בקבלת דתו של מוחמד כלפי חוץ ומשום כך אין התנהגות זו סותרת לאינסטינקט היהודי - שכן האינסטינקט האמוני של האיש המאמין הפשוט, האוסר על כל הודאה בדת אחרת (ולפיכך עליו למסור את נפשו ולא להודות בדת מוחמד), אינו פרללי עם הפסיקה הפורמלית המתירה זאת.
אם נשוב לפולמוס שבין הרמב"ם לזה שכנגדו שלא נודע שמו, זה טוען ומתרעם על האינסטינקט היהודי שהכזיב, וזה משיב לו בטענות מנומקות, מבוססות, מוכחות וכל מה שתבקשו, ועדיין אינן אלא הוכחות פורמליות חוקתיות.
טענו בחיטים והודה לו בשעורים?
חשבתי לכתוב עוד ויש עוד להאריך אלא שעייפתי כבר בתחילת הכתיבה.
יבואו הממשיכים אחרי וירצו דבריהם המחכימים.
נשלח ב-31/3/2008 15:30
אני מדבר אתך פשט ואתה מדבר איתי קבלה.
נשלח ב-31/3/2008 15:52
חלגללוגות
כמובן שיש לכל אדם ערכים ואהבות, שלמענם הוא חי ובלעדיהם אין לו חיים, וקיומם חשובים לו יותר מחייו. זו בחירה אישית שלו.
אבל בשום פנים ואופן לא בגלל הפן הדתי, ולמען אלוקים.
איש ערבות- לאינפורמציה בלבד
אברהם בן עזרא-- מת על מיטתו בגיל שבעים וחמש, (ולא על קה"ש) רגעים אחדים לפני מותו. הוא לקח דף נייר וכתב- ואברהם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרון אף עולם
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 31/03/2008 16:04:39
נשלח ב-28/7/2010 22:57
היכן נזכר מעשה קידוש השם הראשון במקרא (לא כולל המדרש על אברהם)? אם זכרוני אינו מטעה אותי הרי זה הסיפור על חנניה מישאל ועזריה. האם לפני כן לא היו נסיבות היסטוריות שהיו מחייבות קידוש השם?
נשלח ב-28/7/2010 23:18
בעל הדחף הטבעי של משה להרוג את המצרי- למרות סכנת הנפשות שבדבר. הדחף הטבעי של כלב ןיהןשוע למרות שהסתכנו נפשית נגד המון משולהב הדחף הטבעי של פנחס--למרות סכנת הנפשות -אם זמרי היה מפסיק דקה לפני- פנחס היה נאשם ברצח, ואם זימרי היה מתגונן והורג את פנחס זמרי היה יוצא זכאי.
נשלח ב-28/7/2010 23:37
בע"ב
קודם תשאל על גזירות שמד במקרא, כי אם אין גזירה אין קידוש ה'.
נשלח ב-29/7/2010 00:05
מנין לך שקודם חנניה מישאל ועזריה, היה מושג של קידוש ה'. הרי בכל המצוות אין זה נקרא חילול ה' אם אתה עובר ולא מקיים. שהרי אתה עושה זאת באונס. וא"כ גם בע"ז (וג"ע) ללא חידוש. היו מסתכלים על-זה כעבירת אונס.
אם אתה מתכוון להסכמה למיתה עבור אידיאל מרומם. הרי יש לך את משה שביקש מחיקה מספר ה', עבור טובת עם ה'. ועוד.
נשלח ב-29/7/2010 09:01
ירוחם המקרים שהעלית הם מקרים של אומץ לב, נכונות לצאת לקרב למען מטרה, אני מדבר על מרטיריות.
ושאלה לאנשי ההלכה - האם ליהושע וכלב היה מותר למסור את נפשם על דבר שאינו בשלוש העברות החמורות?
מקסוול האם כל ימי המלכים עובדי עבודה זרה לא היה מצב של כפיה לעבוד עבודה זרה? גם אם נניח שלא היתה כפיה כזו, במה גרועה העמדת צלם בהיכל מהתיוונות?
לפותח האשכול - לפני כל דיון לגופה של תופעה - לקחת בחשהון שלנוצרים היה עורף טבעי ואוהד לנדוד אילי וליהודים פחות?ו
נשלח ב-29/7/2010 11:06
בעל הלכה? למרות שהפרשה שלנו היא עקב- וממנה למדו חז"ל שאברהם קיים את כל ההלכות אפילו עירוב תבשילים. בפועל אברהם אבינו סיכן את נפש ושל נעריו להציל את לוט בן אחיו- כנגד ההלכה, אבל אם למדן אתה -כמו שאני מבין ויודע. תמצא את התשובה לתמיהה זו, על אברהם- שסיכן את נפשו- כנגד ההלכה, וארמוז לך ברמז- התשובה - מרומזת באשכול.
נשלח ב-29/7/2010 11:18
נדמה שאין קשר בין כותרת האשכול לבין תוכנו. אז אם בכ"ז יורשה להתייחס לכותרת, יש מאמר מאלף של חיים סולובייצ'יק על מעשים חסרי יסוד הלכתי שהיו נפוצים בזמני קידוש ה' בימי הביניים (התאבדות, רצח ילדים בידי הוריהם) אפשר למצוא את המאמר בתוצאה הראשונה בגוגל בחיפוש שם המאמר:
Halakhah, Hermeneutics and Martyrdom in Medieval Ashkenaz
תלמיד אתה טועה, לפי חז"ל האבות כבר קיבלו וקיימו את כל התורה כולה.
בעל
אברהם היה מורד במלכות באור כשדים כמסופר ה' הוציא אותו מאור כשדים לאחר שהשמיד את האלוהים שלהם, מלך אור כשדים היה נמרוד, אחד מהמלכים שהשתתפו במלחמה
לפי מה שרש"י אומר לפי חז"ל- לוט דמה דמיון חיצוני מלא לאברהם. למה בעצם הגיונית שבו את לוט- אדם מבוגר שכבר לא היה שוה לעבדות-? אלא- נמרוד רצה להחזיר את לוט לאור כשדים אזוק בידיו וברגליו בראש תהלכת הנצחון. וכל הקהל והתושבים היו מבינים כי תפסו ושבו את אברהם- המונוטואיסטשנלחם באלילים, הדבר היה מבטא את נצחונם של האלילים על אלוקים. והיה נגרם חילול ה' גדול. ולפי ההלכה בענין קידוש ה' או חילול ה' אברהם היה צריך להסתכן ולסכן, בענין הציונים- כל פגיעה במדינת ישראל וביהודים היא חילול ה' גדול מאד, ולכן אדם צריך למסור את הנפש להגן עליה ועליהם
