|
|
| נשלח ב-5/4/2016 09:11 |
 |
| |
מנסים
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 02:55 |
|
| |
אריאל סרי - לוי:
"האם לידה היא חטא? כך משתמע לכאורה מפרשת "תזריע", הפותחת בדין היולדת: "אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים... ובמלאת ימי טהרהּ, לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן, והקריבוֹ לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ב-ז).משני רכיבים בחוק הזה משתמע שהיולדת מואשמת בחטא: עליה להביא קרבן חטאת, והכהן המקריב את קרבנה מכפר עליה. אם היא מביאה חטאת וזקוקה לכפרה – משמע לכאורה שחטאה. אלא שלא מצאנו שלידה היא חטא, ואדרבה, המצווה הראשונה בתורה, המופנית כלפי האנושות כולה, היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח). וגם אם דברי אלוהים לבני האדם במעשה הבריאה אינם ציווי אלא ברכה, מכל מקום אין להניח שהולדת ילדים תחשב לחטא. במה אפוא חטאה היולדת? אחד הפתרונות הקדומים שהוצעו לשאלה מופיע במסכת נידה שבתלמוד הבבלי (דף ל"א עמוד א'): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, 'מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן?', אמר להן, 'בשעה שכורעת לֵילד (ללדת) – קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן".
לדברי רשב"י, הכאבים הקשים הכרוכים בלידה מובילים את האישה להישבע שלעולם לא תיכנס שוב להריון. לאחר ההתאוששות מן הלידה היא מביאה קרבן כדי לכפר על שבועתה. בפתרון היצירתי הזה ניכר המאמץ שלא להגדיר את הלידה כחטא אלא להפך: החטא הוא דווקא הרצון להימנע מלידה נוספת. תשובתו של רשב"י לשאלה במה חטאה היולדת שייכת לתחום המדרש, ואילו לפי פשוטו של מקרא יש לפקפק בהנחות היסוד של השאלה עצמה, כלומר להכיר באפשרות שקרבן החטאת ופעולת הכפרה אינם קשורים בהכרח לחטא. בספרו "ויקרא: ספר הפולחן והמוסר" מסביר יעקב מילגרום את תפקידו של קרבן החטאת ואת מובנה של הכפרה. כתוצאה מחטאים מסוימים ומהפרשות גופניות או אירועים ביולוגיים מסוימים, נוצרת טומאה – כוח דינמי הנדבק אל המקדש וכליו ועלול לסכן את המשך נוכחותו של אלוהים במקדש ובקרב עם ישראל. משום כך נאסר על היולדת לבוא במגע עם הקודשים בתקופה שלאחר הלידה: "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרהּ" (ויקרא יב, ד). אלא שגם כאשר היולדת נשארת בביתה, טומאתה נדבקת אל המקדש והיא עלולה להצטבר שם. מן ההכרח לנקות את המקדש מן הטומאה כדי להבטיח שאלוהים יוסיף לשכון בו. חומר החיטוי שהכהן משתמש בו כדי להסיר את הטומאה – לא מהיולדת אלא מהמזבח – הוא דם קרבן החטאת. לפיכך הדם אינו ניתן על האדם המביא את הקרבן אלא על המזבח עצמו. מתברר ששמו של הקרבן, "חטאת", אינו קשור בחטא אלא בחיטוי, ופעולת החיטוי הזו מכונה גם "כיפור". בשפה האכדית השורש כפ"ר מציין ניקוי או קינוח, וזהו מובנה של הכפרה בקרבן החטאת: הסרת הטומאה, שהיא מעין לכלוך. האדם הטמא אחראי אמנם על כפרתו, כלומר על ניקוי הקודשים מן הטומאה שהתחוללה בעטיו, אך אין בכך כדי להאשים אותו בחטא כלשהו. לפיכך התשובה לשאלה במה חטאה היולדת היא שהיולדת לא חטאה כלל, אלא שלידה יוצרת טומאה ולכן מוטלים על היולדת איסורים וחובות הנוגעים לאותה טומאה. לכאורה עצם הקביעה שלידה יוצרת טומאה מאירה את הלידה באור שלילי. אולם כמו שחטאת וכפרה אינם מעידים בהכרח על חטא, גם הטומאה אינה פסולה ואסורה כשלעצמה. הכוהנים מצווים: "והיזרתם את בני ישראל מטומאתם, ולא ימותו בטומאתם, בטמאם את משכני אשר בתוכם" (שם טו, לא) – הטומאה עלולה להוביל למוות, אך המוות הזה אינו נובע מהטומאה עצמה אלא מהידבקותה אל מרחב הקודש. המערכת המסועפת של דיני הטהרה והטומאה משקפת את העובדה שבתקופת המקרא הטומאה לא נתפסה כעיקרון משפטי מופשט או כמנהג עתיק וחסר פשר אלא כתופעה ממשית הקיימת במציאות. מילגרום, שהיטיב לבאר את אופייה הריאליסטי של הטומאה, ניסה להתמודד עם הפער שבין התפיסות המודרניות לבין התפיסות המקראיות. אך במקום להשוות את המקרא למקובל בזמננו הוא ביקש להשוות אותו למקובל בזמנו של המקרא עצמו. בכך הוא צעד בעקבות חוקר התיאולוגיה המקראית, יחזקאל קויפמן, בחיבורו "תולדות האמונה הישראלית". לפי מילגרום, בתרבויות שהמקרא צמח בסביבתן נחשבה הטומאה לא רק דינמית אלא גם דמונית. היא לא נתפסה כחומר אלא כישות חיה, מזיקה ומסוכנת, שיש בכוחה לאיים על בני האדם ואף על האלים. בני האדם התערבו במאבקים פנים-אלוהיים באמצעות פרקטיקות מאגיות שהיו מסוגלות, כך הם האמינו, להשפיע על הכוחות המטפיזיים כך שיפעלו לטובתם. קויפמן, ובעקבותיו מילגרום, קראו את המקרא כמניפסט מונותיאיסטי שהכריז מלחמה על האמונות הפוליתיאיסטיות של סביבתו. התפיסה הדמונית של הטומאה עומדת בסתירה למונותיאיזם מובהק וניתן היה אפוא לצפות שהמקרא יתנגד לה. אולם המחוקקים המקראיים לא ניסו "לבטל" את הטומאה. לא הייתה אפשרות כזו: הטענה שהטומאה אינה קיימת באמת לא עלתה אז בדעתו של אף אדם סביר. הטומאה הייתה עובדה, וכל שאפשר היה לעשות הוא להציע לעובדה זו פרשנות חדשה. הפרשנות החדשה, אומר מילגרום, הכירה באופייה הדינמי של הטומאה אך דחתה את אופייה הדמוני. במחשבה המקראית הטומאה איבדה מהכוח שיוחס לה במזרח הקדום והיא הורדה בדרגה מן החי אל הדומם. היא הפסיקה להיות תופעה על-טבעית ונעשתה לתופעה טבעית, שאפשר לצפות את דפוסי פעולתה ולהסדיר את אופני הטיפול בה. בדיני הטהרה המקראיים, היולדת וכל אדם טמא אחר אינם בסכנה ואינם מסוכנים לאחרים, אינם חוטאים ואינם מגונים. ומתברר שריקון הטומאה מרוב המשמעויות שיוחסו לה בתרבויות אחרות, היה מעשה תרבותי רב משמעות"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 09:56 |
|
| |
נו באמת, רוקנו את המשמעות והשאירו את המנודות.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 11:05 |
|
| |
ייתכן שה"חטאת" ואולי גם ה"טהרה" - אינם מעידים דווקא על חטא ספיציפי, אלא כמו שכבר כתבתי בעניין ה"כפרה" החוזרת על עצמה בשבעת ימי המילואים וביום המילואים השמיני - זוהי כפרה שנועדה לכפר על הטעויות שעלולות, ואולי כמעט ודאי - מלוות כל התקדמות, מאותה סיבה שכל ראש חודש וכל חג מקריבים קרבן חטאת, וכן בכלל קרבנות התמיד והמוספין - כולם באים בין השאר גם לכפר, ודוגמא ממה ששייך גם היום - כל יום מבקשים שלוש פעמים "סלח לנו", גם במוצאי יו"כ, וזה מלבד בקשות הסליחה והכפרה החוזרות ונשנות לאורך התפילה והתחנון, ואת כל אלה מבקש גם צדיק גמור.
כך גם כאן, היולדת אינה חוטאת, אבל לכל דבר חדש נלווה בדר"כ איזה צד של ניסוי וטעייה, תמיד יש מה ללמוד ולהשתפר ("תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"), ובכל השתפרות יש את ה"זה לעומת זה עשה האלוקים", ולכן עם כל השתפרות והתקדמות צריך לדאוג ל"כפרה", לא מאותו סוג של הכפרה הבאה על חטא העומד בפני עצמו, אלא כפרה של התנדבות, מתוך הבנה שאנו צריכים להתקדם גם בתחומים שעד עכשיו חשבנו שאנחנו "בסדר" בהם. וזה כמובן מתחבר לרעיון הידוע שגם צדיקים צריכים לעשות תשובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 11:48 |
|
| |
מדוע רק אשה? לא מצאנו קרבן דומה לגבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 12:05 |
|
| |
נדמה לי כי רבנו בחיי מסביר. החטאת היא רק של האשה. החטא הראשון של האכילה מעץ הדעת, שבגינה העונש היה הלידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 12:31 |
|
| |
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
חמרי הגלם של האשה הם מהגבר ועוד מאשימים את האשה בחטא?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 12:45 |
|
| |
כשהאשה היא חומר גלם. אין אתה כל בעיה
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
אגב אף אחד לא בא אליה בטענות. גם היום היא מאכילה אותנו. ואת המהדרין היא גם מפרנסת
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 13:58 |
|
| |
ירוחם
לייק
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2016 10:02 |
|
| |
כל שנה אני מוטרד בפרשת תזריע (באופן מפתיע הפרשה לא משתנה).
כתוב "ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו... וטמא הכהן... ועמק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן". באופן דומה כתוב גם בהמשך הפרשה בסוגים נוספים של צרעת.
יש כאן בעיה כי נאמר רק מה הדין אם יש שני סימנים (מראה עמוק ושער לבן) ומה הדין אם שניהם לא נמצאים, אבל לא נאמר מה קורה אם רק אחד נמצא. צריך להסביר ששניהם באים תמיד ביחד, או שהו' משמשת פעם אחת בתור AND ופעם אחת בתור OR, ואז רק צריך להחליט איך לקרוא את הפסוק
איך שלא יהיה, עולה מהפסוק שהשאלה אם הנגע עמוק מעור בשרו או לא משפיעה על השאלה אם האיש יוסגר או יוחלט. וכאן מגיע מה שמטריד אותי - בדברי חז"ל, ככל הידוע לי, אין זכר להבדל כזה. אצל חז"ל יש מראות שנחשבים לנגע, ואז צריך לבדוק סימנים, ויש מראות שאינם נגע כלל והאדם טהור, אבל אין מצב שההבדל במראה גורם לכך שהאם יוסגר ולא יוחלט וזאת בניגוד גמור למה שכתוב בתורה. יתרה מכך, גם לא מצאתי מקום שחז"ל דורשים את הפסוקים הללו כך שיתאימו לשיטתם. מילא אם הם היו טורחים לדרוש אותם ההפך מהפשט, אבל להפוך את הדינים בתורה בלי שום הסבר זה כבר מוגזם. גם בפרשנים לא מצאתי מי שטרח להעסיק עצמו בבעיה זו. אולי מחכמי הפורום תבוא הישועה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2016 15:48 |
|
| |
בע"ב
למה גבר לא מביא קרבן חטאת? סביר להניח שאילו הגבר היה יולד גם הוא היה מביא קרבן חטאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2016 15:49 |
|
| |
יש
זה אולי לא מסביר, אבל "מראה הנגע עמוק מעור בשרו" עלול להיות סובייקטיבי.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2016 10:01 |
|
| |
יש כתב
"אצל חז"ל יש מראות שנחשבים לנגע, ואז צריך לבדוק סימנים, ויש מראות שאינם נגע כלל והאדם טהור, אבל אין מצב שההבדל במראה גורם לכך האם יוסגר ולא יוחלט וזאת בניגוד גמור למה שכתוב בתורה."
"וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו" פרש"י "עמוק מעור בשרו" - (ת"כ) כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל" "ואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים" פרש"י "ועמוק אין מראה" - לא ידעתי פירושו:" נראה לי שהוא משמעות הקושי שכתב עליו רש"י שהוא לא ידע פירושו מהו ועמוק אין מראהו. שאין נראה לומר שכוונתו על הביאור המילולי, שהרי על פי דבריו הוא פשוט וכל מראה שאינו עמוק היינו שהוא כהה, ולכן הוא לא טמא, וה'שאת' הוא הגבוה יותר כיון שהוא הכהה יותר, וכמו שמבואר בגמרא שבועות ו' ע"א, וכל שהוא גבוה מהשאת הוא כהה מדאי בשביל להיות נגע, אלא שהקושי של רש"י כמש"כ והוא החובה בהסגרה באין מראהו עמוק. והוא כמו שמבואר במשנה מסכת נגעים פרק ד "היתה עזה ונעשית כהה כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד שלא תתמעט מד' מראות" ולענ"ד נראה שעיקר חובת ההסגרה תחילה בתורה הוא קודם שהגדירו את הארבע מראות, ולכן יתכן שעל אף שלכהן הוא נראה שאינו עמוק, בכל זאת יש מקום לטמא אותו, כיון שאין וודאות שהוא רק בוהק ו'בהרות כהות לבנות'. ונראה שניתן לראות את השינוי הזה שחל בין הראייה לחוד לבין הידיעה שחכמים ביררו אותו, במה שמצינו בספרא עצמו שמצד אחד הוא מבאר שעמוק מראהו הוא הלבן ביותר וכל שהוא פחות עמוק הוא לבן פחות והוא הטהור, אלא שמצד שני מבואר במשך בספרא שם פרשה ד סוף פרק ו שהדבר לא תלוי כלל ביכולת הראייה של העמוק והשפל וז"ל שם "(ד) מראה שפל אין לי אלא מראה שפל ומניין לרבות את השוה ואת הגבוה ת"ל ושפלה איננה מן העור" ומבואר שכבר עקרו את המשמעות של עמוק והעיקר הוא הצבע ולא ראיית הכהן לחוד האם הוא נראה לו עמוק או לא. ויותר מכך מבואר במשנה מסכת נגעים פרק ב משנה א שלמעשה אין שום משמעות ליכולת הראייה וז"ל "בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי עזה רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים רבי עקיבא אומר יש לציירים סממנין שהן צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה בבינוני רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל אבל לא להחמיר יראה הגרמני בבשרו להקל והכושי בבינוני להקל וחכמים אומרים זה וזה בבינוני:" במשנה זו מבואר שלעומת שיטת רבי יהודה שיש משמעות עדיין למראה הכהן להקל, בשיטת רבי עקיבא והחכמים תמיד הוא בבינוני, ובכך אין שום משמעות למראה הכהן לחוד, והוא נעקר לגמרי. מה שיוצא מעניין מכאן, הם דברי רבי עקיבא שהוא עצמו מי שאמר שכל שאינו בקי בהם ושמותיהם אסור לו לראות נגעים, ומכאן שאין שום ערך לראיית הכהן לחוד אלא רק לחכם שמבין בנגעים. והוא על אף שהשמות האלו הם רק מדברי חכמים ובתורה מפורש שגם במראה שנראה כהה יש להסגיר, ואם הוא פחות מד' מראות הוא ודאי פטור, ואם כן בהכרח צריך לומר שהכהן אינו בקי בזה לגמרי, ובכל זאת הוא הכהן הרואה את הנגע. אלא שנתנה תורה ונתחדשה הלכה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2018 09:23 |
|
| |
אברם
דמיון של 7 ו-8 לא ממש משכנע אותי כמפתח לסדר. החוקים כאן הן אותן הבדלות בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור שהוזכרו בדברי ה' אל אהרן בפרק י', ולכאורה הם התגובה הישירה למות בניו (אתה כמובן יכול להזיז אותם כי בתוקף הדוקטורט שלך יש לך יד חופשית להזיז פסוקים לפחות כמו לרב מדן ור' יואל בן נון, אבל דווקא זה שהם נאמרו לאהרן באופן חריג בהחלט קושר לאירוע שקרה לאהרן), כך שנראה שיש פה קשר יותר מהותי.
א. איפה הגבר? קושיה דחוקה (הגבר לא רלוונטי ולכן לא צריך להופיע), והתירוץ דחוק עוד יותר (כיוון שקודם הוזכר שגבר יכול לשכב עם אישה, אז כבר לא צריך להזכיר אותו, כאילו בלי זה היינו חושבים שזה מגיע מהחסידה). אם כבר צריך להקשות מה בכלל עניין "תזריע" לכאן? הרי הנקודה היא בלידה ומה שקדם לזה לא ממש חשוב.
איפה נזכרים ימי נידה? ההסבר מתבקש אבל לא הסברת את העריכה שזה הדבר החשוב.
ב. אני לא רואה כאן טיהור הבגד, אלא זה חלק מצרעת הבגד כמו שגם בצרעת האדם יש "וטהרו הכהן" (גם אחרי שהיה טמא). העניין הוא שבאדם יש טקס טהרה ובבגד אין בכלל טקס כזה. זה כמובן עדיין לא מסביר את המבנה, אבל מתבקש להעלות שפרק יג דן בטומאת הצרעת ופרק יד בטקס הטיהור ושם נמצאת גם צרעת הבית שגם לה יש טקס טיהור (אני לא השתכנעתי מספיק, אבל זה עדיף מהטענה המאולצת והמוכנה מראש שלך). לא הבנתי מה מאולץ בחתימה - זה לא שהיו חתימות נפרדות לכל חלק או לכולם (רק לצרעת הבגד ולמי שלא תשיג ידו בטהרתו הייתה חתימה).
ג. מה עניין נזיר לפה? הוא לא מתנתק מסביבתו, הטהרה שלו היא רק במקרה שנטמא במת אז אולי גם היטהרות ממלחמת מדין צריכה להיות פה כי גם בה יש היטהרות מטומאת מת, ואולי תוסיף גם פסח שני, וקרבנות כמובן יש בעוד כל מיני מקרים.
ד. הסבר הזוי שרק מי שמורגל בחוקרים הקיצוניים של ביקורת המקרא מסוגל להעלות בדעתו. נראה לי הרבה יותר הסברו של הרב סמט שפרשת טומאת מת נלקחה מכאן כדי לשבצה לפני המעבר לשנת ה-40, כך שהיא מייצגת את מה שקרה במשך 38 שנים שכמעט (או בכלל) לא מתוארות בתורה - "ופגריכם אתם יפלו".
|
|
|
|
|
|
