קול קורא לשמירת השבת

מספר הקדוש שם עולם ח"א פרק ו', וספר נדחי ישראל פרק ל"ט

מרשכבה"ג רבינו ישראל מאיר מראדין בעל החפץ חיים זיע"א

בו יבואר שיתבונן האדם תמיד שלא יבוא לחילול שבת על ידי מעשיו, וגורם העון הזה לירד מנכסיו, וגודל זכות האנשים המזהירים על השבת:

כתיב בתורה שמור את יום השבת לקדשו, וכל שמירה הוא ממלאכה, וכתבו בלשון שמור דהוא מקור, להורות לנו דתמיד צריך להתבונן בענין השמירה ממלאכה ואפילו בתחלת השבוע, [דומיא דמאי דדרשינן בענין עונג שבת מקרא דזכור דצריך תמיד לזכור שבת אפילו מיום ראשון והלאה וכנ"ל בפרק ד']. דהיינו, אם נוסע אז לאיזה עסק, או עושה איזו פעולה בימי החול, יראה מתחילה לזרז את עצמו ולהתבונן במסעיו כדי שלא יבוא לבסוף לחילול שבת, דאם ימתין לזרז את עצמו בערב שבת גופא, לפעמים אין מועילה כלום זריזותו מפני שהדרך רע או שאר סיבה, [ובעוה"ר מצוי אצל עגלונים שמתעצלים ומתאחרים בעיירות הגדולות קודם נסיעתם לביתם, ואינם רואים את הנולד מזה, שמחמת זה מצוי שיבואו לבסוף לחילול שבת]:

וגדול עון חילול שבת מאד, ובעבור זה מצוי דליקות, כמאמרם אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בה חילול שבת, שנאמר וכו'. וטעם הדבר הוא, שכשם ששמירת שבת גורמת להתברך מה' ובא לידי עשירות, כמאמרם על הפסוק ברכת ה' היא תעשיר ואמרו במדרש דזו היא השבת, ששבת גורמת שפע בעולם. כן חילול שבת גורם להביא כליה בנכסיו פתאום, והיא הדליקה או שאר עניני הפסד כביזה וכיוצא בזה. והוא אחד מן הסבות שמצוי כיום שבעלי כיסין יורדים מנכסיהם בזמן לא כביר והוא מפני שבעוונותינו הרבים נתרבה חילול שבת בעולם. וכל שכן אם נכסיו נתרבו על ידי חילול שבת גופא, בודאי יסובב איזה מאורע לבסוף ויכלו נכסיו פתאום, כי ממון כשר שבא לאדם הוא מאוצר מלכו של עולם שהוא מזמין לו זה, ולכך הוא שומרו מן המזיקין והפתאומיות שלא ילכו לטמיון, וכאדם שנותן מתנה לבנו הוא משגיח עליו שלא תתקלקל מתנה זו אצלו. לא כן ממון האסור שבא על ידי גזל וחמס או על ידי חילול שבת, אינו מאוצר מלך העולם כי אם שהאדם חוטף מעצמו, ולכך חל מן השמים אחר כך על זה כל המקרים והצרות ומכלים גם ממונו הכשר שיש לו מכבר, וכמו דם מקולקל שנתהווה בגוף האדם, כמה מצטער האדם בהקזת הדם וכיוצא בזה עד שיפטר מהדם הרע, דאינו יכול להפריש רק אותו בצמצום:

והוא מה שאמר הכתוב יברכך ה' וישמרך ואמרו חז"ל יברכך בממון וישמרך מן המזיקין, והיינו דהממון שבא מברכת ה' שהוא מברך אותו בו, הוא שומרו אחר כך מן המזיקין שלא יכלוהו אותו ואת מעותיו, מה שאין כן הממון שאדם לוקח מעצמו, דהיינו שהרויח אותו בזמן האסור או שהממון של אחרים, אינו שומרו כלל ועלול להיות הוא גם כן ניזוק על ידו, וכדכיב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, והוא כולל שני אופנים, או שהממון נפרש ממנו, או שהוא מהממון:

ואפילו אם רק הופקר אצלו איסור שהוא מדברי קבלה בלבד עלול להיות יורד מנכסיו על ידי זה וכמו שאמרו חז"ל [גיטין ל"ז] בתלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו, וחד מינייהו דסיירי נכסייהו בשבתא, דקעבר בזה על ממצוא חפצך ודבר דבר. וקל וחומר על עונות שיש בהם איסור תורה, בודאי יתמוטטו נכסיו לבסוף על ידי זה ויאבד עשרו בענין רע מלבד עונשו הגדול השמור לו לעולם הבא אם לא עשה תשובה:1)

והנה לפי מה שביארנו בכל הפרקים האלו את גודל הזכות של שמירת שבת, נכון לכל ירא וחרד לדבר ה' לפקח תמיד על גודל הענין הזה להזהיר לרבים על כל עניני שבת שלא יכשלו בם, וכדאיתא בילקוט ריש פרשת ויקהל, אמר הקב"ה למשה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים, הלכות שבת וכו' להורות לישראל איסור והיתר. ואפילו אם הוא בעצמו זהיר מאד בקדושת שבת, מכל מקום אם יש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעונם כמו שאמרו חז"ל בא וראה שאפילו לציר נאמן שהעיד עליו השם יתברך בכל ביתי נאמן הוא, איתא במדרש שלפי ששהה לומר להם פרשת שבת ובינתים יצאו מן העם ללקוט, הקפיד עליו השם יתברך ואמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי וגו' וכלל גם אותו בתוך כולם. מזה ילמדו חכמי התורה, שלא להתעצל בזה לזרז לעם על ענין שמירת שבת, ושלא להטיל דבר זה רק על דלת העם שדבריהם לא יהיו נשמעים, אלא גם הם ילכו ויתעסקו בזה. וראיתי באיזה קהלות קדושות, שנתיסדו אצלם חבורות הנקראות בשם מזהירי שבת, והם מסבבין ברחובות ובשווקים על דבר סגירת החנויות ועל הדלקת הנרות שיהיה בזמנם, וכן על דבר הטמנת התבשילים על מחרת ישגיחו שלא יתאחרו בזה, וכן יסבבו בבתי מרחצאות לזרזם שיצאו מבעוד יום וכיוצא בזה:

וכמה גדולה זכות האנשים האלו, כי הם מזכים רבים במצוה קדושה כזו, ועליהם אמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ובודאי זכות שבת תעמוד לימינם לעתיד לבא להגן עליהם מכל רע ולזכות לחזות בנעם ה'. וכמה צריכים לשמוח אותם האנשים שזוכים לעסוק בענין קדוש כזה, ומה נכון הוא שיתקבצו תמיד לטכס עצה איך להתנהג שלא ירפו ידיהם מזה, כי בעוה"ר גדול כח היצר בזה, וטוב שיעשו חיזוק למצוה זו, וכעין שמצינו במסכת ראש השנה (כ"ג י) שהיה עושה רבן גמליאל סעודות גדולות לעדי החדש כדי שיהיו רגילים לבוא. וייחדו לזה פרשת בשלח, שבה התחילה התורה לזרז לענין שבת. ואפילו אם יש איזה אנשים שלא יהיה זה להם לרצון, ויבזוהו עבור זה, לא יחוש לזה כלל, ששכרו יותר גדול עבור זה שסבל עלבון עבור כבוד השם יתברך, וכדאיתא כעין זה בירושלמי פרק בתרא דפאה [הבאתי בשמירת הלשון שער התורה פרק ו' עי"ש]. ואל יאמר האדם מה לי להכניס עצמי בזה שבא לפעמים על ידי זה לידי מחלוקת עם האנשים המתפרצים בענין זה, כי מחלוקת כזו איננה עון כלל, שהוא בכלל מצות הוכחה, [אם אין שומעין לו בלשון רכה], ועליהם אמר הכתוב ולמוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. וכמה חן ימצא בעיני השם יתברך עבור זה, דהוא דומה ממש למי שמציל את בן המלך שלא יטבע בנהר, כמה אהבה מתוספת בלב אביו עליו. ואף בזה, הלא כתיב בנים אתס לה' אלהיכם, וכשהוא מחלל שבת הלא נכרתת נפשו מארץ החיים, וכמה צרות גדולות מוכנות להפתח לפניו עבור זה, ועל כן אל יתעצל בזה. וכן מצינו אצל נחמיה [י"ג] שהיה מזרז על ענין שמירת שבת ורב עם חורי יהודה על זה, ועי"ש בכתוב שמוכח שעיקר החורבן היה בשביל חילול שבת. וזכות המזרז את ישראל לזכותם למצות גדול מאד, כמו שאמרו חז"ל באלקנה כשהיה עולה לרגל בכל שנה היה מכוין בכל פעם לזרז את ישראל שהם גם כן יזכו במצוה זו לעלות, לרגל, ואמר לו הקב"ה אתה כוונת לזכות את ישראל אני אוציא ממך בן שיזכה את ישראל, וזכה ויצא ממנו שמואל. וכן אמרו חז"ל [בשבת דף כ"ג] הרגיל בנר [שבת] הויין לו בנים תלמידי הכמים, וזהו אפילו רק במי שזהיר בעצמו לבד, וכל שכן במי שמזהיר תמיד לרבים שידליקו בזמן. והנה כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין שש תקיעות בערב שבת להבטיל את העם ממלאכה כדאיתא בשבת ל"ה, והובא באו"ח סי' רנ"ו, ועכשיו נתפשט המנהג מחמת זה ששלוחי צבור מכריזים לעם דבר זה כדאיתא שם בהג"ה:

והנה כל זה כתב הרמ"א שם אפילו לדורותיו, וכל שכן בדורותינו אלה בודאי מצוה להשתדל בענין זה שיודיעו לעם שהגיע זמן שבת. ואם שוטרי העיר אינם מניחים שום אדם שיכריז בשוק על ענין שבת, מהנכון מאד שילכו לבית בעלי הבתים לזרזם בזה, ולפום צערא אגרא. והנה כל זה הזריזות שיזרזו לעם על ענין שמירת שבת שייך לכל ישראל, וכל שכן אלו שלא זכו לבנים שעליהם אמר הקב"ה על ידי ישעיהו שעבור שמירת שבת יזכו לשם עולם וכדכתיב כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' שם עולם אתן לו אשר לא יכרת [וכן אף מי שיש לו בנים אלא שבניהם הלכו לארץ רחוקה וסרו מדרך ה', דבודאי לא עדיפי מהם וכאשר נבאר לקמן] בודאי המצוה עליהם יותר ויותר להשתדל בענין זה לזרזם שלא יבואו לחילול שבת וזכות הרבים יהיה תלוי בם:

[ובאור הכתוב (ולמוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב) הוא, דבאמת לפי כור הנסיון אנו רואים שלבסוף גם אותם האנשים שהיו מתחילה מתפרצים, הנה בהמשך איזה שבועות גם הם יודו לזה ויקבלו שבת כדין בזמן, והענין הוא כמו מי שנתגברה עליו שטותו ורצה להרע לעצמו, והאנשים מנעוהו מזה. והיה בעבור שטותו ממנו, גם הוא יודה לאיש שמנעו מלהמית עצמו. וכן הוא בזה, דידוע שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ובפרט עבירה שחייבים עליה מיתה או כרת כעון חילול שבת, הרוח שטות לזה גדול מאד. וכאשר נמצא איש שנלחם עמו בעת שטותו וקבל ממנו עלבון וצער ולא הניחו לזה, והיה לבסוף כעבור שטותו ממנו וישוב עליו שכלו, גם הוא יודה ויברך להמוכיחו שמנעו מבוא בדמים, ויתחרט בלבו על מה שצערו מתחילה:

וגם אתה המוכיחו, אין לך לנקוט בלבך עליו על החירופים שחירפך וגידפך מתחילה, מפני כמה טעמים. אחד, דבאמת הוא לא חירפך וגידפך רק היצר הטמון בתוכו בעת חילול שבת שהוא שמח וטוב לב על זה שזכה לשעה מוצלחת כזו שיוכל אחר כך לקטרג עליו ולהכרית נפשו מארץ החיים [כידוע שבעון חילול שבת במזיד חייבין עליה כרת אף שהיה שלא בהתראה] ואתה בן אדם עמדת לנגדו ובאת ליטול פרנסתו ושמחתו ממנו, והראיה שבעת שהיצר הלך ממנו הוא בשלום עמך. וגם הלא אמרו חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ומלבד כל זה האם דרך של החנוני לכעוס על הקונים שיש לו צער מהם, ולהכריז כל מי שאינו קונה טוב לא יבוא לחנותי, דבאופן זה לא ישתכר כלל. אלא דרך החנוני החכם להיות סבלן, פעמים שמזדמן לו קונה טוב שמרויח ממנו שלא בצער, ופעמים בריבוי דברים וצער שהקונה אומר לו מקח פחות מחצי שויו וכדומה, ומכל מקום אין דרך חנוני חכם להיות בועט גם בקונים כאלו כיון שסוף סוף אחר כל הדברים הוא משתכר גם מהם. כן הוא גם בזה, בעת שהאדם עוסק בדבר מצוה ובפרט עם רבים, צריך להיות הענין אצלו כמו מי שהכניס סחורות יפות בחנותו להשתכר מהן, וכמו שכתוב אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' וגו'. יש שמקבל הוכחה במהרה כשמזרזו על קבלת שבת בזמנה ויש שאינו מקבל במהרה, ומכל מקום צריך שתדע שגם מזה יש רווח, שכאשר לא ימצא כלל מי שיזרז יוכל להיות אצלו חילול שבת כשחשכה ממש ויתחייב כרת, אבל כשאחד מוכיחו על כל פנים יפסיק בעוד שיוכל אדם לטעות בנפשו ולומר שעדיין יום הוא, ותהיה עכ"פ תועלת מזה להוציאו מכלל חיוב כרת ולהביאו לחיוב אשם תלוי. וגם בהמשך הזמן קרוב הדבר שיקבל שבת כדין בזמן וכנ"ל, מתחילה שלא לשמה כדי שלא יהיה לבזיון לעיני הכל, ואחר כך בא לשמה:

וגם אפילו אם תחשוב שלא תהיה תועלת כלל לבסוף, שלא ישמע לך, הלא לך המוכיח שכרך נקצב מאת השם יתברך, וכמו שכתב הגר"א במשלי בשם האר"י ז"ל שהמוכיח את חבירו, אף אם לא שמע לו, יש למוכיח שכר מאת השם יתברך, כיון שהוא עשה מה שמוטל עליו]:

1) [הגהה - ובעוה"ר באיזה מקומות אצל איזה אנשים פורצי גידרה של תורה הופקר אצלם כהיום איסור אמירה לעכו"ם שיכין עבורם המולאיר [סאמאוואר] בשבת. וכמה גדול הוא העון הזה, שאפילו אם עשה העכו"ם מעצמו, אם הישראל מבין שבשבילו עשהו, אסור לשתות ממנו,ואפילו אם ירצה הישראל ליתן אחר כך להעכו"ם שיהיה הוא נהנה מתחילה מזה כיון שעיקר העשיה היתה מתחילה בשביל ישראל. וקל וחומר בזה שמצוה לעכו"ם שיכין בעבורו, יש איסור על האמירה ועל השתיה אחר כך, ואפילו אם ציוהו מבעוד יום וכמבואר בסימן רע"ו ובסימן ש"ו:

ושמעתי דבר נחמד בשם הגאון מהר"י אייזיק מסובאלק זצ"ל שפירש מה שאמרו חז"ל דהפורץ גדר ישכנו נחש, שקאי על הפורץ גדרן של חכמים. דהענין הוא, דהפורץ גדרן אם תשאלנו למה אתה עושה כן, ישיב לך מה אני עושה, הלא איני נוגע באיסור תורה, אבל באמת אינו כן, דכל גדר שגדרו חז"ל הוא מפני שראו בעינם הבדולח שמצוי לבא לבסוף על ידי זה לאיסור תורה, ועל כן עונש האיש הזה הוא גם כן כעין זה שנושכו נחש, והלא נשיכת הנחש הוא רק בעקב, וחסרון העקב הוא מן הארכובה ולמטה ואינו סכנה כלל כידוע, ואף על פי כן אנו יודעין שעל ידי הנשיכה מת מטעם שהארס אינו מתפשט בעקב בלבד אלא הולך מעקבו עד ראשו. כן הוא הדבר הזה, מתחיל באיסור שבות ומסתיים באיסור תורה:

והנה כן אנו רואין בעינינו, שאותם האנשים שמתחילים לעבור על איסור דדבריהם לבסוף באים לאיסור סקילה, שמתחילה מצווין לעכו"ם שיכין הסאמאוואר בכל הצטרכותו בחדרים החיצוניים ויביאו אצלם עלי הטייא רק בצלוחית על השולחן, ובהמשך הזמן כאשר כבר הותר להם, מפתה היצר שהעכו"ם יעמיד הסאמאוואר על השולחן והוא יעמיד בעצמו הכלי עם עלי הטייא מלמעלה על הסאמאוואר, ועובר על יד זה כמה וכמה איסורי תורה, מתחילה כשמעמיד, הוא עובר בזה על איסור בישול, ועל איסור מכבה, שמתכבה מעט כח הגחלים על ידי הכיסוי, ודומיא דמאי דאמרו חז"ל המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, אף שמתמעט אור רק מעט מן המעט, ואחר כך כשמסלקו הוא עובר בכל פעם על איסור מבעיר שעל ידי זה מתלהבין הגחלים, ודומיא דמאי דאמרו בכריתות דף כ' החותה בגחלים חייב משום מבעיר ומשום מכבה, שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, והעושה כן במזיד הוא רשע גמור ופסול לעדות ולשבועה ומכרית נפשו מארץ החיים, וגם לבסוף ממונו כלה עבור זה כמו שמוכח כן בגמרא הנ"ל. ואפילו אם הוא רואה שהמנהג הרע הזה להעמיד הסאמאוואר על ידי עכו"ם הופקר אצל כמה אנשים מכל מקום חס ושלום ללמוד מדרכיהם. וכבר כתוב בתורה לא תהיה אחרי רבים לרעות, ופירשו המפרשים שלא יתנהג אדם בדבר שהוא רע אפילו אם רבים נהגו כן]:

[ואל יפלא בעיני האדם על הגמרא הנ"ל ממה שראינו שיש כמה מחללי שבת בשאט נפש בעוונותינו הרבים ומצליחין בנכסיהם והשעה משחקת להם, וכזה יקשה גם כן על המשנה דפאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' והלא אנו רואים אנשים שאין בהם אפילו אחד מהדברים דקחשיב שם במשנה ואפילו הכי יש להם כל טוב, שכאשר יתבונן היטב יראה שלבסוף תשולח מארה בנכסיהם ויהיו כלין לגמרי כאשר תתמלא סאתם. ואפילו אם ראה שהיו מצליחים כל ימיהם גם כן לא יהיה לפלא, ואבאר במשל נמרץ, אחד מהסריסים מרד במלך ונפסק דינו להושיבו בהיכל לפי כבודו, אך שימנעו ממנו כל מאכל עד שיגוע שם ברעב. ופרסמו דבר זה במדינה שביום פלוני ישיבוהו שם, כדי שיבואו רבים ויראו עונשו למען ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות כן. והנה בהיכל ההוא עשו חלונות סביב כדי שיוכלו לראות את גודל צערו שיתמרמר ברעב. ויהי ביום הראשון לישיבתו שם לא היה מינכר צערו, שלא הגיע אליו עדיין הרעבון. אך ביום השני והשלישי כשנתגבר עליו הרעבון, ראו האנשים דרך החלונות גודל צערו איך שבשברון מתנים נאנח על גודל מכאוב רעבונו, וביום החמישי ראו כשנתגבר עליו הזלעפות רעב ביותר שהתחיל לנשוך בשיניו את עור בשרו מעליו כדי להשיב את נפשו אליו מעט. ובתוך כך בא איש אחד אשר עדיין לא שמע מכל הנעשה באיש הזה, ושאל מהאנשים העומדים סביב החלונות מה קול ההמולה הזה, ענו לו, שפה נענש איש אחד מהסריסים בעונש רעב נורא מאד עד לנפש יגיע וזה יום החמישי אשר לא טעם מאומה. שאל מהם בבקשה הניחו לי ואראה אותו גם אנכי, ויניחוהו לראות. וישאל אותם האיש האורח הזה, וכי לזה רעבון תקראו, הלא אנכי רואה דרך החלונות שלועס בשר בשיניו. ויענו לו, אוי ואבוי על אכילת בשר כזו, הלא בשר נפשו הוא אוכל מגודל מרירותו וצערו. כן הדבר ממש בענייננו, כשהשם יתברך נותן השפעה לכלל ישראל לכלכלם ולפרנסם, הוא רק מן הפירות אבל בקרן של המצות אינו נוגע כלל שהוא שמור להם לעולם הבא, לכך אמרה המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת וכו'. לא כן אלו האנשים שסרו מדרכי ה' לגמרי וממילא הם מסולקין מהעולם הבא, אם יש להם שום זכות באיזה מצוה [כגון מקטנותו במה שענה פעם אחת אמן או בגדולתו באיזה סיבה] משלם להם על פניהם גם הקרן, ובזה ממילא יהיו אבודין שם לגמרי שלא יהיה להם שם שום זכות, וזהו שכתב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ושכר כזה באמת בכלל עונש הוא כלסריס הנ"ל שאכל בשרו מעליו. וזהו שרמז הכתוב בקהלת (ד, ה) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, בשרו דייקא. ותשובה זו שייכת גם על קושיא הראשונה שאותם האנשים המחללים שבת בשאט נפש שהשעה משחקת להם כל ימיהם, בודאי הוא כדי להאבידם מעולם הבא, ולא יהיה להם שוב חלק בארץ החיים:

והנה אנשים כאלו הם בעולם הזה בבחינת שיכור שכילה כל מעותיו ומישכן כל בגדיו על השכרות, והוא מונח באשפתות ושמח ומשורר מגודל שכרותו ואינו מכיר בגודל עניותו ושהוא ערום ויחף ומוטל באשפתות. אך כאשר ייקץ משכרותו, הוא מתמה על נפשו ובוכה ומתאונן איך בא למצב נורא כזה. כן הוא ממש בזה, היצר הרע משכר אותם כל ימיהם בתאותיו עד שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ובזז מהם כל כוחות הנפש שיש בהם ומנהיג אותם לעצתו נגד ה' ותורתו עד שנעשים ערומים מבלי לבושי הנפש הם המצות שמהם נעשים מלבושי הנפש לעמוד בהם להתעדן לפני מלך הכבוד כידוע מהזוהר הקדוש, ומלוכלכים בחלאת זוהמת העונות, ואינם מכירים איך שהזר והוא היצר הרע אכל כל כוחם. והוא שהנביא (הושע ז, ט) מתאונן ואומר אכלו זרים כחו (היינו כח היצר של התאוה וכן של החמדה והכעס וכדומה) והוא לא ידע, גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע (ועיין לקמן בחתימת הספר על הפסוק הזה), עד שלבסוף כשהוא בא לתוך הגהינום והוא רואה כל חלאת הזוהמא שעליו ומשלחת מלאכי רעים שנבראו על ידי עונותיו וכולם מיסרין אותו ביסורין גדולים, ייקץ אז מיין שכרותו וינהם על נפשו איך נתפתה ליצרו לבא לידי מצב נורא כזה, וכדכתיב במשלי ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר וגו'. והוא מתודה אז על עונותיו ואומר אני פלוני בן פלוני עברתי עבירה פלונית במקום פלוני ביום פלוני במעמד פלוני ופלוני כמו שאמרו חז"ל בעירובין דף כ"ב עי"ש, אך אין התשובה מועילה אז]: