ענווה וגאווה

נסיון חיי מלמד שגאווה וענווה הולכות לעתים יד ביד. בשתיהן, ולדידי אין להפריד בין הפנימית והחיצונית, יש פעילות יתר של האגו, זו נובעת מאיזה חסר כוסס ומציק.

המקור על רבי יהודה הנשיא מסוף מסכת סוטה במשנה עשוי ללמד אותנו שיעור חשוב בנושא. רבי היה (כך עולה מן המסורות אודותיו) אדם תקיף וגאה. כיצד נוכל להבין את המימרא שגורסת שעם מותו בטלה ענווה ויראת חטא? איני מוציאה מכלל אפשרות שמדובר כאן בלשון סגי נהור אבל גם אם נבין את הדברים כפשוטם נראה שיש חיבור בין ענווה (או צניעות) ובין גאווה.

 
מוכר הסיפור על חסידי קוצק (?) וכאן הוא מצוטט מן הזיכרון – תלמידי הרב נהגו מדי בוקר לעלות על גג בית המדרש ולזעוק כלפי שמיא: "אני עפר ואפר". יום אחד הגיע לישיבה תלמיד חדש ובבוקר עלה עמם על הגג וצעק כמו הוותיקים.. נידברו ביניהם שנים מזקני התלמידים ולגלגו: "רק אתמול הוא הגיע וכבר הוא עפר ואפר"?

 עתים רבות גאווה יתרה מכסה על בור עמוק וחשוך בנפש, עתים רבות ענווה יתרה מכסה על רגשי גאווה מודחקים (המכסים בתורם על בור עמוק וחשוך בנפש). ראוי לו לאדם לבור את דרך האמצע – לא להתגאות יתר על המידה ולא להתעניו יתר על מידה, להכיר בערכו אבל גם במגבלותיו. איך עושים את זה? נו, כאן מתחיל החלק הקשה ואידך זיל גמור.

 לצערי נכשלתי בדבר שבו טענתי על אחרים - ניסוח לא מתאים.

בהודעה הקודמת כתבתי שגאווה היא עצמה ע"ז. טעות. הניסוח הנכון הוא שיש בה מענין ע"ז, ולפיכך היא מובילה לע"ז.

וחוזרני בי מהשגתי על מיימוני בענין זה.

ב. הערה חשובה על דברי מיימוני.

גאווה אינה איסור. גאווה היא מידה רעה.

וידועים דברי רח"ו בתחלת "שערי קדושה" על כך שאין מצוות על מידות.

ג. ציטוטים נבחרים ממכתב ר"י בירב אל הגביר ר' שלמה ן' יקר. (קישור מלא. בעמודה השמאלית למעלה)

נפלאתי הפלא ופלא מכבוד מעלתו איך ע"ז לא פקחת עיניך. והוא, כי עם היות שאינו מחק המוסר לשבח עצמו, אבל בדבר שהוא מפורסם, אינו מחק המוסר המשבח עצמו במה שנמצא עמו והאמת אתו, כ"ש בדבר תורה.

דבר ידוע ומפורסם לכל הוא, שאם יש אדם אחד בכל אלו המלכיות ובכל המקומות אשר נדחו שמה המגורשים ממלכות ספרד, שאין בהם גם א' מי שיודע לקרות הלכה כתקנה, ולירד לעמקה מתוך פלפולה, ולהוציא לאורה כל תעלומה, אלא אני הוא, המדבר בצדקה וחסד גדול שעשה הקב"ה עמי ית' ויתעלה שמו. וכמו שבן עזאי .. היה אומר .. וידוע הוא שלא הי' אומר זה בגאוה וגאון דרך רע, אלא לעורר .. שיקנאו בכבודו ויתנו לב ללמוד .. וע"ז הדרך אני אומר ברי לי .. ולא בגאון יעקב ..

והואיל כי דבר זה מוסכם בפי הכל, אשוב אתפלא ממעלתו .. (ע"ש דברי הרלב"ח בארוכה)

ד. על גאווה, התגאות, ענווה, ושפלות רוח.

כמו שברור לכל בן דעת, הכרת הערך העצמי אינה גאווה. אדם חכם שחושב שהוא טיפש, הוא אכן טיפש.

גאווה היא הפרזה בחשיבותו של הערך העצמי, שמובילה להתגאות חיצונית. (שיניתי כאן קצת את דברי שבהודעה הקודמת).

[נ"ל שזהו ההבדל בין "גאה" ל"מתגאה". הראשון מעריך עצמו למעלה מן המידה, השני מתפעל מכך חיצונית].

ענווה (לדעת הרמב"ם) היא הכרת האדם את מקומו האמיתי, ולפיכך הנהגה טבעית ללא התנשאות וכד'.

לעומתה שפלות רוח, היא מידת חסידות. דהיינו שלא מחשיב את כבודו, וכמ"ש הרמב"ם (אבות פ"ד) מעשה בחסיד שהשתין עליו הסוחר ולא הרגיש כל השפלה.

כבר עמד הלח"מ שיש סתירה בין דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' דעות - לפ"ג, לגבי ההנהגה הראויה בגאווה. ע"ש.
ונר' שחילק הרמב"ם בין הדעה, כלומר הרגשת הלב, להנהגה הנאותה.

הדעה במידה בינונית היא הענווה - שיכיר את מקומו האמיתי. מידת חסידות שבדעה היא שפלות הרוח.

ההנהגה החיצונית צריכה להיות עד קרוב לקצה האחרון - בשפלות רוח, גם לעניו.

כל המידות אינן ענין של שחור/לבן כאיסורים.

גם במידות שהן רעות בכללותן, יש צורך להשתמש לפעמים, וכמו שמבואר בספרי מוסר רבים.

וכמדומני שכל העניינים המוסריים הם כאלו, כלומר שהיותם טובים או רעים, תלוייה בהקשר.

ולכן, כאשר אדם מתגאה (כלומר, חיצונית) מסיבות מוצדקות, אין בכך כל בעיה.

כן משמע מדברי חז"ל על פרנס שמתגאה על הציבור שלא לש"ש, כלומר שלש"ש מותר וצריך.

כך פירש ר"י בירב את דברי בן עזאי, שאמרם כדי שיקנאו בו. וכך גם נהג בעצמו.

וכך גם סובר רמח"ל, ש"תאות התבונה לחברת הענווה, וזה כי פעמים הענווה רעה היא".

לפיכך:

מבוארים מאוד דברי ר' יוסף "אל תיתני ענווה דהאיכא אנא", ויש שתי סיבות למה אמר כן: א. לתקן את דברי התנא; ב. כדי לעורר שילמדו ממנו. ואין בכך כל גאווה והתגאות.

ומובן הענין של כבוד התורה, שחכם מנדה לכבודו וכיוצא. (ידוע מכתבו של רעק"א על מדפיסי סלאוויטא).

וכן הודעת עצמו כדי שיתנו לו זכויותיו אינה גאווה, כי אם התגאות מותרת.

ויתבארו גם דברי הנזיר "ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך". כלומר, מפני מה אתה מתפעל מיופייך, בעת שכאן אינו עולמך הנצחי, וסופו של היופי לרימה ותולעה.

וכשחכם מודיע מעלת עצמו בעת וויכוח אין זו התגאות רעה. (כמ"ש מיימוני).

כללו של דבר, הכל לפי הענין.

ולדעת הגר"א (היכן המקור?), ת"ח צריך שתהיה לו שמונה שבשמינית החשבת ערך עצמו, כלומר גאווה "פנימית". וע"ז הזהיר רבא "בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה", להעמיד על חומר העניין.

ולדעת הרמב"ם (כפי שפירשתי לעיל), הכוונה להנהגה חיצונית - ולא פסק אלא את חציים הראשון של דברי רבא - "בשמתא דאית ביה" (הוא פסק-חתך את דברי רבא ).

ה. הערה נוספת על דברי מיימוני

הסברך את דברי רשב"ג נשמע ילדותי משהו:

ילד בן 16 נזקק לשכנע את עצמו כי למרות גילו הצעיר, הוא חכם מופלג.

לכן, הוא כותב שיר שבו הוא מהלל את עוצם שכלו.

מה משכנע...

כפי שנראה כעת, (ושראינו באשכול על רח"ו), הבעייתיות שבדבריך היא הניסוח המוקצן.

הבה ואנסח זאת במילותי (שנכונות גם היסטורית):

ילד גלמוד בן 16 נשטם ונרדף בשל כשרונו, ואולי גם בשל עוקצנותו.

לכן, הוא כותב שיר שבו הוא מפרט את שבחיו, כדי לחזק את עצמו.

_________________

כי אולם כל דבר, אם יילקח שלא בגבולו, או אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו - ישוב כוזב. (הקדמת רמח"ל לדרך ה')