ענווה וגאווה

לוצאטי,

הח"ח בהקדמתו כותב שאפשר לדייק משע"ת כיון ש'נראה לעיניים למתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, שעמד ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין', ואמנם נראה מדבריו קצת הסתייגות מכך, ולכן כתב שתמיד סמך עצמו על עוד מקורות. 
נא הבא דוגמא לכך שהשע"ת כותב לאו וכוונתו לדבר שענינו נראה מהתורה ולא ללאו גמור.
מפשטות לשונו שציינתיה נראה שזה לאו גמור, ועוד, שהרי בא לבאר את מדרגות העבירות שצריך בעל תשובה לעשות עליהן תשובה, ובמדריגה הרביעית כתב 'לאו שאין בו מעשה' ובו כתב את הלאו הנ"ל, ואם אינו איסור מהתורה מדוע תהא תשובתו כעל לאו כזה, ישוב על הענין הרע ולא על הלאו.
גם בחיבור התשובה למאירי הנ"ל נראה שזה לאו מהתורה ולכן הביא כל הדעות בזה, וגם הביא דעת ר"י שלמדים זאת מקרא ד'לבלתי ירום לבבו מאחיו', ונראה מדבריו שזה לאו גמור.

'לבלתי רום לבבו' הוא טעם המצווה, המצווה היא היא קריאת המלך התמידית בספר דברים. המלך בלבד.
כלומר: לא כתוב כאן שאסור להתגאות, אלא אנו למדים מכאן דעתה של תורה, שאין ראוי כן למלך, בלבבו (שהלא בהנהגתו הוא מצווה לנהוג ברמה. עי' רמב"ם הלכות מלכים).
'לאו' כוונתו שעבר על דעתה של תורה.
הרי לך דוגמה אחת. עיין שם ותמצא עוד רבות.

בחיבור התשובה עוד לא עיינתי.

ובכן:
א. בחיבור התשובה להמאירי מאמר א' פרק ה' מבואר שאין גאווה איסור. הוא מביא רמזים מן התורה לגנותה. ביניהם רמזו של ר"י בשע"ת.
ב. בסמ"ג לאו ס"ד כתב לאו 'השמר פן תשכח את ה' אלקיך', וביאר שע"י גאווה שוכח את ה'. האיסור הוא שכחת ה'. גאווה היא המכשיר לעבירה על האיסור.
הסמ"ג הוא יחיד בדבר, ואף הוא לא כתב זאת אלא בעקבות חלומו.
דברי הרמב"ן בדברים שם אף הם לענין מוסר. והראיה שבמצווה הראשונה שכתב בסוף השגותיו על סה"מ, כתב שכחת ה' ולא הזכיר כלל גאווה.

תוקן על ידי לוצאטי ב- 10/02/2009 22:27:42

לוצאטי,

כתבת שהגאוה אינה איסור אלא מידה מגונה, והבאת ע"ז את דברי רח"ו בכך שלא נאסרו המידות הרעות, בשע"ת הנ"ל מפורש שזה איסור, ואף אם אין זה לאו שיכול להמנות במנין הלאוין לפי כלליו והלכותיו, מ"מ הוא איסור ותשובתו היא תשובה כעל לאו שאין בו מעשה כמו שמפורש שם. וזו גם דעתו של המאירי הנ"ל ולכן טרח למצוא מקורות ולא הסתפק בסברתו של רח"ו הנ"ל.

לפי הסמ"ג הגאוה נאסרה ולא משנה מפני מה. מעולם לא אמרתי שנאסרה מצד עצמה, אלא אמרתי שנאסרה.

את הסמ"ג פסק הח"ח שהבאתי, והוא הביאו להלכה כמקור ועי"ש היטב בבאר מים חיים, ולא רק כדרך מוסר.

לשונך 'ואף הוא לא הביאו אלא בעקבות חלומו' זר בעיני.

סיומך:

כי אולם כל ענין אמיתי ישוב כוזב, אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו, או אם יילקח שלא בגבולו. (הקדמת רמח"ל לדרך ה')

אינו מוכיח על ענווה יתירה...

ישנה מצות עשה למידות טובות:

רמב"ם ספר המצוות מצות עשה ח', (תרגום אבן תיבון), וכן מצוה תרי"א בספר החינוך.
והיא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו והלכת בדרכיו, וכבר נכפל זה הצווי ואמר: ללכת בכל דרכיו, ובא בפירוש: מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הקב"ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה בענין בלשון אחר ואמר: אחרי ה' תלכו, ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם הא-ל יתעלה על צד המשל, יתעלה על הכל עילוי רב.

מצוה זו הובאה כמצוה הראשונה בכותרת להלכות דעות לרמב"ם.

ישר_דרך,
רח"ו כותב שאין המידות מכלל תרי"ג מצוות, ולכך התכוונתי בכל דברי.
אף לפי הסמ"ג האיסור הוא שכחת ה', אך אם תטען כי כעת נאסרה הגאווה בלאו - לדבריו, לא אתווכח. הוא עצמו כותב כי לא היתה דעתו למנות לאו זה, אלא כתבו בעקבות החלום.
כל מניין המצוות שבתחלת ספר ח"ח עניינו לעורר הלבבות שלא לדבר לה"ר, וזה פשוט לכל מעיין. בחיפוש שערכתי בספר המצוות הקצר (שחיבר לאחר ח"ח), לא נמצאה מצווה זו.
---
דבריך על חתימתי אינם נכונים, ואינם ממין הענין. נסה לחשוב לפיה, ואולי תבין. באותה מידה אוכל לטעון כי ניקך אינו מורה על ענווה יתירה..


יעבץ,
יישר כחך. יש לדון בדבריך בהקשר לדברי רח"ו. אולי בהמשך.

לואצטי,

אתה כותב לישר דרך -  רח"ו כותב שאין המידות מכלל תרי"ג מצוות

המידות הן מה שאמור אדם להשיג על ידי התרי"ג,  כפי שהרמב"ם מסביר בשמונה פרקים פרק רביעי - כל המצוות והאיסורים לא ניתנו אלא להביא אדם לדרך הישרה במידות - ואם כן, נמצא שהמידות הן כן מכלל התרי"ג , ואדרבא, הן הן מהות התרי"ג .
 
וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות....

ובכלל, זו הקדמה הכרחית מהרמב"ם להבנת כוונת  הדברים בציטוט במושגים כמו "הפעולות הטובות והמעלות הנכבדות" שהובאו על ידי יעבץ מספר המצוות -

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm

לוצאטי,

ראשית, מה רצונך באמרך שאף הוא עצמו לא מנאו אלא בעקבות חלומו, שלכן זה פחות מוסמך?

שנית, אני מעתיק לשונו (בהוצאת מכון ירושלים) "תוכחת הענווה דרשתי כך לרבים, אבל לחברה על לאו זה, ולמנות זה הלאו, לא היה דעתי. וכו', וכשהגעתי עד כאן להשלים הלאוין, אקראן בחלום במראות הלילה, הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך וכו', והנה אחריכן כמה ימים עיינתי בספר בפ"ק דסוטה, וגרסינן שם בהדיא אזהרה לגסי הרוח מניין, ר"נ בר יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת" וכו', עיי"ש עוד.
הרי לפנינו שהחלום נגלה לו קודם עיונו בגמ' מסכת סוטה (דף ה.), אך לאחר חלומו עיין בה, ומצא זאת בגמ' מפורשת, נמצא שפסקו מבוסס על גמ' מפורשת ולא על החלום. ובאמת גם בח"ח שם הקדים תחילה את הגמ' במס' סוטה ורק אח"כ כתב שאת הגמ' הזו פסק הסמ"ג.

הסמ"ג והח"ח הנ"ל הביאו את החלום החמור הנ"ל ('הנה שכחת את העקר')  כדי לעורר ולהדגיש את חומרת הלאו, עיי"ש היטב בדבריהם, ואתה מביאו כדי להמעיט בחשיבותו של הלאו.

מה שכתבת שדעתו של הסמ"ג לאסור את הגאוה מקרא היא דעת יחיד, הנה הסמ"ק גם מנאה, וז"ל (הביאו להלכה בספר החרדים פכ"א אות ט"ו) "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך, פן קאי אורם לבבך", ומכאן למד שאסור להתגאות, ולפי דעתו הגאוה נאסרה מצד עצמה ולא מפני שגורמת לשכחת הבורא.

מה שכתבת 'אף לפי הסמ"ג האיסור הוא שכחת ה', אך אם תטען כי כעת נאסרה הגאווה בלאו - לדבריו, לא אתווכח', אין מה להתווכח.

טענתך אודות מנין המצוות שבספר ח"ח תמוהה בעיני, הח"ח מביא שבעל הגאוה עובר על איסור שכחת ה', ומביא מקור מדברי הגמ', ומביא שפסקה הסמ"ג, ולדבריך באמת אינו פוסק את דעתו (שבעצם הקדים שזו גמ' מפורשת) אלא בא לרגש אותנו, ו'לעבוד' עלינו כאילו הסמ"ג נפסק להלכה? אינך חושב שאפשר ללמוד לפחות זאת, שלדעתו צריך לחשוש לסמ"ג ?

אגב, בספר החרדים הביא את הסמ"ג להלכה.

באמת תמיד היה קשה לי למה דווקא לסמ"ג באו בחלום, למה לא לרמב"ם ולחינוך? אבל לפי דבריך נתיישב היטב, כי באמת לא אחזו בשמים שזה איסור באמת, אלא רצו קצת לרגש אותנו, ומספיק שיהיה את הסמ"ג, אחרי זה בין כה הח"ח ימנה את דעתו...

דברי על חתימתך הינם ממין הענין של חתימך. סיומת כעין זו שסיימת אינה ראויה, ענינית ומכובדת בויכוח לגיטימי. ומכאן גם תשובתך לטענתך אודות ניקי.

תוקן על ידי ישר_דרך ב- 12/02/2009 13:14:13

א. רצוני הוא שהסברא הפשוטה היא שאין זה לאו, ולכך לא מנאוהו שאר המונים. וכבר כתבתי כי אף הח"ח עצמו לא מנאו בסה"מ הקצר, לפי בדיקתי.

ב. מכך שרוב מוחלט של המונים (חוץ מן הסמ"ק שעוד לא עיינתי בו) לא מנוהו על אף הגמ' בסוטה, רואה אתה שלא הכריחה להם היותו לאו. כנראה מפני שבאה תוך דברי אגדה.

ג. פשוט שמניין המצוות של הח"ח עניינו כדי לעורר 'להבין גודל הקלקול הבא ע"י לה"ר ורכילות' (לשונו בסיום המניין). אילולא כן היה מספיק לו הלאו על רכילות. גם לא היה לו להביא הארורין.
ודאי שלדעתו יש לחשוש לדברי הסמ"ג, אך בדברי בענין הגאווה כתבתי דרך כלל כי אין הגאווה איסור תורה, כדעת הרוב (ידעתי דברי הסמ"ג). תיתי לך שמצאת לו חבר (מונח בזכרוני כי הסמ"ק הוא קיצורו של הסמ"ג, אך לא הספקתי לבדוק שוב).

בחתימתי לא כיוונתי לפגוע בך או להתגאות עליך, כי אם להזכיר לעצמי ולאחרים (ואתה בתוכם) כלל גדול זה, שאילו נחשוב לפיו, נבין כי אין הדבר מחוייב שבכל מקום שכתוב 'לאו' הכוונה לאחת מתרי"ג מצוות. יש דברים שנאמרו דרך הפלגה מסיבות שונות, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ.

לוצאטי,

לפי מה שמונח לי בזכרון - ההשואה בין הנאמר במו"נ על דרך ההפלגה והגוזמא שהתורה נוקטת בה ועל סמך דבריהם ב"חולין" צ' ב. "דברה תורה בלשון הואי" -איננה במקומה ביחס לדברים כי אין להבין שאין הדבר מחוייב שבכל מקום שכתוב 'לאו' הכוונה לאחת מתרי"ג -

במו"נ שם הוא מסביר שהתורה כתובה באופן איזוטרי ואלה הם למעשה סתרי התורה אותם החכם אמור לפענח - וזו הסיבה לכתיבתם באופן הנ"ל כמו בדוגמא שהוא מביא שם לנאמר בקוהלת : "ועוף השמיים יוליך את הקול" שמשמעותו לחכם היא אינה כפשוטה - והכוונה היא כמובן למלשינות -
 - כלומר: לשון ההפלגה היא בגדר מה שנמשך  ומפליג מעבר לנתונים הקונקרטיים, אך באם מגיעים לקצה של ה'לאו' האם אפשר לקרוא לזה לשון הפלגה ? 

_________________

נאחז בקש,
באתי לפרש דעתם של אלו שלא מנוהו ללאו.
לא התכוונתי לדברי הרמב"ם על המשלים, כי אם לדבריו על לשון גוזמא וכד'.

תוקן על ידי לוצאטי ב- 13/02/2009 9:50:54

http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_47.htm
אין ספק שכבר התברר והתחוור שרוב נבואת הנביאים במשלים, שכּן כך פעולתו של הכלי שלה, כלומר, הכוח המדמה. כן ראוי גם לדעת משהו מעניין ההשאלות וההגזמות, כי יש שהן מופיעות בלשונות ספרי הנבואה, וכאשר הדברים יובנו ככתבם, מבלי לדעת שהם הגזמה או הפרזה, או יובנו לפי מה שהביטוי מורה עליו על-פי המשמעות שנקבעה בראשונה¹, מבלי לדעת שהוא מושאל, ייווצרו אבסורדים².
כבר הבהירו ואמרו: דיברה תורה לשון הבאי³, כלומר, הגזמה, והביאו ראיה מדבריו: ערים גדֹלֹת ובצוּרֹת בשמים (דברים א', 28). וזה נכון. גם כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י', 20) הוא בבחינת הגזמה. על-פי זאת נאמר: אשר כגֹבה ארזים גָבהו [וחסֹן הוא כאלונים] (עמוס ב', 9). אופן זה מצוי הרבה בדברי הנביאים כולם, כוונתי לדברים שנאמרו בדרך הגזמה והפרזה ולא בדרך הגדרה ודיוק.

א) אלה דבריו על לשון גוזמא ( אולי תוכל אתה לציין לעוד מראה מקום בו הרמב"ם מדבר על לשון גוזמא?

_________________

רש"י בסנהדרין על מימרת הגמרא 'תוקפו של יוסף ענותנותו של בועז'  אומר:
ענוה - דבר שאין לו שם שאדם עושה לפי תומו
כמדומני שזה הגדרה חדשה ועמוקה יותר לגאוה וענוה ואתן משל שכל אחד יוכל לשער בנפשו
חוגגים לאדם יובל שבעים, ומספרים בשבחו. אחד המספרים מאריך לתאר איך הוא מניח תפילין כל בוקר. ודאי שיתכרכמו פניו של בעל השמחה משום שאת התפילין הוא מניח 'לפי תומו'
אם יתארו כיצד הוא מרבה לפזר צדקה, הוא כבר יהנה או לפחות לא יתבייש
(וממילא יבואר מתי אדם חש לא בנוח כשמספרים בשבחו)

ליאיר ידידיה

לפי הציטוט שהבאת למילה ענווה יש כאן אולי משמעות אחרת :התגברות על היצר.
גם על ר' זכריה בן אבקולס נאמר:ענוותנותו של ר' זכריה היא שהחריבה את מקדשנו   וכו' וגם שם אין ענווה במשמעות הרגילה אלא שהוא לא צפה את הנולד "אשרי אדם מפחד תמיד".
מעניין לברר האם בכל המקרים האלה(גם פלטי בן ליש שלא הזכרתי )יש קשר כל שהוא לענווה העומדת מול גאווה או שאלה פירושים אחרים למילה.