בפרשת "וישלח" אנו לומדים על המעשה הנורא שקרה בבית יעקב. מעשה אונס דינה.
נתבונן במעשה, ונראה מה נוכל ללמוד ממנו.
שיטתנו מוכרת. החומש נועד ללימוד עיוני, מתבונן וזהיר, שרק הוא יכול לאפשר ללומד לעמוד על הרעיונות שמאחורי הסיפור.
עיון כזה יכול להציג בפנינו כמה רעיונות גדולים באמת. את דמותו של יעקב אבינו כאב ממש, אב המחנך את משפחתו למרות המשברים שפוקדים אותה. וכן לחשוף בפנינו יותר מטפח מתפיסתם של חז"ל אודות ההשגחה הפרטית והכלל של מידה כנגד מידה.
(בראשית לד – הציטוטים מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס. מלים מופיעות בכתיב מלא, לא כמו בפסוקים עצמם).
א. ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ.
ב. וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ
ויקח אתה
וישכב אתה
ויענה.
האמנם נהגה דינה כראוי כאשר יצאה "לראות בבנות הארץ"? כאשר קורה אסון כה גדול, כאשר נערה נאנסת, יש נטיה טבעית לחפש את האשם. מה גרם לאונס? האם היתה זו "יציאתה" לסביבה מסוכנת? האם היתה זו השתוקקותה להתחבר ל"בנות הארץ", שלא היו חברות ראויות עבורה?
לפי הפשט, ייחוסה של דינה ללאה "אשר ילדה ליעקב" בא להגדיל את מעלתה ולשמש כהקדמה לצער ולבושה הגדולים של מה שקורה בפסוק השני. אבל חז"ל ראו כאן רמז לעיקרון חינוכי.
מה גרם לה, לדינה, להשתוקק ולצאת בצורה זו? רש"י, בשם חז"ל, רומז לנו על קו מחשבה. הפסוק קורא לה "דינה בת לאה". האם יש כאן רמז לקלות מסויימת שהיתה אצל לאה, אותה הורישה לבתה? כידוע, חסרונות דקים אצל ההורים הופכים לחסרונות בולטים אצל הילדים. האם זה מה שקרה גם כאן?
רמז נוסף אפשר לקבל מן השימוש בצמד המלים "ותצא דינה". האם זה מזכיר לנו משהו? האם זה אמור להזכיר לנו משהו? אני סבור שכן. כבר למדנו על אמה של דינה, "ותצא לאה לקראתו". קשה לגנות את לאה, שנאלצה לצאת מן האהל כדי להזכיר לבעל שהיום תורו להגיע לאהל שלה, לא של רחל, אך היתה בכך פריצה של מידת הצניעות. רמז כזה נקרא אצל המפרשים "המילה המנחה", מעין בבואה של גזירה שווה (ועיין כמובן בנחמה לייבוביץ בפירושה לחומש על שיטת פירוש זו).
לקמן נראה ביאור אחר בדבר.
ג. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה.
כאן כדאי להשוות למעשה אמנון ותמר. לאחר שנכשל אמנון עם תמר, הוא מתחיל לשנוא אותה. "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". (שמואל ב' פרק י"ג טו). ואילו שכם מתחיל לאהוב את דינה ביתר שאת.
מדוע השנאה של אמנון, ומדוע האהבה של שכם?
דברינו אינם אלא השערה, אך השערה מסתברת. אמנון ידע שהמעשה שלו אסור, אך הוא לא התגבר על עצמו. כאשר אדם חוטא ונכשל, במיוחד בחטא כבד שאינו אופייני לו, הוא שונא את עצמו על החטא. הוא מרגיש תיעוב. כפי שביארו חז"ל, אדם אינו יכול לסבול את עצמו, את החטא שדבק בו. את השנאה כלפי עצמו העביר אמנון אל תמר האומללה.
אצל שכם היה תהליך הפוך. הוא כנראה לא ראה שום חיסרון באונס. מעמדו כבן שליט העיר מול בתו של נווד התיר לו לנצל אותה כרצונו. כיון שלא התבייש בעצמו, היה מקום בנפשו לתהליכים אחרים. לאחר שסיפק את תאוותו, יכול היה להתבונן בה בעינים אחרות. "ותדבק נפשו בדינה... ויאהב את הנערה". עד כדי כך, שניסה להתנצל בפניה!
ד. ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה.
האם רצה שכם לכפר על החטא בנישואין? פשטות הפסוק מורה כי אהבתו אליה היתה עצומה. לפי מנהג המקום, על אביו לצאת אל אבי הנערה כדי לבקש את ידה. וכן עשו.
יש לשים לב לשימוש במילה "ילדה" במקום נערה. אם העברית של החומש מבדילה בגיל בין ילדה לנערה, כמנהגנו בעברית של היום, יש לשער כי הלשון הרכה של שכם נועדה לתוספת שיכנוע לאביו.
עוד כדאי לציין כי לשם "חמור" אין משמעות שלילית, כמו בימינו. חמור הוא לשון שבח. זה בעל חיים אמין וחזק, וההשוואה אליו וכל שכן קריאה בשמו, היא מעלה. השוו: "יששכר חמור גרם". רק לדורות שינה הכינוי "חמור" את משמעותו לרעה, כפי שזה בעברית של היום.
ה. ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם.
הנה מידתו הבולטת של יעקב. כמה כאב צבר בתוך ליבו, וכמה גדולה היתה מידת השתיקה שלו. עוד נשוב וניתקל בה בהמשך, יותר מפעם אחת.
ו. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו.
ז. ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה.
ח. וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה.
ט. והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם.
י. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה.
יא. ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן.
יב. הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה.
שימו לב לפנייתו של חמור. הוא מדבר עם יעקב ועם בניו. מדוע? האדם שיש לפנות אליו הוא האב. אין לשכוח כי לפי כללי הנימוס של אותה התקופה לא היה מקום לדבר עם האחים. אז מדוע הוא פונה גם אל האחים, או אפילו בעיקר אליהם, כי הם הם העונים?
מתקבלת לפנינו תמונה של הבנים המקיפים את האב, האב השותק, כך שנוצר הרושם כי יש לדבר עם כולם כאחד. אפשר לפרש זאת כנסיונם של האחים לגונן על אביהם, להציג חזית אחת מול האורחים הלא קרואים. ואפשר לראות זאת כתולדה של שתיקת יעקב, שתיקה שהובילה לפיחות במעמדו בעיני האורחים.
חמור מנסה לפתותם. הם נודדים, אך עתה יוכלו לזכות במעמד של תושבי קבע. אפילו יותר מזה. כפי שדייקו המפרשים, הוא מציע להם לתת את בנותיהם, לפי רצונם, ולקחת בנות כרצונם. הם יהיו הקובעים.
שכם, חסר סבלנות וליבו גדוש אהבה, אינו יכול להתאפק ולחכות עד שאביו, המתון והזהיר, ישיג את התוצאה הרצויה בדבריו. הוא מוסיף בקשה משלו. הוא מוכן לתת הכל, ובלבד שיקבל את דינה לנישואין.
מה יעשו יעקב ובניו? הם אינם מעוניינים להשאיר את דינה בבית חמור, אך מה הם יכולים לעשות?
יג. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם.
יד. ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו.
טו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר.
טז. ונתנו את בנתינו לכם ואת בנתיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד.
יז. ואם לא תשמעו אלינו להמול
– ולקחנו את בתנו והלכנו.
זו היתה התחבולה שמצאו בני יעקב. הם מאיימים. רוצים את דינה – אז מולו את עצמכם. כולכם! לא נוכל להצטרף אליכם ולהיות לשבט אחד עד שתקבלו עליכם את דרכינו.
ואם לא – אז יקחו את דינה.
ומדוע לא לקחו אותה מקודם? שאלה זו מעידה על חוסר הבנה. האם יכלו בני יעקב להתגבר על עיר כדי לשחרר את אחותם? ודאי שלא!
לעומת זאת, היה ברור מראש שחמור ושכם לא יוכלו לעמוד בתנאי. אם הם מקבלים את ההסכם שהציעו בני יעקב, יש סיכוי לקבל את דינה ללא מאבק.
זו היתה התוכנית שנאמרה "במרמה".
שאר הפסוקים, יח–כד, מספרים על התוצאות המפליאות של התנאי שהציבו בני יעקב. שכם כה מאוהב בדינה, עד שהוא מוכן להימול. אביו, הכרוך אחר בנו, מסכים גם הוא. וכל בני העיר באים אחריהם. כולם, בגיל מבוגר, מלים את עצמם, צד הכרחי כדי להצטרף לבית יעקב, ללכת בדרכי אברהם.
ואז קורה המעשה המביש, שכל המפרשים עמלים לתרצו.
כה. ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר.
כו. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו.
שמעון ולוי מצילים את דינה. אבל בדרך הם הורגים את שכם ואת חמור, ואחריהם את כל בני העיר, למרות שאלו הסכימו להימול, למרות שאין הם יכולים לעכב בעדם מלהציל את דינה.
ולא זו בלבד, אלא שהם בוזזים את העיר.
אמנם, כפי שמעיד הפסוק, המטרה היתה לקחת נקם, כדי לפרסם לעולם שאין לנצל כך את בנות יעקב. (כז. "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם"). הכתוב מכנה אותם "בני יעקב" כדי לציין שזה היה המניע למעשיהם, וכן שבזזו את העיר מפני שכולם נחשבו למטמאי אחותם.
אבל דעת יעקב הזקן אינה נוחה מן ההרג.
ל. ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.
האם זה הנימוק שיש לומר להם? כן. נלמד מאומנותנו של המחנך הישיש, אבינו יעקב. הוא מדבר עם שמעון ולוי לפי השגתם. לא יועיל לומר להם כי הטבח לא היה במקום, כי היה זה מעשה שפל. אבל הם עשויים להבין כי אלימות גוררת אלימות, והסוף יהיה לפגוע בכל המשפחה, בכל העם.
לא. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו.
אבל גם נימוק זה, נימוק תועלתני ולא ערכי, אינו מתקבל על לב שני האחים חמי המזג. ואולי יש כאן כעין סברה. אם לא נגן על כבוד אחותנו, נהיה למרמס לא פחות ממה שנהיה טרף למלחמה חדשה בשל הנקמה שעשינו בעיר.
דברים אלו אינם מתקבלים על לב יעקב ולא על דעתו. אך הוא שותק. שוב הוא שותק. מתי ירשה לעצמו לדבר? בהזדמנות האחרונה שיש לו, לפני מותו. אז, כשהלב פתוח לשמוע את האב בפעם האחרונה בעולם הזה, כשהאחים התבגרו ולמדו מן הנסיון, אז יוכל יעקב להוכיחם: "כלי חמס מכרותיהם!".
השאלה הגדולה הנשאלת כאן היא: מדוע? מדוע מגיע עונש כזה ליעקב? מדוע נגזר על אבי האומה שלנו שבתו תעבור אירוע כה מזעזע?
נסתייע בדברי חז"ל. חז"ל אמרו (לא מצאתי עכשו את המקום) כי היתה זו מידה כנגד מידה. יעקב, בראשית הפרשה, לפי המדרש, החביא את דינה כדי שעשו לא יבקש לישאנה. יותר מכך, הוא ביקש לנתק מגע מעשו כדי שלא לקלקל את חינוך ילדיו. עשו יתקדם מהר, ויעקב יבוא אחריו לאט. מדוע? כדי למנוע כל קירוב בין זרע יעקב לזרע עשו. זה היה הכרחי מבחינה חינוכית, אך בכך חסם יעקב את הדרך בפני תיקונו וחינוכו של עשו.
הוא גזר עליו ניתוק מבית אברהם ויצחק. אז בשמים גזרו עליו שמה שלא רצה לעשות בצורה נאה ומותרת, על ידי נישואין, ייעשה באמצעות מעשה שפל של אונס.
(יש לדון הרבה על דברים אלו. האם אין אנו יודעים כי עלינו להגן על ילדינו מפני כל השפעה של חינוך לקוי? האם לא צדק יעקב בשעה שהתרחק מאהליו של רשע כעשו? ובכל זאת... ובכל זאת... אפשר שהיה עליו להשאיר דלת פתוחה. אם לא להתחברות בין הילדים, כי אז להתחברות בין הגדולים, שאינם עשויים להינזק. עשו, סוף סוף, הוא אחיו, הוא בנו של יצחק ונכד אברהם. האם יש להניח לו לצאת לתרבות רעה כל כך בקלות, ללא נסיון של קירוב? גם ר' יוחנן עתיד להציע לריש לקיש הליסטים את אחותו היפה כדי למשוך אותו אל הישיבה – וכך זכה עם ישראל באחד מגדולי תלמידי החכמים שלו... יש כאן לקח עמוק לדורנו, על האחריות שמוטלת עלינו...).
מה המידה כנגד מידה שיש כאן? יש כאלו שהבינו כי היה זה עונש ליעקב, אך זאת מפני שהמשמעות האמיתית והפשוטה של אמירה זו של חז"ל מסתתרת בעומק הפרשה. יש כאן השוואה בין שני אירועים. אירוע דינה ואירוע עשו. אך אירוע דינה מורכב משני חלקים, נסיונם של האחים כולם להציל את דינה באמצעות הדרישה למול, ומעשה שמעון ולוי שהרגו את העיר. ההשוואה של חז"ל אינה נוגעת למעשה האחים, שגונה בידי יעקב. היא מתייחסת למה שהיה קורה אילו לא עשו שמעון ולוי מה שעשו.
מה היה קורה אז? בני העיר נימולו. הם הביעו נכונות לקבל את דרך יעקב. הם יכלו להצטרף כגרים לעם ישראל. זו היתה התקנה שהזכירו חז"ל. אתה, יעקב, לא רצית לקרב את אחיך, בדרכים טובות ונעימות. אז יצאת שקרבת, בדרך מרה וקשה, עם מעמי ארץ כנען.
זה מה שתיכננה ההשגחה הפרטית – אבל שמעון ולוי סיכלו את התוכנית האלקית. במעשה אכזרי, ניצלו את חולשתם של החוטפים, שאמנם היו ראויים לגינוי ועונש (ראו ברמב"ם וברמב"ן על חטא בני המקום שעליו נתחייבו מיתה, כל אחד לשיטתו).
לדורות, נקבע כאן משהו בתולדות עם ישראל. אברהם היה אב המון גויים. הוא יצא לתקן את כל העולם. לפי המדרש, שמצייר זאת בצורה מליצית, הוא גייר גרים בכל מקום. כלומר, הוא לימד והפיץ את עבודת ה' לבדו בעולם.
יעקב סולל דרך אחרת בעבודת ה'. הוא אינו דואג לכל העולם. הוא דואג למשפחה. הוא יקים עם אחד שיהיה חטיבה אחת לעבודת ה'. זה שינוי קו מהותי, שאולי בא לידי ביטוי קיצוני בפרשה שלנו. ההזדמנות שניתנה ליעקב משמים ללכת בדרכו של אברהם סוכלה. עם ישראל לבדד ישכון ובגויים לא יתערב. דרך אברהם תונחל לזרע יעקב ולו בלבד. אין עם ישראל נוטל עוד אחריות על העולם שמסביב. דאגתנו לחינוך בנינו לעבודת ד', וגם זה, כידוע, הוא משימה קשה ביותר, ועל אחת כמה וכמה בדורנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-23/11/2002 17:40
ארך
אבל על הדברים
נשלח ב-2/12/2002 14:47
מיימוני
האם זה חד משמעי שדינה נאנסה?
אני דוקא מוצאת רמזים לכך שהיה זה שיתוף פעולה בין השניים, מכל מקום מתוך הכתוב הדבר אינו ברור,
ואולי בשל כך יעקב מקלל את שני בניו.
סביר להניח שיעקב באמת ובתמים הסכים להסכם שעשו בניו.והוא לא היה שותף למעשה המירמה הזה.ובכל מקרה מעשי שמעון ולוי הוא אחד המכוערים שנעשו בביתו של יעקב
מתוך לולי תורתך- עובדות על פי פרשיות השבוע, הרב אלעזר שך זצ"ל
"כלי חמס מכרותיהם"
"שני בני יעקב", בניו היו, ואף על פי נהגו עצמן "שמעון ולוי", כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (רש"י)
סח רבי יעקב הסה שליט"א: בשעתו היתה חנות תועבה בירושלים, ונשרפה. המשטרה עצרה שלשה בני ישיבה באשמת הצתה, ואחד מהם נידון לשנה וחצי מאסר.
בשיחתו, התייחס מרן זצ"ל לאותו מאורע, ואמר: הכל לומדים אנו מהתורה הקדושה, במעשה אבות שהם סימן לבנים. גם כיצד לעשות מלחמות יש ללמוד מהתורה. אין להביא את שיטות עולם הפשע לעולם התורה. על כך נאמר "כלי חמס מכרותיהם", אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא זו, אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו! (רש"י, מט ה)
נשלח ב-2/12/2002 15:13
השאלה הגדולה הנשאלת היא מדוע הגיעו ליעקב עונשים כאלו:
ולא רק שפיכות הדמים – "מעשה דינה"
אנו מוצאים כיצד לשון הרע עושה שמות בתוך ביתו כפי שהתורה מעידה: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", וכתוצאה מאותה לשון רעה של בנו חביבו יוסף, נולדה שנאת אחים עד כדי רצון לפגוע ביוסף נפש, וסופו שנמכר לעבדות, ונתגלגלו הדברים שאבותינו ירדו לגלות למצרים.
גם עבודה זרה אנו מוצאים כשרחל מכניסה תרפים לתוך ביתה, ויעקב הוצרך להורות לבני ביתו לסלק ולבער את אלוקי הניכר שדבקו במשפחתו כנאמר: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו"
גם גילוי עריות לא פסח עליו, בביתו אירע מעשה ראובן עם בלהה פילגש אביו " ראובן בכורי אתה,,, כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה". וכן מעשה יהודה ותמר כלתו .
מעניין באמת למה כל זה הגיע לו
אולי מפני שהשם אינו נושא פניו לצדיקים, והצדק האלוקי פועל על כל בני האדם באופן מופלא
נשלח ב-2/12/2002 22:15
התשובה לשאלה כיצד יצחק טעה בעשיו רבקה לא יכלה לגלות לו מיהו עשיו, אלא אשת עשיו היתה יהודית וד"ל.
נשלח ב-3/12/2002 14:53
האם שמעון ולוי אכן היצילו את דינה?
איזה עתיד מצפה לבת ישראל "שנאנסה"?
"ההקבלה" שחכמינו עשו במקרה חמור ודינה, ובמקרה אמנון ותמר, אולי יש בהם הבדלים מבחינת תוכנם, אבל נראה שהתוצאה בשני המקרים שווה, סיפורן של שתי נשים אלה נגמר עם האונס,הן נחשבו למתות.
נראה כי דינה לא מוזכרת בשום צורה אחרי המקרה,
ותמר, שאבשלום אהב באמת ובתמים, מוזכרת
כשלאבשלום נולדת בת והוא קורא לה על שם אחותו האהובה.(מה שמראה שנקמתו היתה יותר "מוצדקת"
נשלח ב-3/12/2002 18:20
איקה
איני מסכים איתך.
ראשית, אני סבור שבני ישראל, כוונתי לבני יעקב אבינו, התכוונו להציל את אחותם. וזה המסר שמונח בלשון הפסוק שענו לשכם ולחמור "במרמה". הכוונה היתה, כמו שביארתי, שהשניים יוותרו על המילה ויחזירו את האחות, מה שלא יכלו לעשות בעצמם מפאת הסיכון הצבאי.
העובדה שהמקרא אינו מספר לנו מאומה על גורלן של דינה ותמר אינה צריכה להעיד על חוסר איכפתיות. החומש מספר לנו אך ורק מה שחשוב לדעת למטרותיו שלו, שהן חינוכיות והיסטוריות.
צאי וראי במעשה פגישת בנימין ויוסף בפרשה הקרובה. האחים מגיעים למצרים, ואיתם בנימין. האם בנימין יודע על הסכנה שמרחפת על ראשו? (בסעודה הראשונה, לפני שמגוללים עליו אשמת גניבה של גביע יוסף)? ראיתי פעם בספר של תומס מאן (שספרו "יוסף ואחיו" מתבסס על מדרשים שתורגמו בידי משכיל כלשהו לגרמנית), שניסה לתאר, כדרכם של סופרים, מה עבר בנפשו של בנימין כאשר אחיו לא הרחק ממנו. זו באמת שאלה מעניינת מאד, ובכל זאת, המקרא מתעלם ממנה. מדוע? מפני שהיא לא רלוונטית לגבי העלילה שהוא רוצה ללמד אותנו. מה שחשוב הוא התשובה של האחים, הדו שיח בין יוסף ליהודה. מה שעבר על בנימין היה חשוב מאד עבורו ועבור המשפחה, אבל לא לעם ישראל לדורות.
הוא הדין לתמר ולדינה.
לא כל מה שלא נאמר הושלך הצידה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/12/2002 20:22
יעקב אבינו לא יכול היה לסבול מעשה זה של שפיכות דמים, ועשרות שנים לאחר מכן כאשר הפרשה כאילו כבר שקעה בהיסטוריה, סמוך לשעת מותו קורא יעקב את בניו ומקבצם סביב מיטתו, והוא מברך אותם אחד אחד, וחוזה להם ולבניהם אחריהם את חזון אחרית הימים.
מתוך שנים עשר בניו הוא רואה לנכון לגנות ולקלל שניים מהם, את עושי אותו מעשה ההריגה ושפיכות הדמים בשכם שאיננו נסלח להם ככתוב " שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה"
אפשר לנמק את מעשה שמעון ולוי מבחינת עקרונות מוסר הניתנים לשיקול וחישוב רציונלי. אולם קיימות גם תביעות מוסריות, ובניהם הנושא של שפיכות דמים, שאינם כלל בגדר שיקול וחישוב, ומהם נובעת קללה מעבר לכל השיקולים והחישובים הנראים ונשמעים כביכול מוצדקים ונכונים
זהו אחד הקונפליקטים הגדולים במציאות האנושית, הן בחיי הפרט והן במציאות הקולקטיבית ביחסים בין עמים ומדינות, שכאמור יש מעשים אשר מן ההכרח לעשותם, כגון מלחמות, רציחות ופגיעות בנפש, והעושה אותם עושם מתוך הכרח הנסיבות וצורך השמירה על ביטחון הכלל והפרט, ואף על פי כן הריהו מוכתם בכתם של מעשה רשעות הנדבק בו, ומעשה כזה נשאר בגדר פשע שאין לו כפרה, אשר לא ניתן לסלקו ולנקותו
מעשה שכם וקללת יעקב אבינו את מבצעיו בשעות האחרונות לחייו,מהווים דוגמא לבעיתיות המוסרית המחרידה. שאמנם יתכן מעשה שפיכות דמים שהוא מוסבר ומנומק ואפילו ניתן להצדיקו לכאורה, מעשה זה נותר מקולל.
דברים אלה שהם אקטואליים במיוחד בימים טרופים אלה, מן הראוי שנשימם על ליבנו וניתן דעתינו עליהם.
בעניין גורלן של תמר ודינה, לא הצבעתי על חוסר איכפתיות אלא על העובדה שבת ישראל שנאנסת אין לה שום עתיד. נקודה.
מה כל כך חשוב בעובדה שאבשלום קרא את שמה של בתו על שם אחותו תמר (לא מצויין שמם של שאר ילדיו)"ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת ושמה תמר היא היתה אשה יפת מראה"(שמואל ב/כז)
והשאלה שנשאלה היא האמנם דינה נאנסה? שאלה זאת משאירה המון מקום למחשבה שגם אם שמעון ולוי חשבו שהשניים יוותרו, האם הסכמתם של השניים לא מעידה על טוהר כוונותיהם? האם הם לא היו צריכים לותר על מזימתם ברגע שהשניים הסכימו?
למה בסיפור בועז ורות לא היה זעזוע וחילול כבוד "האשה" כשרות באה בלילה ושכבה למרגלות בועז.
האם העובדה שמדובר בגבר יהודי ואשה נוכריה הם שהכשירו יחסים אלה, שמהם עתיד לצאת מלך ישראל?
תוקן על ידי - איקה - 12/3/2002 10:09:26 PM
נשלח ב-4/12/2002 00:18
איקה
הביקורת של יעקב היא גם בעיני ראיה ששמעון ולוי לא נהגו יפה.
ובוודאי ראית לעיל, שהבאתי שהמתין עם הביקורת שלו עד לפני מותו, כי זו היתה ההזדמנות היחידה שלו להוכיח אותם באופן שאולי יקשיבו. שהלא מה שאמר להם לאחר מעשה הקטל לא התקבל על ליבם, וגם היו להם נימוקים "בטחוניים".
(דברי אמורים לגבי הפשט בחומש. איני מוציא מכאן כל מסקנה לגבי ההשלכות הפוליטיות של נושא זה בימינו).
לא הבנתי מדוע נראה שגורלן של נשים שנאנסו "נחתם", נקודה. איני רואה לכך מקור בכתוב. אמנם, ניתן לשער כי בתקופה ההיא, לאור מצבה הירוד של האשה והתלות המוחלטת שלה באביה, בעלה ובני משפחתה, היא באמת סבלה גם אם האונס לא היה באשמתה.
אך צריך לזכור שהתורה ניתנה על מנת לרומם את האדם מהמצב בו הוא נמצא. כל אחד לפי דרגתו ומעמדו.
ניתן להניח כי בית יעקב אבינו לא היה דומה לבית מודרני של אדם שקוע בתאוותיו ובדעות הקדומות שלו.
הפגישה הלילית בין רות לבועז באמת נראית בעייתית. למשל, על רקע הלכות ייחוד של חז"ל (אסור לגבר ואשה שאינה אשתו להיפגש יחד במקום חבוי וסגור). עלי לעיין במקום כדי להשיב לך על דבריך. כשירחיב הזמן... ואולי אחד מכותבינו האחרים יענה בנושא זה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-4/12/2002 09:58
שמעון ולוי לא נהגו יפה? זה בלשון המעטה
לדעתי אדם חייב להוציא מסקנות מן התורה לגבי כלל התנהגותו , ואי אפשר להגיד את זה טוב יותר מהרב שך: הכל אנו לומדים מהתורה הקדושה,,, גם כיצד יש לעשות מלחמות יש ללמוד מהתורה,,,, (עיין דברי הרב שך)
בפרשת מקץ בראשית מב/כד אנו מוצאים רמז לפחדו של יוסף משמעון ולוי "אחיו הקרימינלים הפושעים" - " ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו,,," ורש"י מפרש נתכוון יוסף להפרידו מלוי שמא יתייעצו שניהם להרוג אותו(מכאן אנו למדים מה היתה הדעה בבית יעקב על שמעון ולוי)
בסופו של דבר מיימוני גם אם בית יעקב לא דמה בדיוק לבית מודרני בן זמנינו הרי שסיפורי התורה מלאים בסיפורים על תאוות יצרים ומעשים "רעים" של הדמויות המשחקות
ואפשר להגיד בבטחה שהאדם בזמנים הקדומים אינו שונה מבחינת טבעו כהוא זה מהאדם המודרני, זה אותו אדם עם אותם חלקי נפש עם אותם יצרים ותאוות
נשלח ב-5/12/2002 13:25
מיימוני,
אני מבדילה את ספר בראשית בכללותו, מהחומש.
אמנם יש בחומש את המטרות החינוכיות שהן מכשירות את האדם לתכליתו, אך ספר בראשית מטרתו העיקרית היא: להציג את האמונה הנעלה ביותר- האמונה לשמה. אמונה שמתקיימת מתוך יחסו של האדם לאלוהיו, בלא כל תנאי.
(וכמו הדוגמא שאתה העלתה בעניין תחושותיו של בנימין שאינן רלוונטיות לעיקר בסיפור. אפשר להציג את אי הרלוונטיות לגבי תחושותיו של יצחק כשהוא מובל לעקידה.)
בפרשת ויצא בעניין נדר יעקב משתמע לקורא כאילו מתנה יעקב את אמונתו בה' : אם יהיה ה' עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" וכ'ו
נדרו זה מהווה הצהרת התחייבות בפני ה' לעמוד כנגד הצפוי לו (כל אותם עונשים שהוזכרו לעיל)
ניתן לומר כי עבודת ה' שלא לשמה, תואמת את הפירוש העממי לנדרו של יעקב, דהיינו שאם ה' ימלא כל בקשותיו רק אז יהיה ה' לו לה', ואילו העבודה לשמה היא זו, שהאדם מתחייב בה ומקבל על עצמו את האחריות לעניין זה. כלומר: אין לפנינו העמדת תנאים ובקשת מילוי צרכים, אלא יעקב אומר דבר עצום לגבי עצמו, יש כאן התחייבות, והוא מגדיר את מעמדו לפני אלוקים, בכך שהשם ינהג בו דוקא במידת הדין
נשלח ב-5/12/2002 14:26
איקה
יפה דייקת. אם אדם מסוגל לקבל על עצמו מחוייבות לדרך ה' ללא שום תנאי, זו עבודת ה' הגבוהה מכולן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-16/12/2005 12:13
מה יש לך, דינה
חז"ל מאשימים באונס גם את דינה וגם את הוריה. יפית קליימר חושבת שזה אולי לא פוליטיקלי קורקט אבל חז"ל מאמינים שיש דבר כזה שנקרא אחריות כוללת וכי מחדל מהסוג שקרה עם דינה הוא כשל מערכתי. פרשת וישלח
יפית קליימר
מי מאיתנו לא מזדעזע למשמע סיפורים הנחשפים בתקשורת על תקיפה מינית, אונס, פדופיליה וסחר בנשים. ואז מה? חמש דקות אחר כך אנו עסוקים בדבר הבא.
עיון מדוקדק במדרשי חז"ל הנוגעים באונס דינה בת לאה ויעקב (בראשית ל'ד), חושף דרכי התמודדות שונים עם הסיפור. במיוחד סביב השאלה – מי אשם? נאמנים לגישתם שמה שנתפס כעונש חייב לבוא בעקבות חטא, מחפשים חז"ל את החטא או החוטאים שהובילו לאונס.
יש כמובן את האנס עצמו. אנס-נחש, המפתה את הצעירה התמה למילוי צרכיו המיניים והמעמדיים: "וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש, ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאה לחוץ מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות". [פרקי דרבי אליעזר פרק לז].
אך מצעד האשמים אינו נעצר כאן. הרושם הוא שהמדרשים כאילו יצאו מתוך הדיון הציבורי בימינו בשאלה (הבעייתית) – מי אשם באונס? נתחיל ב"אשמה הקלאסית". הבחורה/ נערה/ ילדה, שבהתנהגותה הפרובוקטיבית "הביאה על עצמה" את האסון: "ותצא דינה בת לאה. לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא: ודבק בה שכם בן חמור". [מדרש אגדה (בובר) בראשית לד].
ויש את האמא. אם תרצו, החינוך מהבית. וזו נותנת לבתה דוגמא אישית שלילית: "ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב היא, תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית, ומניין? דכתיב ותצא לאה לקראתו". (בראשית ל') [מדרש תנחומא (ורשא) וישלח ז'].
אצל חז"ל גם האבא לא יוצא נקי, כלל לא. רוב המדרשים מוצאים פסול בהתנהגותו של יעקב דווקא, התנהגות שהובילה לפגיעה בבתו (שכמוה פגיעה בו עצמו). "במה חטא? בגאווה מחד ובענווה יתירה מאידך, אך בעיקר במניעת חסד מאחיו מתוך רצון להסתגרות חברתית ותרבותית". [בראשית רבה (וילנא) פרשות עג, עו,עט, מדרש תנחומא (בובר) וישלח טז].
אבל יש עוד: "חופר גומץ בו יפול [ופורץ גדר ישכנו נחש] (קהלת י' ח') זו דינה בת לאה שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית המדרש ויצאה לראות בבנות הארץ שנאמר ותצא דינה בת לאה". [אבות דרבי נתן נוסחא ב' פרק ג]".
האחים נפלו בבור ההסתגרות שחפרו לעצמם, במילים אחרות – החברה גם היא אשמה! האחים כמיצגים את החברה בה גדלה דינה, חברה שלא השכילה לסוכך עליה, לכלול אותה, ללמד אותה ואולי בכך להצילה מאותו רגע מר ונמהר.
ממכלול המדרשים עולה תפיסה של כשל מערכתי היוצר ואקום חברתי ומשפחתי שבתוכו יכולים להתרחש מעשי זוועה של פגיעה בגופם, ברוחם ובנשמתם של חפים מפשע. אין כאן חידוש מהפכני ברשימת האשמים המוצעת. הזעקה לתיקון מיידי, של המצב גם היא לא חדשה.
אולם יש להקשיב למילים, וקולם של חז"ל מהדהד חד וברור: אל תדמו בנפשכם להציל מצפונכם בטענות של "היינו עסוקים בלימוד, בבחירות, בכלכלה, בשלום, בביטחון ובידינו לא שפכו את הדם". שפכו גם שפכו. ואוי לה לחברה שמחפשת תירוצים. אוי לה לחברה המסתגרת במגדלי שן של תיאוריות וניתוח מצבים. יש לצאת החוצה ולשמש מגן חי, אנושי לבנותינו, אמותינו, חברותינו ולעצמנו - אחרת, נמשיך להתעסק בחיפוש אשמים. ותו לא.
)יפית קליימר, ירושלמית המתגוררת במודיעין. מרצה לתנ"ך ומדרש במת"ן – מכון תורני לנשים, ומעבירה סדנאות לאמהות ובנות לקראת בת מצווה מטעם המכון.(
קודם כל יישר כוח למיימוני.
אם כי הקושי העיקרי בפרשה , הרג של עיר שלמה בעקבות אונס לא מתיישב.
יעקב חיכה ליום מותו כדי להוכיחם ? למה, וכי פחד מבניו, לא יקבלו לא יקבלו. לפחות ישמעו תוכחה. עכשיו הם שמעו מילים שמשלימות עם הרצח ורק חוששות מתוצאותיו.
והקב"ה, גם הוא חיכה לזמן אחר ? והלא מיד אחרי הסיפור הזה הקב"ה נגלה ליעקב ומדבר איתו על המזבח שהוא צריך לבנות בעקבות הניצחון שלו על עשיו.
אף מילה על הטבח.
כל הפרשנות על כך שהם התחייבו מיתה אינה אלא פלפול. הלא טרם קיבלו תורה, ולא שמעו על מצוות.
אם אני מנסה להבין את הסיפור כפשוטו לפי המושגים של אז, הרושם הוא שהיתה הסכמה על עצם המעשה . והשאלה היחידה היתה התבונה שבמהלך של האחים החרוצים. האם הרצח ההמוני יצור הרתעה, או שבסופו של דבר יגרור אלימות נוספת ונמצאנו נפסדים.
ברשותכם אפשר ללמד גם זכות מוסרית על שמעון ולוי אולי המעשה שעשו היה פשוט פעולת חילוץ? בפעולות חילוץ נוקטים גם ברמיה גם בהריגת חפים מפשע לא האשימו את הגרמנים במינכן על הריגת המחבלים עם הספורטאים.גם לא בהריגת 72 נוסעי המטוס הלובי במלטה . האם חילוץ נוסעי מטוס סבנה שהיה מלווה גם בהריגה וגם ברמייה כביכול.זכה לגינוי של איש רוח או אחרים? דוגמאות יש לרוב בימינו בעלי המוסר הגבוה וה נ א ו ר
ארך
על הדברים
