| נשלח ב-10/4/2008 10:03 |
 |
| |
איך לקרוא סיפורי ילדים
זהירות, סיפורי
ילדים!
הסיפורים שאנו
מקריאים לילדינו, או מניחים להם לקרוא, בונים אותם. הם מעניקים להם מושגים וערכים.
בדרך כלל זה נעשה לא באופן מודע, ולכן זה גם יעיל יותר.
סיפורים יכולים
לשמש להעברת מסר על התפילה, על השגחה פרטית, על אמונת חכמים.
והם גם יכולים
להטעות ולהכיל ערכים (במובן הנייטרלי של המילה, כלומר מה שהכותב מעלה על נס) שאינם
נכונים והם אפילו מזיקים.
סבורני שראוי
לייחד אשכול לנושא החינוכי החשוב הזה.
שורש הכפייתיות
הדוגמא הראשונה
שלי לקוחה מסיפור שהתפרסם היום (ה ניסן תשסח) בעיתון החרדי החדש, "מחר
חדש". במדור לילדים, עמ' 14, מסופר בתת המדור שנקרא "אורות עולם,
סיפורים קצרים על גדולי עולם" (מאת ש. יפה?)
ההכנה לתפילה של
ר' אברהם אהרונוביץ... היתה מופלגת.
פעם אחת נכנס
לבית הכנסת, נטל ידיו בכיור, החל לפסוע פנימה, אך מייד סב לאחוריו ונטל שוב. כך
נהג שמונה פעמים ברציפות.
שאלו לפשר הענין.
השיב כמתנצל:
טרם היכנסי לבית
מקדש מעט, הריני נוטל ידי לטהרן. ואם נדמה לי כי חדרה אל מוחי מחשבת חולין, הרי
איני יכול להיכנס להיכל קדוש זה. לכן נוטל אני ידי שוב, מכין עצמי עוד ועוד, עד
שאני חש ראוי להיכנס לארמונו של מלך ולהעתיר לפניו.
ראו כמה מעלות
טובות בסיפור הזה:
א. יחס של כבוד
לגדולי תורה. אם מספרים עליהם, שמע מינה שהם אנשים ראויים להערכה ולהערצה. וממילא
לחיקוי.
ב. הרב מקפיד
להתפלל בבית הכנסת (האם זה כה פשוט שאין צריך לומר זאת?)
ג. יש להקפיד על
נטילת ידים לפני ועובר לתפילה (מה שלא הרבה יודעים ועוד פחות מקיימים חוששני).
ד. בית הכנסת
הריהו כהיכל של מלך וכבית המקדש זוטא.
ה. טהרה = טהרת
המחשבה.
ו. אולי גם: הכנה
לתפילה היא דבר חשוב מאד ויש להקפיד עליו.
ז. ראוי לאדם
להקפיד על נקיון מחשבתו בשעה שהוא בא להתפלל. (זה לא אותו דבר כמו הסעיף הקודם).
ח. ראוי להתחקות
אחרי מעשי הרבנים כדי ללמוד מהם, ואם עשו דבר שנראה תמוה, יש לצפות להסבר על זה.
ט. גדולי ישראל
בוחנים את עצמם עד לרמה שבהם הם מצפים מעצמם שישלטו על מחשבתם, ולא יהרהרו אפילו
לרגע קט ב"מחשבת חולין". ממילא נמצאנו למדים שהם גם אינם מרשים לעצמם
מחשבות "רעות" ממש.
י. מעשה מסייע
למחשבה. נטילת ידים מועילה לחזק אצל האדם את התחושה שהוא מנקה גם את נשמתו ולא רק
את ידיו.
כל הערכים האלו
(ואולי עוד) נמצאים בסיפור הקטן הזה.
אבל יש בו גם
חסרונות.
כאשר הרב, כלומר
מושא הלימוד וההערכה, מרגיש שחדרה למוחו מחשבת פסול, הוא חוזר אחורה. ומתחיל את
התהליך של הכנה לתפילה מחדש.
תאמרו: מה רע
בזה? אני רואה כאן שתי בעיות.
*--[if !supportLists]*1.
*--[endif]*האם אדם צריך לצפות מעצמו לשליטה עצמית כה
גבוהה? גם אדם גדול?
אסביר: אני מודה
שאיני יודע מה בדיוק תבע הרב, גיבור הסיפור, מעצמו. מה היה הגדר של "מחשבת
חולין" שפסלה אותו בעיני עצמו לבוא להתפלל. אבל האם הרב נהג נכון בחזרה רצופה
זו עד שמונה פעמים? האם אדם צריך להתעקש לגרש מחשבות מליבו ואם לא יתחיל הכל מחדש?
זו דרישה כובלת, משתקת אפילו. חיינו בעולם הזה גדושים נסיונות וגם מפלות. מפלה
אינה מצריכה אותנו לפרק כל מה שיש לנו ולהתחיל מחדש. אנו צריכים לדעת להתאושש
ולבנות מהמקום אליו הגענו.
כך, אני הייתי
נוהג אחרת. אילו הייתי בא להתפלל ומחשבה היתה מטרידה אותי, הייתי מנסה להסיחנה על
ידי דבר אחר, ומתפלל לה' שיסלח לי על שקלקלתי את מקדש מעט של מחשבתי וליבי, וממשיך
לקראת התפילה. לא הייתי חוזר אחורה.
יתכן כמובן שכך
היה נוהג אותו רב כל פעם ופעם, ופה מדובר בענין עקשני שלא הרפה ממנו, ולכן סבר
שהדרך היחידה היא כן לחזור אחורה, ליטול ידים, ולהתחיל שוב.
אבל לא זה המסר!
*--[if !supportLists]*2.
*--[endif]*כמה פעמים צריך אדם לחזור על אותו מעשה אם הפעם
הקודמת לא הצליחה? וכאן אני מתכון ל"לא הצליחה לפי דרישתו הפסיכולוגית
מעצמו"?
מה שנראה לי
שהסיפור הזה ממחיש את התופעה הפסולה והבעייתית של כפייתיות. איני אומר חלילה שאותו
רב נכשל בזה. אבל האופן שבו הדבר מסופר מציג לעיני הילד, שאין לו ביקורתיות, כיצד
צריך להתעקש ולחזור על אותה פעולה חיצונית, באופן שאינו דרוש על פי ההלכה, בשל
איזו מחשבה פנימית בנפש.
האם זה לא דגם
שעלול לסייע להתפתחות של התנהגות כפייתית כמו נטילת ידים מרובה, חזרה על קטעי
תפילה כי "לא היו בכוונה" או ב"כוונה מספקת" וכיו"ב?
יש לדון גם על
המסר שלפיו מעשה מהווה הכנה נאותה למחשבה. זה נכון, אבל צריך לשים גבול למידה של
תלות המעשה והמחשבה. אם אדם יצא ידי חובת המעשה, עליו להמשיך, ואם כשל במחשבתו,
התיקון גם הוא במחשבה על המחשבה ולא בחזרה על המעשה. אבל זה נושא נפרד, אם כי חשוב
ביותר וראוי לדון בו בהרחבה.
***
אז האם לספר את
הסיפור לילדים? ואם כן, איך לנהוג בו?
אני הייתי מספר
את הסיפור לילדי, מפני שהוא חשוב וראוי. אבל הייתי מוסיף לו את ההבהרות הנחוצות,
ואולי הייתי עושה זאת בצורה של שאלה ותשובה. מה דעתכם? מדוע הרב חזר בו? האם זו
הדרך הכי טובה? אם לא, מדוע הרב נקט בה? זה כמובן תלוי בגיל הילד.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2008 11:21 |
|
| |
הילד יבלע את הסיפור הזה, ויחשוב מחשבות טהורות, עד שהוא יגדל ישכיל וידע, כי הסיפור הזה וכל הסיפוריםבנוסח זה,
הם שקרים, דברי הבל ורוח, ואם זו אמת, זה מעיד על -או טפשותו של הרב- ממתי מחשבות מטמאות ידים, ומטהרות על ידי רחיצת ידים?(אם היה שוטף את הראש שלו אולי מועיל) או שזה מעיד על כושר המשחק שלו, ודמיונו הפורה.
ובסופו של דבר הילד שלו אנו מספרים סיפורים מאין אלה כשיגדל, הוא יגדל ויבטל גם סיפורים אחרים, שאולי הם נכונים.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2008 11:38 |
|
| |
שאלה בנושא OCD
עד כמה לסיפור כזה תהיה השפעה שלילית על אנשים בריאים שאין להם נטיה לOCD?
האם משהו בריא בלי נטיה כזו יכול לפתח אותה על ידי השפעה סביבבתית (לדוגמא סיפורים בדבר חשיבות הבדיקה שהכל נעשה בצורה תקינה)?
אוללי זה יכול להשפיע לרע על אנשים שנמצאים על הגבול של מחלה כזו, ופוש חברתי ידחוף אותם לזה?
על מי שיש לו נטיה כזו סיפור כזה לא יעלה ולא יוריד שהרי הוא יפתח את המחלה הזו בלי קשר לסיפור?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2008 12:58 |
|
| |
ירוחם
אני מבין אחרת ממך, ואף ניסיתי לכתוב זאת בניתוח שלי.
מעשים כן משפיעים על התחושה הנפשית. נטילת ידים ורחצה בכלל יוצרת תחושה של טהרה, כי הנקיון (והנעימות של המים, ומן הסתם יש כאן גם זכרונות ילדות בלתי מודעים של תינוק שרוחצים אותו ומפנקים אותו, וזה נכון כמובן לדורות האחרונים שבהם היתה יכולת להשקיע בילדים) משפיע עלינו להרגיש שונים. וזה סוד הטבילה. זו התחלה חדשה בנקיות.
לכן רצה אותו רב, אם הסיפור אמיתי, ליטול ידים עד שירגיש שהתנקה. כך אני מפרש את הדברים.
***
מרובקה
יש מחלוקת גדולה בין הפסיכולוגים אם בעיות הן תוצאה של גנטיקה או סביבה. הדעה האמצעית, שמקובלת עלי (כפסיכולוג של כורסה) היא שיש נטיות בנפש (גנים?) שמופעלות על ידי טריגרים בסביבה.
וכמובן אפשר לשנות את האדם מכל וכל על ידי חינוך (או "חינוך", מה שמכנים תהליכי חיברות).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2008 13:34 |
|
| |
הרב מימוני,
אני יכול אולי להסכים למה שזה עושה לילד, אבל מה זה יעשה לו כשיהיה מבוגר,שהוא לא רק ירגיש אלא גם יחשוב ויבין וידע.
,
אבל אפילו לשיטתך כשהוא יחשבות מחשבות אסורות, הפתרון תמיד יהיה לרחוץ את ידיו? והפתרון לכל מעשה רע, יהיה תמיד נטילת ידיים,
גנב מפורסם נפטר, ולא היה אדם שיכל להגיד עליו דברים טובים בהספד- עד שקם אדם והספיד אותו- מעיד אני עליו כי מעולם הוא- לא הלך ארבע אמות בלי נטילת ידיים.
אולי עוד לא הצלחתי להעלות חיוך על שפתיך, אבל אני תמיד מנסה שוב ושוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2008 14:13 |
|
| |
מיימוני
המסר היחיד מהסיפור, זה מה ששלילי אצלך.
א. יחס של כבוד לגדולי תורה. אם מספרים עליהם, שמע מינה שהם אנשים ראויים להערכה ולהערצה. וממילא לחיקוי.
בהחלט לא. יש הרבה סיפורים חינוכיים [גם בתנך ובחזל] שיש גם דמות שלילית. כדי שנלמד מה לא ראוי לעשות.
ב. הרב מקפיד להתפלל בבית הכנסת (האם זה כה פשוט שאין צריך לומר זאת?)
זה לא מוכח מהסיפור. כי זה מקרה חד פעמי שהוא התפלל בביכ"נ
ג. יש להקפיד על נטילת ידים לפני ועובר לתפילה (מה שלא הרבה יודעים ועוד פחות מקיימים חוששני).
כנ''ל
ד. בית הכנסת הריהו כהיכל של מלך וכבית המקדש זוטא.
אם ילד אינו יודע מהו היכל של מלך, עכשיו הוא רק ידע שצריך ליטול ידיים קודם. כוונתי שזה לא יצור אצלו ייקור של המקום.
ז. ראוי לאדם להקפיד על נקיון מחשבתו בשעה שהוא בא להתפלל.
(זה כן אותו דבר כמו הסעיף הקודם).
ח. ראוי להתחקות אחרי מעשי הרבנים כדי ללמוד מהם, ואם עשו דבר שנראה תמוה, יש לצפות להסבר על זה.
עיין מש''כ באות א. כל דבר תמוה צריך לצפות להסבר לא רק מעשי הרבנים.
י. מעשה מסייע למחשבה. נטילת ידים מועילה לחזק אצל האדם את התחושה שהוא מנקה גם את נשמתו ולא רק את ידיו.
ילדים יבינו את זה?
ברור שהמסר המרכזי בסיפור וזה מה שהוא בא לומר זה מעלת הכפייתיות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2008 12:05 |
|
| |
אני חושב שלא כל כך נורא שהילד יקרא וישמע סיפורים על כל מיני יהודים אחרים שהיה להם יחס ויוקר לתורה ולמצוות ואפילו באם יהודים אלו מצאו לעצמם ביטויים מוגזמים ומשונים לכך.
שהרי היוקר לתורה ולמצוות שהוא העיקר בהסיפורים האלו - הוא זה שימשיך באמת עם הילד,
וכל הביטויים האינדיבידואליים של פלוני מהסיפור ילכו בסופו של דבר לאן שהולכים שאר הדברים הטפלים לעיקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2008 12:39 |
|
| |
עמית
הצבעת על קו גדול בחינוך. להתרכז בעיקר. לעסוק בטוב. לא להציג את השלילי ואפילו לא להציע ביקורת, אלא לתת לטפל להעלם מאליו.
יתכן שאתה צודק. ויתכן גם שהמחיר של גישה אחרת יקר יותר.
אבל לפחות בשלב הבירור, כאשר אנו, ההורים, בודקים ושוקלים מה להציע לילדים, כאן ודאי יש מקום לחשוב על הדגם שעולה מסיפורים כאלו, לטוב - ולמוטב (=שאינו עדיין טוב).
***
עצור כאן
קראתי את דבריך ולצערי לא הצלחתי להבין מה אתה בא לטעון במשפט הראשון שלך.
אמנם בנקודות שבהן אתה מציע ביקורת על דברי, זה כמדומה לי שאני מבין, ואשתדל לענות.
א. לספר סיפור על דמות שלילית בצורה שוללת זה לא כמו לספר סיפור על דמות שמוצגת באופן חיובי אך יש חסרונות בהתנהגותה. כמדומה שזה ברור.
ועצם הבחירה בסיפורי שלילה הוא נושא בפני עצמו. וכך גם סיפורי המקרא. שים לב כי חז"ל ניטרלו לפעמים תכנים שנראו להם "מסוכנים" והיום זה הפך להיות כמעט דוגמה (=DOGMA). למשל, שהאבות לא חטאו, והסיפור אינו כפשוטו.
ב. לא הבנתי את טענתך. אם הסיפור הוא על בית כנסת, אזי זה דגם שמתפללים בבית כנסת. כמו כן, נראה לי שבסיפור מסביר הרב כיצד הוא נוהג כל פעם בבואו לבית הכנסת. (אולי השמטתי זאת בהעתקתי?).
ד. המושג "היכל של מלך" מופיע בהקשר של מעלה ושבח. לכן יחוברו יחד בתודעתו המונח "היכל של מלך", חובת הנטילה, הידור במצוות ועוד. כמדומה שזה מה שעולה מן הסיפור. אם אתה מבין אותו אחרת, ואתה סבור שילד קורא אותו אחרת, אזי יש בינינו אי הסכמה על הפירוש האינטואיטיבי של הילד, או שאנו מדברים על שני סוגים של ילדים?
אולי תשאל: איך אני יודע מה ילד חושב? ובכן, כבר שנים רבות שלא הייתי ילד (אאוטינג?) אבל אני משתדל לשמור על תכונה יקרה שהומלצה בשעתו בידי מחבר "אמיל והבלשים", לשמור על ההסתכלות הרעננה של ילד.
ח. לא הבנתי מה אתה רוצה לומר. אולי תרצה לבאר יותר לפי רמת הבנתי.
י. אנו מבינים דברים, כלומר אנו מסיקים מסקנות וכללים מדברים, באופן בלתי מודע. זה תהליך שמתרחש במחשבתנו, וכך מוחנו או שכלנו פועל. לכן אני סבור שזה יהיה מנגנון ההיסק כפי שתיארתי.
כמובן, אתה יכול לא להסכים איתי ואכן ראוי לדון בשאלה כיצד השכל פועל.
איני מסכים שהמסר הוא שבכפייתיות יש שבח. אני כן חושש שהמסר הזה עלול לעלות מן הסיפור.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2008 14:06 |
|
| |
תשמע, הסיפור הזה שהבאת הוא די מגוחך, ועל דרך זה סיפורים רבים שבדרך כלל אני שומע מעולם התורה הליטאי והספרדי.
למעלה מהם יש את סיפורי אדמורי פולין, ולמעלה מהם יש את סיפורי חבד שרק אליהם אני מצליח באמת להתחבר.
אם אתה שואל אותי אז אני מלכתחילה לא אלך לשמוע איזה סיפור על החזון איש או על הבריסקר
אבל אם זה על הדרך ומישהו כבר כתב או סיפר אז למה לא לשמוע על עולמם ולדעת שיש גם כאלו.
סך הכל גם הם יהודים טובים.
על דרך זה אינני חושש שילדי יקראו או ישמעו כבדרך אגב על שאר הפרושים, וכך יוכלו להבין מאוחר יותר את התנועות המוזרות שיש ליהודים אחרים, ולא יזלזלו בהם זילזול שמצד עצם העניין אלא יבינו ויברכו שהבדילנו מן הטועים.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2008 21:22 |
|
| |
ומה עם סתם סיפורי-ילדים פשוטים ונחמדים, כגון: כיפה אדומה, סינדרלה, עמי ותמי, וכו' וכו'?! אי אפשר כבר פעם בלי מסר-מוסר "חינוכי", צדקני, שמנוני ומבחיל, המתלווה לכל סיפורי ה"גדולים", הצדיקים והחסידים למיניהם?! לא די להם במבוגרים, אלא גם לילדים אינם מוכנים לתת מנוחה, אפילו כמה שנים ילדותיות שקטות, פשוטות ותמימות, בלי כל המיאוס המגעיל הזה?! איכס!!! עדיף כבר להיוולד בניגריה או בפפואה-גיניאה החדשה, מאשר למשפחה חרדית גועלית בבני-ברק!!!
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 08:28 |
|
| |
עמית
מדבריך אני מבין שיש סוגים של סיפורת, שמתחלקים לפי סוגי הגיבורים והמחברים. יתכן שזה נכון. אך כדי לבדוק זאת צריך דוגמאות. איני בא חלילה לבטל דבריך, אבל כמדומה בעיני שהחלוקה אינה ממצה ואני רואה אחרת את הדברים.
כדאי באמת לבדוק האם ניתן לסווג את הסיפורים המסופרים אצלנו לסוגים. ואולי נוכל לתרום קצת לזה בהמשך.
***
מוציגן
תמה אני על דבריך. וכי סבור אתה שבסיפורי ילדים אחרים אין מסרים סמויים וגלויים. הסיפורים שהזכרת, סיפורי האחים גרים, ידועים לשמצה בתכנים ומסרים שליליים ואלימים. במיוחד בעיבודים המקוריים שלהם, שעברו כמובן כמה עיבודים, במשך הדורות, ובמיוחד בעקבות השפעת העיבוד של חברת דיסני.
יש להסביר יותר את הנושא הזה, אז אולי בהמשך.
לגבי ההעדפה של מציאת משפחה בגיניאה החדשה על פני משפחה בני ברקית, זה נושא בפני עצמו, ולא כדאי להסיט את האשכול.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 08:55 |
|
| |
שמעתי למשל שהחזון איש היה בודק בבדיקת חמץ את כל הגמרות כל הלילה דף דף בכדי שלא יתקל בפירור וחס ושלום יבוא לאכול אותו בפסח,
כאשר רבנו הזקן בעל ה'תניא' חזר מנסיעתו הראשונה לרבו, המגיד ממזריטש, לא אכל דבר
בי"ג בניסן, כי היה טרוד בהכנות לבדיקת חמץ, לוודא שכל הכוונות שקיבל מרבו ייושמו
אצלו בבדיקה בפועל. הבדיקה עצמה נמשכה כל הלילה, וזאת, בשעה שלא היה לו אז יותר
מחדר אחד (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 265).
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 09:58 |
|
| |
את הסיפור על החזון איש שמעתי ויש לי מוקלט בשיעור של הרב משה וויא בהלכות פסח שאף הוסיף שלחזון איש היו עוזרים בחורים בבדיקת הש"ס.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 10:28 |
|
| |
עמית,
מה אתה מנסה להוכיח מהסיפורים שהעלית?
אני מבין שהסיפור על הזו"א בא להראות שהיה מדקדק שלא יהיה פירור חמץ בביתו ובספריו, לכן היה עובר בבדיקת חמץ על כל הספרים שבהם עסק במשך השנה (ומסתבר שהם לא היו מעטים), שמא יש בהם פירורים כלשהם.
לעומת זאת הסיפור על בעל התניא תמוה לחלוטין.
א. מה ראה לא לאכול כל י"ג ניסן, הן לא יום תענית הוא?
ב. אלו הכנות צריך בכדי לבדוק חמץ? האם הוא הלך לקנות משקפיים חדשים לקראת בדיקת החמץ? האם מדובר ברכישת נר במשך כל היום לצורך הבדיקה?
ג. אלו כוונות צריך לכוון בבדיקת חמץ? צריך לבדוק וחפש חמץ, לכוון לחפש אותו לא מוצא אותו (אם אכוון בליל הסדר לאכול מצה, אצא יד"ח?).
ד. מה הוא בדק כל הלילה בדירת חדר? אם הוא עבר כל הזמן במקומות חדשים - כמו החזו"א שבדק את כל ספריו - מצויין. אבל אם זה היה אקט מוזר של חיפוש מיסטי, לא הייתי מספר את הסיפור לילדי - אולי בכדי ללמדם מה לא לעשות.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 10:49 |
|
| |
סיפור שסיפרתי בש"ק זה לנכדי.
אביו של רע"א היה מקפיד כל שנה לקצור את החיטין של מצות המצוה, בעצמו, לטחון ולאפותן בעצמו,
והכל נעשה בהידור גדול , ובמלאכה שיש עמה הרבה רושם,
ערב פסח אחד. המשרתת טעתה ולקחה את מצות המצווה המיוחדות, שברה אותן ועשתה מהן קניעדלך, כל בני הבית היו מזועזעים, מפחד תגובתו של האבא,
לאחר שחזרו מבית הכנסת, ביקש האבא שיביאו לו את המצות, המיוחדות שלו. האם בדחילו ורחימו הסבירה לו מה שקרה,
האבא לא אמר כלום, ובקש שלש מצות אחרות, לאחר הסעודה שאלו את האבא, תגיד איך קיבלת את זה כה באדישות, לאחר שכה זמן רב עמלת בשביל המצות הללו.
תראו הסביר האבא, אני עשיתי את המיטב והמירב לקיים מצוות מצה, אני את שלי עשיתי, זה לא הצליח, זו לא אשמתי.. והמשיך לאכול בשמחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2008 11:25 |
|
| |
זוהר,
אני לא מנסה להוכיח אלא להראות מה שתופס אותי.
מצד אחד, אינני מזלזל אלא אף מעריך את הסיפור על החזון איש משום שיש בסיפור הזה הדגשה על דקדוק במצוות ועל השקעה של אדם בעבודת המצוות.
מצד שני אני באופן אישי חושב שאת קיום המצוות בפשטות ובגשמיות יש להעביר לילדים שלי באופן של "פשיטא", כמובן לפי ערכם ולא אצפה מהם לבדוק כל דף ודף אלא לבדוק היטב חמץ לפי ערכנו, והסיפור על החזון איש אף יכול לתת עידוד או תמריץ להשקעה גדולה יותר.
הסיפור על אדמור הזקן גם לי אינו מובן כל צרכו משום שאף אני לא יודע מה היו הכוונות, אבל יש בסיפור הזה ערך מוסף אותו אני רוצה מאד להקנות לילדים שלי.
למשל אני יכול לתרגם את הסיפור הזה לרמה של הילדים שלי בכך שאלמד אותם שבנוסף לבדיקת החמץ בפשטות, יש לערוך איזה חשבון נפש וחיפוש חמץ רוחני.
למשל [אינני יודע אם אעשה זאת בפועל אלא סתם בינתיים אני כותב זאת להמחשה], אני יכול לספר להם שהרבי אמר שחמץ ומצה הם מילים דומות שהאותיות השונות הם [ח] ו [ה]
ושקו אחד קטן מפריד בין דבר טוב לדבר רע ושקשה מאד למצוא אותו
ו [סתם דוגמה להמחשה כן?] שיכינו את עצמם לבדיקת חמץ על ידי כתיבת 10 דברים שהם זוכרים שהם עשו
ושבמהלך בדיקת החמץ יחשבו על כל אחד מהדברים האלו אם הוא בא מהצד הטוב או לא, ושיכוונו להיות ילדים טובים.
לגבי מה שעשה אדמור הזקן והכוונות שלו בוודאי שארצה שילדי יסתכלו עליו בהערצה, ושישימו לב לכך שהוא הכין מה שהיה צריך להכין ובדק מה שהיה צריך לבדוק לפי רמתו ובהתאם להוראות רבו, בנוסף לבדיקת החמץ שבפשטות שעל פי שולחן ערוך שהוא עצמו כתב.
בדיקת החמץ של החזון איש נעליית על שלי בבית מצד עוצמתה, ובדיקת החמץ של אדמור הזקן נעלית על שלי גם במהותה ומושכת אותי לחיפוש מהותי, על אף שגם זה לפי ערכי.
הסיפור על בדיקת החמץ של אדמור הזקן מזכיר לי ומאיר את עיני לעובדה שמצוה זו של בדיקת החמץ היא בעצם עניין עם תכנים רבים ומגוונים שמלאים וממלאים את חיינו ועד לרמתו של אדם בקנה מידה של אדמור הזקן.
|
|
|
|
|
|
